תורת אליקום פה

א"כ לדידיה ליכא למימר דפליגי ר' יאשי' ור' יהונתן אם צרעת חמור מעבודה או לא ולר' יאשי' נצרך קרא אף בזמן וליכא למילף ק"ו מהא דדוחה שבת דצרעת חמור מעבודה דהא הקושיא במקומה עומדת מנ"ל לבדות דבר חדש דילמא באמת עבודה דוחה צרעת. ואף דצרעת הוי עשה ול"ת הלא שבת הוי ג"כ עשה ול"ת שיש בו כרת אפילו ואעפ"כ עבודה דוחה שבת. וא"כ ידחה באמת עבודה וכן מילה שדוחה שבת ה"ל לדחות צרעת. ולמה ליה קרא לר' יאשי' ע"ז. אלא ע"כ הא דאיצטריך ר' יאשי' קרא. ע"כ סבר דשבת הוי רק ל"ת לחוד. ול"ת ועשה חמור מל"ת שיש בו כרת. ורבי יהונתן סבר דשבת הוי עשה ול"ת ע"כ לא בעינן קרא לבזמנו דמאי חומרא דצרעת. אדרבא מילה חמור שדוחה לעשה ול"ת שיש בי כרת. א"כ לפ"ז עכ"פ מוכח מר' יאשי' דסובר דעשה ול"ת חמור מל"ת שיש בו כרת ואף ר' יהונתן אינו חולק על ר' יאשי' בזה אלא שסובר דשבת הוי עשה ול"ת. ואעפ"כ מילה דוחה את השבת מכש"כ שדוחה את הצרעת דהוי רק עשה ול"ת לחוד

סימן י"ז ברמב"ם (סוף פ"י מהלכות כלאים) כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מצות עשה כציצית עכ"ל. והראב"ד בהשגות חולק ואמר שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כה"ג במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל והכ"מ כתב דמוכח כהרמב"ם מהא דערכין (ג') דקאמר הש"ס גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי דמשמע דכל שלא בשעת עבודה אפילו במקדש אסור. ומש"כ הראב"ד מהא דיומא י"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום דמשתמש בבגדי קודש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות. אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי קודש. משום כלאים אית ביה ומש"כ אטו חושן ואפוד כו' י"ל דהר"מ נקט גבי כהן הדיוט שהם נוהגים בכל הכהנים. וכ"כ הר"מ (בפ"ח מהלכות כלי המקדש הלכה י"א) ועיין ראב"ד וכ"מ שם. והנה הגאון בשו"ת שאגת אריה (סי' כ"ט וסי' ל') האריך להכריע כשיטת הראב"ד והתוס' מנחות דאף שלא בשעת עבודה במקדש אין בו משום כלאים. והנה בתוס' (מנחות מ"א) ד"ה תכלת הביאו בשם ר"ת ראיה מתוספתא סוף כלאים דקתני מפורש בגדי כהונה ובגדי כה"ג אין בהם משום כלאים. בגדי כה"ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור. והא דקאמר בש"ס שלא בעידן עבודה לא שרו. היינו אותן שאינן מיוחדים לעבודה יעו"ש. והנה באמת לכאורה מתוספתא הנ"ל היא ראיה שאין עליה תשובה נגד הר"מ ז"ל. אך לענ"ד דראתה עינו של הר"מ התוספתא דכלאים. ואעפ"כ פסק דלא כהתוספתא. והוא דבפרק בא לו ביומא (ס"ט א') דפשט הש"ס דבגדי כהונה דניתנו ליהנות בהן. מהא דתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. והנה נראין הדברים שהך מפני שבגדי כהונה כו' הוא סיום טעם הברייתא. והנה בתוספתא בסוף כלאים שהביאו התוס' הנ"ל גבי בגדי כה"ג במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראוים לעבודה והכוונה הוא הואיל ואיתרמי ליה עבודה באלו הבגדים עבד בהם עבודה. ע"כ הותרו אלו הבגדים אף שלא בשעת עבודה. והנה נראה בעליל כי הך תוספתא דמייתי הש"ס שמסיים מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. הוא תוספתא אחרת. וקשה למה הביא הש"ס הך תוספתא הנ"ל לענין בגדי כהונה. ולא הביא הך תוספתא דכלאים דשמעת מיניה תרתי. כיון דמותר אף לענין כלאים מפני שהן ראוים לעבודה. א"כ ע"כ ממילא מוכח דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. דהא בתוך בגדי כהונה של כלאים אית ביה תרתי, נהנה מבגדי קודש שלא בשעת עבודה ואיסור כלאים. ומהך תוספתא דהש"ס אינו מוכת כ"א לענין ליהנות מבגדי כהונה היינו שלשת הבגדים של כהן הדיוט לבד מאבנט. וכן המעיל והציץ של כה"ג. ולא החשן והאפוד. ע"כ הוכיח רבינו הר"מ ז"ל שאין הלכה כתוספתא דכלאים. ע"כ לא פשט הש"ס משם כ"א מתוספתא אחרת. שמיירי רק מבגדי כהונה שאינם של כלאים כשיטת הר"מ. דכלאים לא הותר שלא בשעת עבודה. והך תוספתא לא מיתני בי' ר' חייא ור' אושעי'. ע"כ לא הביא הש"ס לפשוט מתוספתא הנ"ל דכלאים. והנה הגאון בש"א (סי' ל') הקשה על הראב"ד דס"ל דכלאים גבי בגדי כהונה שרי לגמרי מאי קמבעי להש"ס אי בגדי כהונה ניתנו ליהנות תפשוט מדשרי כלאים לדידהו שלא בשעת עבודה ה"ה הנאתן. והיינו לפי שהוכיח בש"א (סי' כ"ט) מדקאמר בש"ס הכי נמי מסתברא אסיפא. ולא ארישא. דדייק שינה הוא דלא הא הילוכי מהלכי דה"ל להש"ס לומר הנ"מ, דאי ס"ד הלוכי שפיר דמי ותיפוק ליה משום כלאים דאיכא אבנט. אלא ע"כ דבדרך לבישה אין איסור כלאים אפילו שלא בשעת עבודה. וראיה זו כבר קדמו להגאון הנ"ל בתוספות ישנים ביומא שם. א"כ לפ"ז קשה למה לא פשט הש"ס מהא דכלאים לענין הנאתן. ותירץ הגאון הנ"ל די"ל היינו טעמא דשרי כלאים בבגדי כהונה אפילו שלא בשעת עבודה משום דמן הדין אפילו בשעת עבודה ה"ל לאסור דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה ואעפ"כ התירה התורה ע"כ הותר אף שלא בשעת עבודה. אבל לענין ליהנות בהן ליכא למימר דהותר בשעת עבודה דהרי עיקר הקדשן הוא כדי לעבוד וליהנות בהן ולב ב"ד מתנה עליהן ולא הוי מעולם איסור בשעת עבודה. ע"כ מיבעי הש"ס שפיר אי ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה אע"ג דלענין איסור כלאים פשיטא לן דהותר לגמרי יעו"ש. והנה יפלא הדבר. כיון שהש"ס בה"א ידע הך דכלאים דהותר אף שלא בשעת עבודה ע"כ הך תוספתא דכלאים אמיתית להלכה. וכיון שכתוב שם מפורש בין לשרת בין שלא לשרת פטור א"כ מבואר דאם לבש בגדי כהונה של כלאים שלא בשעת עבודה פטור. הרי מבואר דאף אם נהנה בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה דפטור הרי מוכח משם דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. וצריך לדחוק דהש"ס ידע מסברא זאת דכלאים שלא בשעת עבודה מותר ולא ידע מהתוספתא הנ"ל דכלאים. רק מסברא בחוץ. רק בה"א דלא נפשוט אם ניתנה ליהנות בבגדי כהונה לא משכחת הך דין דשלא בשעת עבודה דהותר כלאים דהרי אסור עכ"פ משום נהנה מבגדי קודש. וכל זה דוחק גדול. ועכ"פ במסקנא הי' לו לפשוט מהך תוספתא דכלאים דשמעת מיניה תרתי כנ"ל. וצריך ג"כ לדחוק. דניחא להש"ס להביא תוספתא אחרת דמבואר דבגדי כהונה ניתנו ליהנות. ומתוספתא דכלאים הוא רק מוכח ממילא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות. וכל הדוחק הנ"ל לא ניתן להאמר דידע הש"ס הדין ולא ידע מהתוספתא. וכל כי האי דינא צריך ראיה ואינו מהסברא כלל. בשלמא אם נאמר דמשכחת הך דין דמותר בכלאים של בגדי כהונה בלא נהנה מבגדי כהונה יש לחלק כנ"ל. אבל כיון דקתני פטור הרי מוכח תרתי. וגם מדמסיים הטעם שהם ראוים לעבודה. הך טעמא שייך לענין ליהנות בהן ג"כ. וא"כ הקושיא חזקה עד מאד. למה לא פשט הש"ס מהא דכלאים. אלא ע"כ מוכת אדרבא כשיטת הר"מ דכלאים באמת אסור שלא בשעת עבודה. והא דלא קאמר הש"ס הנ"מ ארישא ואינו דייק דהש"ס נקיט אסיפא וה"ה ארישא. ולמסקנא דפשט רק לענין בגדי כהונה ניתנו ליהנות ע"כ ס"ל הש"ס שאין הלכה כתוספתא דכלאים. ובגדי כהן של כלאים באמת אסור שלא בשעת