תורת אמת יג

ודוגמא בעלמא ור"ל שהניח מחשבתו ושכלו בדביקות קדושה עליונה על אבן הראשה הנ"ל אף שאין מקרא יוצא מידי פשוטו שבוודאי שכב יעקב על אבן ממש ויצוק שמן על ראשו כמו שמבאר בפסוק רק שרמז יעקב במחשבתו וכיוון בכל מעשה ידו אל דבר אחר אל האבן הרוחני הוא ראשית המחשבה הוא פינת יסוד כל העולמות להיות מקושר הראשית עליון אל בחינה התחתונה הוא המעשה בכל ענפיו ובכל פרטיו להיות הבנין מפואר מפלטרין ומחדרים ומאדרין זו מזו שונים להיות בעולם כמה מיני צדיקים אשר כל אחד אינו דומה לחבירו וכל אחד ממונה על דבר אחר זה הצדיק ממונה למשוך חכמה בעולם חיות לעולם וזה למשוך חסדים וטובו' לעולם וזה למשוך גבורות לעול' וזה ניצוח לעולם כל מיני המשכות והשפעות מכל מידה ומידה זה היה עובדא של יעקב שעשה למטה להתעורר שורש הרוחני כנגדו והסתכל באחדות של כנסת ישראל עד סוף כל הדורות עד ביאת משיחא ואח"כ ראה יעקב ברוח קדשו הירוס וחרבן של כנ"י כמו דאיתא על פסוק ויקח מאבני המקום שראה החורבן ביהמ"ק וג דל חרון אף ודינין חלילה אשר יעברו על ישראל וז"ש ויצא יעקב מבאר שבע ר"ל שיצא מאותו הסתכלות של היחוד עליון אשר משם נובע שפע לכל השבע מדות המכונה בשם שבע וילך חרנה והסתכל באותו הבחינה של החרון אשר יהי' ח"ו על כנ"י והי' לו צער גדול מזה מאוד בהרגישו גודל הצרות אשר יסבלו זרעו בגלות ותהי' להם ירידה ח"ו וז"ש ויפגע במקום ר"ל לבד מזה הצער שהרגיש שיהי' לזרעו אך מיד פגע והרגיש בצערו של מקום כביכול מקומו של עולם אשר בכל צרתם לו צר וחשש יעקב מאוד על צער השכינה כביכול וז"ש וילן שם כי בא השמש הי' לו לינה ר"ל שנחשך לו האור שם מחמת צער של ישראל וגלות השכינה ועי"ז נפסק מדביקות ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו הניח מחשבתו על זה הדבר ולכך כתיב מאבני לשון רבים זה קאי על ההירוס כנ"י שנפרדו וז"ש ויחלום ר"ל לשון חיזוק שהתגבר יעקב מאוד במחשבתו על דבר ההירוס ר"ל מחמת שזה הדבר הוא גדול בכמות אף שלעיני הבשר נדמה שהגלות אינו אלא למטה בארציות וז"ש והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אבל באמת שורש הגלות נוגע עד רום השמים העליונים כי בעת הגלות יש תשות כח למעלה ונפגם חלילה השפע עליונה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו ר"ל באמת ע"י הגלות יש עליה לכמה ניצוצות קדושות (הנקראי' מלאכי אלקים) אשר הם עולים מעומקא דתהומא ולא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים כמו שאמרו חז"ל אבל גם ע"י ישראל יש ח"ו ירידה לכמה ניצוצות קדושות הנקראים מלאכי אלקים אך יעקב הזכיר א"ע והנה ה' נצב עליו שכיוון שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ועמו אנכי בצרה וא"כ כיון שהוא ית' עמנו הוי שמירה כבעלים וא"כ אין לו אלא צערו של המקום ב"ה והנה הוא ית' ראה שיעקב הפסיק מחשבתו מחמת צער השכינה וזרע ישראל ואז הבטיח לו השם אני אלקי אברהם אביך וכו' הארץ אשר אתה שוכב עלי' ר"ל מה שאתה דואג עליו בוודאי אתננה לך ולזרעך והנה אנכי עמך ושמרתיך ר"ל אף שהם בגלות אנכי אהי' עמהם ואשמור אותם והשיבותיך אל האדמה ר"ל אף שגלו אני אשוב את שבותם ויקבץ את נדחם מקצה השמים עד אם עשיתי את אשר דברתי לך ויקץ יעקב משנתו ר"ל מבחי' שינה שהי' בהסתלקות המוחין מחמת חשכת של גלות וצערן של ישראל ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאנכי דמיתי כי ח"ו כשהם בגלות הקב"ה עזבם והם בהסתר פנים ואין משגיח עליהם אבל אני רואה שהשם במקום הזה ששכינת עוזינו היא עמם בגלותם ואין זה כי אם בית אלקים וזה שער כו' א"כ בוודאי הוא לטובתם ואז חזר יעקב למחשבתו ראשונה ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ר"ל זה היסוד אשר הניח ראשו ומחשבתו עליו וישם אותו מצבה ר"ל שפעל והעמיד אותה קומה שלימה ויצוק שמן על ראשו ר"ל שהמשיך למעשה ופעולה זו שמן הוא כינוי לחכמה עליונה ומשם משך שפע וחיות וקדושה ויחוד המחשבה הוא חכמה עילאי לכנ"י אשר הוא אבן היסוד ונעשה ממנה בנין שלם בכל איברים ופרקים וחדרי' המפוארים ובנה מדור לשכינה ויחוד למקום ב"ה להתיחד עם כנ"י קודשא בריך הוא ושכינתי' וזהו שאמר ויקרא שם המקום בית אל שהוא בית ומדור של השכינה הנקרא אל וזש"ה ואולם לוז שם העיר לראשונה ר"ל דבאמת שגם קודם שעשה יעקב זה ג"כ היו כל הדברים בכח ויוד עליון כי היא היתה ראשות המחשבה ושורש של כללות כנ"י דור ודור עד עיקבות משיחא רק שהיתה בבחינת לוז כי אבר אחד באדם ששמו לוז והוא נקרא נסכי אשר מזה האבר נתהווה בנין האדם שהוא עולם קטן כל רמ"ח איבריו וגם לעת התחי' יבנה כל הגוף מזה האבר כי זה האבר אינו נרקב א"כ שכל הגוף נבנה ממנו ע"כ יש באבר הזה כח וחיות הרוחני של כל רמ"ח איברים והוא כמו היולי הכלול מכל הצורות כן הוא אבן הראשה שהיתה ראשית המחשבה הכולל ומקפת הכל מה שהיה ומה שעתיד להיות רק שיעקב פעל זאת להוציא הדבר מכח אל הפועל אבל לא נתחדש שום דבר כי הכל הי' אז בכחו ית' בבחינת לוז אבל יעקב בנאו וקרא שמו בית אל ביתא דשכינתא ויותר אין להאריך: או י"ל ויקח מאבני המקום ר"ל דהנה אמרו חז"ל דעתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכ"א מראה באצבעו הנה זה אלקינו וכו' כדי להבינך זה הענין של המחול הזה נראה דהנה אמרו חז"ל דכ"א נכוה בגחלתו של חבירו לכאור' מה זה ענין של גמול ותענוג כזה כיון דא"א לכנוס במחיצת חבירו ואף שהוא עולם שאין בו בו לא קנאה ולא תחרות אבל מ"מ אין זה שלימות האמיתי כיון דלכל אחד חסר שלימות חבירו אך ידוע דמחול היא עיגל נקבה תסובב גבר