תורת אליקום פו

עבודה. התוספתא דכלאים לא מיתני בי ר"ח וכנ"ל. ועוד י"ל דמוכח מתוך הסוגיא דבגדי כלאים שלא בשעת עבודה אסור. והוא מדקתני במתניתין אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא. דקאמר הש"ס שמע מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם דלאו עבודה היא. וקדחי בש"ס דילמא שאני קריאה דצורך עבודה היא. והנה מדקתני במתניתין רצה לקרות בבגדי בוץ ולא קתני אם רצה לקרות בבגדי זהב ש"מ דס"ל דלא הותרו בגדי זהב שלא בשעת עבודה אף דצורך עבודה היא. משום דהיו כלאים החשן והאפוד. והנה בת"י כתבו על מתניתין. אבל בבגדי זהב אין לקרות דאין ללבוש בתחילה בגדי זהב אם לא לצורך עבודה. והנה דברי קדשם קשה להולמם. הא כתבו בעצמם. מדלא קאמר בש"ס הנ"מ ארישא. ש"מ דפשיטא להו דבגדי כהונה של כלאים הותרו שלא בשעת עבודה וכנ"ל. א"כ אדרבא יותר יש להתיר כלאים שלא בשעת עבודה מלהיות נהנה בבגדי קודש. א"כ אדרבא מחמת איסור כלאים קיי"ל מנהנה בבגדי קודש: א"כ מאי איסור יש יותר בבגדי זהב מבגדי בוץ שאינו של כלאים. אבל לשיטת הרמב"ם ניחא דיש איסור מכלאים שלא בשעת עבודה דלוקין עליהם. ע"כ נקט המשנה דוקא בגדי בוץ שאינם של כלאים. והנה באמת בירושלמי בפירקין קאמר ר"י דאם רצה לקרות בבגדי זהב קורא. אך לפי פי' המפרש הירושלמי פליגי על ש"ס דילן וסובר דהקריאה הוי עבודה. ואם רצה לקרות בבגדי זהב קורא. או בבגדי לבן, אבל באיצטלית לבן לא. ע"כ הותר בבגדי זהב. אף דקיי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אפשר לקיים שניהם וכו'. א"כ איך הותר בבגדי זהב לפי שיטת הרמב"ם הא אפשר בבגדי לבן. ואין כאן דחיות ל"ת דכלאים. וליישב זאת נאמר בס"ד. והוא בשום לב מה שהקשה הגאון בש"א (סי' כ"ט) על הרמב"ם דלר"א בר"ש דס"ל דאבנט של כהן הדיוט לא היה של כלאים איך משכחת לכה"ג לעבוד בכל ימות השנה. וקיי"ל שכה"ג מקריב חלק בראש. כמבואר ביומא ובתמיד הא היכא שאפשר ע"י אחר בלא דחיית ל"ת. וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת ואתה יכול לקיים שניהם כדאמר בש"ס שבת (קל"ג) היכא דאיכא אחר אסור לאבי הבן למול בנו במקום שיש בהרת. וכן הקשה אף לרבי דס"ל דאבנט של כהן הדיוט הוא של כלאים. הא בכהן הדיוט לא היה רק בגד אחד של כלאים ובכה"ג היו שלשה בגדים של כלאים. אבנט חשן ואפוד. והיכא דאפשר לקיים בלתי דחיית ל"ת של הבגדים יתרים דכלאים דכה"ג עדיף טפי ע"י אחר כהן הדיוט. והניח הגאון הנ"ל בקושיא על הרמב"ם. אבל האמת הברור דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' מנחות (מ') ד"ה כיון דאפשר שכתבו א"כ מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו כיון דאפשר לקיים שניהם. אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחי' וכנ"ל יעו"ש. א"כ י"ל דג"כ בבגדי כהונה הך דין דר"ל כ"מ שאתה מוצא כו' הוא מדרבנן. ומדאורייתא שרי כלאים בבגדי כהונה. ובמקדש לא גזרו רבנן. כמו שאמרו אין שבות במקדש ואוקמי אדאורייתא. ע"כ ניחא הירושלמי הנ"ל שסובר דקריאה הוי עבודה והותר אף בבגדי זהב אם רוצה אף דיכול ללבוש בגדי לבן שאין בהם כלאים ביוה"כ. דלגמרי הותר כלאים בבגדי כהונה בשעת עבודה ולא גזרו רבנן. ע"כ ניחא גם הא דכה"ג מקריב חלק בראש אף שיש כהן הדיוט. ומתורץ היטב קושית ש"א הנ"ל. ואין להקשות על דברי התוס' שכתבו דהך דין דר"ל הוא רק מדרבנן והרי מוכח בנזיר (מ' ובדף נ"א א') ומי כתיב קרא הכי והאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו'. דמבואר שהוא מדאורייתא. היינו דוקא שם דקושית הש"ס דאי אמרת דהקפת כל הראש לאו שמיה הקפה. א"כ בכל זמן לא משכחת דעשה דוחה ל"ת הא בכל זמן יכול לקיים שניהם. א"כ בודאי בכה"ג אין עשה דותה ל"ת מדאורייתא בכה"ג דהיכא שאפשר לקיים שניהם בכל זמן. אבל בציצית או בגדי כהונה. כיון שע"כ אי אפשר לקיים המצוה כ"א בדחיית הל"ת דכלאים. אף שיש במציאות פעמים בלא דחיית הל"ת. בכה"ג הוא רק מדרבנן. וכיון דהתורה התירה בבגדי כהונה במקום מקדש לא גזרו חכמים בשום מקום במקדש. כ"ז ברור. א"כ סובר הרמב"ם דבמקום עבודה בעת עבודה מותר ללבוש כלאים אף היכא דאפשר שלא בדחיית הל"ת. וניחא הירושלמי דסובר דקריאה הוי עבודה והש"ס דילן דסובר דלא הוי עבודה באמת אסור לקרות בבגדי זהב שלא במקום עבודה ורק בבגדי לבן הותר לפי המסקנא דמותר ליהנות בבגדי כהונה. אבל בבגדי זהב אסור משום כלאים שלא במקום עבודה וכשיטת הרמב"ם. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ הלכה ט') יעו"ש. ובזה יש להעמיס הכוונה בר"מ הנ"ל שמסיים ולא הותרה אלא בשעת עבודה שהוא מצות נושה כציצית. שהוא לכאורה דברי מותר. אך הכוונה לפי הנ"ל שמדמה בגדי כהונה לציצית שהותר בשעת עבודה ללבוש כלאים אף היכא דאפשר שלא בדחיית הל"ת. וכשיטת תוס' מנחות (מ') הנ"ל ד"ה כיון שאפשר וכו'. במקדש לא גזרו

סימן יח

ביאור סוגיא דמנחות צ"ה ב' אחת שתי הלחם וא' לחם הפנים

מנחות (צ"ה ב') מתני' אחת שתי הלחם וא' לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת ר"י אומר כל מעשיהם בפנים ר"ש אומר לעולם כו'. ומקשה הש"ס אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה ופי' רש"י כגון עשרון שנמדדו בו דאי נתקדשו אי נפקי איפסלו ביוצא. והתוס' פי' בד"ה לישתן. דאי נתקדשה מיגנייא מילתא אי אפיק ליה אבראי. והדר קתני ואפייתן בפנים אלמא מדת יבש נתקדשה אמר רבה כו' דילמא עשרון לא מקדש תנור מקדש אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש ואין דוחות את השבת איפסלי' בלינה כו' ומסיק הש"ס הא דרב אשי בדותא. ופי' התוס' תברא מי ששנה זו לא שנה זו. דלמ"ד תנור מקדש דוחות את השבת. וכן באמת אית ליה לרבי בסוף פ' ר' ישמעאל (ע"ב ב') דתנור מקדש דשתי הלחם דוחות את השבת. ולפ"ז הך סתם מתניתין דסוף פ' שתי הלחם (דף ק' ב') דשתי הלחם ולחם הפנים אינם דוחות לא את השבת ויו"ט. סוברים כר"ש דאין תנור מקדש. והך סתם מתניתין דמעילה (ט' א') דשתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור הוכשרו לפסול בטבול יום ובמחוסר כפורים ככל הקדשים ע"כ סובר דתנור מקדש יסבור דדוחת את השבת מכח הכרח הש"ס. ולא מצינו להש"ס להקשות סתמא אסתמא. וכן סתמא דש"ס זבחים (צ"ו א') דקאמר דתנור של מקדש של מתכת הוי כיון דאיכא שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור הוי ליה כלי שרת וכ"ש דחרס לא עבדינן. א"כ מבואר דהילכתא וסיגין דעלמא דתנור מקדש. א"כ לפ"ז היה לדחות השבת. לפ"ז יקשה על הרמב"ם דפסק (בפ"ח מהל' תמידין ומוספין דין ז') דשתי הלחם לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כו' ובדין (ח') פסק שאין עשייתן דוחה שבת ויו"ט. וכן (בפ"ה מהל' הנ"ל) פסק גבי לחם הפנים ג"כ (בדין ז') לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה. ובדין (י') פסק שאין דוחה לא שבת ויו"ט. ובעל ל"מ (בהלכה ז') העיר בזה על הר"מ מהך סוגיא דמבואר דאם אפייתן בפנים דוחת את השבת. ומה שתירץ שם דהא דתנור מקדש לאו קידוש גמור קאמר לפסול בלינה אלא לענין שתהא אפייתו בפנים. ומסייע א"ע מלשון הר"מ (פי"ב מהל' מעשה קרבנות דין כ"ג) שכתב שם מחבת ומרחשת היו בעזרה ושתיהם מכלי שרת ומקדשין ותנור של מקדש של מתכת היו עכ"ל. ומדלא כתב שהוא כלי שרת