תורת אמת כ

שתבחון אם כנים דברי וזהו שהתחכם פרעה וברר לעצמו על הזמן שיסירו על מחר ובאמת זהו התפארות גדול שיתפלל היום שיכרתו למחר דהנה באמת כל איש ישראל אשר הוא בצרה ח"ו כשמתפלל אליו ית"ש ומעורר רחמיו אז תיכף נחלץ מצרה כיון שהרחמים גוברין והדינין נמתקין אז ממילא נסתלק הצער וא"א להתעכב יותר וזהו שהראה לו משה שמה שיסור ה' את מכות הצפרדעים מעם פרעה לא הוא בשביל שנתמלא רחמים על פרעה דבאמת כתיב באבוד רשעים רינה אלא שהקב"ה עושה חפצו ורצונו של משה שהתפלל עבורם כדי שלא יהי' תפלתו ודבורו ריקם. וזהו שאמר משה כדבריך שאתפלל היום ואקבע זמן על מחר ומזה תראה שהקב"ה עושה רצוני ויכבוש ישועתו עד יום מחר עבורי כאשר אקבע הזמן ומזה תדע שאני נאמן ביתו והוא באמת התפארות גדול שמתוך נסיון ניכר חשיבות משה ועיין באור החיים שדיבר קצת מזה: בפסוק ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך כו' איתא במדרש שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד למה נקרא שמו מלך הכבוד שחלק מכבודו ליראיו מלך בשר ודם אינם נקראים בשמו אבל הקב"ה קראו למשה בשמו אלקים כמ"ש ראה נתתיך אלקים כו' דשורש הדבר דהשערים והפתחים של העולם המה הצדיקים שבדור דבוודאי אין אנו משיגים להבורא ית' ב"ה לא מחסידתו ולא מגדולתו וידו הגדולה והתקיפה וגבורתו הקדושים וכל צרכי כנ"י ועי"ז ניכר גדולת הבורא ב"ה אשר יש משגיח ושופט בארץ דהם פותחים השערים עליונים להריק שפע וברכה לכנ"י ושערים נקרא הצדיקים הגדולים והקטנים נקראו פתחי עולם והקב"ה נתן כחו לצדיקים וחלק מכבודו להם מי זה מלך הכבוד ה' צבאות ר"ל אות בצבא דילי' ר"ל אף שהקב"ה נותן לצדיקים כח וגדולה אעפ"כ הם מתיחסים הכח לשמו ית' ויודעים שאין זה כחם רק של השי"ת ב"ה וב"ש אבל אומת העולם כשנותן להם איזה כבוד אז מכחישין כח וגבורה של מעלה אבל בצבא דילי' הוא צבאות ישראל הוא אות שהוא מלך הכבוד אף שחלק להם מכבודו והשאר אינו זוכר כראוי והחכם יבין מדעתו: פרשת בשלח בפסוק הנני עומד לפניך על הצור והכית בצור ויצאו מים רבים ושתה העם הקושי' מפורסמת דהאיך שייך אצל הקב"ה לומר דעומד שם הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פני' מיני' ואיך יתכן לומר שעומד אצל הצור דמשמע דהוא עומד רק במקום הזה חלילה אך השורש הדבר הוא כך דהנה ידוע דברי רבותינו ז"ל שאין עמידה אלא תפילה שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל דלכאורה אינו מובן דכי לא מצינו זולת זה שום עמידה באדם כ"א בתפלה דוקא ובודאי כיוונו לאיזה דבר שכל. ולא כפי פשטות הענין אבל שורש הדבר הוא דבאמת דחז"ל לא דיברו מן האנשים פחותי הערך רק מן אנשי לבב השלימים ביראת ה' ובתורתו ובאלו אמרו חז"ל דאצלם לא שייך עמידה כלל דכל ימיהם הם הולכים בשכלם ומחשבתם ממדריגה למדריגה ומעולם לעולם העליון כי כשהאדם רוצה לבקש הבורא כל העולמים ולבוא (לעבודות) ולעבדות האמתיות ולהיות אליו ית"ש צריך האדם לחפש יומם ולילה ע"י התורה והמצות וע"י צירופי אותיות ותיבות ושמותיו הקדושים וע"י מלאכיו הקדושים שבכל עולם ועולם ובכל מידה קדושה וא"א להיות כלל במעמד אחד ולזה הצדיקים נקראים מהלכים ולא יצוייר כלל עמידה זולת בתפילה דהוא הדביקות וחיבור אל הבורא ית"ש דהאדם עד שמגיע לתפלת עמידה אז הולך דרך השתלשלות העולמות ע"י השירות והתשבחות ופסוקי דזמרה שאומרים אז בכל פעם משיג אדם שכל יותר ררך מידות הקדושים אבל עדיין לא היגיע לדבר אל המלך בעצמו להיות דבוק אצלו ממש בלי שום מסך המבדיל והפסק וחלל אפילו של קדושה עליונה זולת אורו ית"ש של אין סוף הפשוט לבד ולכך נקרא עולם האצילות שהוא מלשון אצלו שהאדם עומד אצלו ית"ש ממש כביכול או בתפילת ש"ע שאז האדם עומד בעולם אצילות ואין שום מסך וחלל מפסיק בין האדם לקונו רק אור אין סוף המקיף את האדם מכל צדדיו ולפני ה' ישפוך שיחו ממש משא"כ מקודם שהגיע לתפלת ש"ע אינו דבוק עם המלך אע"ג דבחינתו הוא בכל עולם ועולם מ"מ אינו מגלה עצמותו ית"ש זולת ע"י לבושים שבכל עולם למשל כשהאדם הוא בפסוקי עשי' בקרבנות אז הוא דבוק באצילות דעשי' וכן בפסוקי דזמרא הוא מתקרב יותר אל עולם המלאכים ואז הוא באצילות דיצירה. וכן בברכת יוצר הוא בעולם השרפים באצילות דבריאה עד אשר מגיע האדם לתפלת י"ח שהוא דבוק באצילות דאצילות. ומשם אין לילך יותר כי כיון שצריך האדם (ולצייר בשכלו) להתצייר בשכלו ולהיות דבוק במחשבתו בדביקות האמיתת האיך הוא עומד לפני ית"ש לבדו ומעטף אותו והוא מתחנן אליו כבן המתגעגע לפני אביו ומסדר בקשתו ושם לא יצייר הליכה ולכך נקרא הש"ע תפלת העמידה כי שם אדם עומד לפני רבו והנה בוודאי כפי מה שאנו עושים ומקדשים את עצמינו למטה כמו כן אנו מעוררים את הדוגמא למעלה וא"כ כשאנו באים במדריגה של עמידה לפניו ית"ל לבד אז גם הוא ית"ש יתייצב כביכול לפנינו ור"ל כמו שאנו עומדים לפניו ומדבקים מחשבותינו אל נקודה אמצעי שהוא אלקותיו ית"ש שהוא שורש הכל והוא הנקודה הפנימות המחי' את הכל כך הקב"ה מצמצם א"ע ומעומד א"ע על נקודת ישראל שהם נקודת מחשבתו אשר בשבילם עלה ברצונו לברוא את כל העולמות והכל כדי להטיב לזרע ישראל והם עיקר המחשבה ואבן הראשה שממנה הושתת העולם שכנ"י הם יסוד כל העולמות ועבורם נברא הכל כדי לשמשם ויהי לצרכי ישראל