תורת אליקום פג

ועבר ודחה דאין לוקה היינו דשם עכ"פ אף שעבר קיים לעשה ע"כ עשה דוחה לל"ת. אבל כאן כיון שהתורה עקרה לעשה וכופין אותה לומר איני רוצה אף שעברה ליתא לעשה כלל וחייבת מלקות על הל"ת. והנה נראה לי לברר זאת ע"פ מה שכתבו התוס' שם ד"ה ניתי בסוף הדיבור א"נ י"ל דהכי פריך ניתי עשה ולידחי לל"ת וכ"ת שאני הכא דגלי קרא נגמור מהכא לכה"ת דלא דחי ומשני דלא חשיב עשה ומ"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא הוי חשבינן ליה דלא אפשר לקיים שניהם דעיקר מצוה הוא לישא כי היכי דאמרינן ביבמות (כ"א) חליצה במקום יבום לאו כלום הוא ע"כ. והנה סוף דבריהם שכתבו ומ"מ איצטריך קרא כו' דחוק כפי שיתבאר בס"ד לקמן ע"כ הנ"ל בזה דאיצטריך קרא דאי מצד הסברא כיון דאי אמרה לא בעינא כו' אף שבאמת כופין אותה שלא להנשא. עכ"ז היכא שעברה ונשאת לו לא היתה חייבת מלקות כיון שקיימה העשה ועשה דוחה לל"ת אף שאנו מלמדין אותה בע"כ לומר איני רוצה, עכ"ז כשנשאת לו חזינן בבירור שרוצית וגם דעתה בודאי בכדי שלא תלקה מלקות ע"כ אשמעינן קרא דלו תהיה לאשה דאינה ראויה לו. וליתא לעשה כלל ולוקין שפיר על הל"ת. ומחמת זה יש קצת ראיה להא שכתבנו לעיל בהא דר"ל היכא דעברה על הל"ת בקיום העשה אף שהיה יכול לקיים בלא דחי' דאין לוקין מדאיצטריך קרא דלו תהיה לאשה אף שמצד הסברא אין העשה דוחה עכ"ז איצטריך לענין מלקות דלא תימא דאיתא לעשה רק דאינו דוחה קמ"ל דליתא לעשה כלל. עכ"פ מוכח אף היכא שאינו דוחה היכא דעבר וקיל העשה אין לוקין. אך אין ראיה זו מכרעת די"ל כתירוץ ראשון של התוס' דליכא קרא כלל. וגם לתירוץ השני י"ל דאיצטריך קרא דבלא קרא ה"א כמו שכתבו התוס' ולא כמו שכתבנו. עכ"פ מה שכתבנו הוא ברור בנידון דידן כיון דאיכא קרא לתירוץ השני של התוס' לוקין שפיר היכא דעבר ודחה וכנ"ל. והנה לכאורה קשה בהא דקי"ל בטוש"ע (סי' קע"ד) היתה היבמה אסורה ליבם באיסור לאו אם בא עליה היבם קנאה דעשה דיבום דוחה לל"ת ולא אמרינן דאפשר לקיים העשה בלא דחי' ע"י חליצה כדר"ל דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא כמבואר בש"ס יבמות (כ"א). והנה לפי מה דקי"ל היכא דאמרה לא בעינא ליתא לעשה א"כ ה"נ ביבום אם אינו חפץ לייבם הרי עוקר מצות יבום א"כ בכה"ג אין עשה דוחה לל"ת. וצ"ל דדוקא היכא דתלוי הדבר ברצונו לבטל המצוה כולו אז אין עשה דוחה לל"ת אבל ביבום אף שיאמר שאינו רוצה ליבם. עכ"ז זקוקה לו היבמה וצריך לחלוץ וקודם שעשה בה מעשה או יבום או חליצה עדיין זקוקה לו א"כ אין תלוי בדעתו לעקור המצוה. ע"כ עשה דוחה לל"ת ואף שלענין יבום בדעתו תלוי א"כ ה"ל יכול לקיים שניהם בחליצה. א"כ מאי משני הש"ס חליצה במקום יבום לאו כלום הוא הלא היבום בלא"ה אינו דוחה שבדעתו תלוי לעקור. עכ"ז כיון שהמצוה אינה נעקרת לגמרי ע"י דעתו עדיף טפי ליבם מלחלוץ ובכה"ג עשה דוחה לל"ת. ואפשר שבסברא זו מחלוקת ר"א ור"י שם. שלחד מ"ד כיון שיכול לעקור היבום ע"י שיאמר איני רוצה ע"כ אינו דוחה שאפשר לקיים בחליצה. וחד מ"ד סבר כיון שאין יכול לעקור המצוה לגמרי בדיבורו היינו הזיקה רק שצריך לעשות מעשה או חליצה או יבום א"כ אינו תלוי בדעתו ואמירתו ויבום עדיף מחליצה יותר טוב לקיים המצוה כהלכתה יבום דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא. לפ"ז נדחה מ"ש התוס' בכתובות הנ"ל ומ"מ איצטריך קרא כו' דעיקר מצוה הוא לישא כי היכי דאמרינן חליצה במקום יבום לאו כלום דשם שפיר אמרינן כיון שאי אפשר לעקור הזיקה בדיבורו רק ע"י מעשה יבום עדיף טפי. אבל הכא כיון שיכולה לעקור המצוה כולו ע"י רצונה וחפצה כש"כ שיש לעקור משום שלא לדחות לל"ת. ואף דשם ג"כ יכול לעקור ולומר שאינו רוצה ליבם. עכ"ז עקירת היבום הוא רק לאחר חליצה וכ"ז שלא נחלצה עדיין היא קרובה יותר ליבום מחמת הזיקה אגידה בי'. אבל כאן שתיכף שאמרה איני רוצה הרי עוקרת העשה וכש"כ ע"י שלא לדחות להל"ת בחנם. א"כ תלוי באמירתה ושפיר אמרינן מצד הסברא דאין דוחה. והא דאיצטריך קרא הוא כמו שכתבנו בכדי ללקות היכא דעברה ונשאת כי ליתא לעשה כלל וכנ"ל

סימן טו

יבואר אם יש מחלוקת בהא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת

הנה ראיתי להרב בעל הר"ש מקינון בספר הכריתות בחלק ב' (אות קס"ג) וז"ל כללא דמילתא כל עשה דוחה ל"ת אף ל"ת שיש בו כרת כדאיתא ל"ת שיש בו כרת מנ"ל דדחי ומסיק לאו ל"ת חמור מעשה מה לי חומרא רבה ומה לי חומרא זוטא כו' עכ"ל. והנה באמת כן איתא בש"ס יבמות (ז' א') ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דאתי עשה ודחי ל"ת מאי או אינו דקאמר הדר אמר כו' אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחי לה מ"ל חומרא זוטא מ"ל חומרא רבה. ת"ל לא תבערו. והנה באמת בש"ס שס מתחילה קאמר דהאי תנא לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת קאמר רק משום דאתי בק"ו מעבודה שדוחה שבת נדחית מפני רציחה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותו. ובאמת התוספות הקשו בד"ה מהעבודה כו' דנימא דיו ותירצו דאתי כר"ט דלית ליה דיו היכא דמיפרך ק"ו. א"כ לפ"ז לדידן דקיי"ל כחכמים דחולקים על ר"ט. וע"כ צ"ל הא דאיצטריך לא תבערו משום דעשה דוחה ל"ת אף שיש בו כרת. ותירוץ השני של התוס' שתירצו דדינין ק"ו מאי עבודה דקיל כו'. ובזה לא שייך דיו. עיין מוהרש"א ז"ל. שדבריהם צ"ע גדול והוא נגד המשנה דב"ק. א"כ כיון שתירוץ השני דחוי ע"כ צ"ל דאתי כר"ט ולרבנן ע"כ איצטריך לא תבערו דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. אך לפי מ"ש התוס' בב"ק (כ"ה א') בד"ה אני לא אדון בסוף הדיבור וז"ל כיון דגוף עבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה אין לנו לומר שתהא חמורה ממנו בשום מקום עכ"ל. א"כ ה"ה לענין רציחה שדוחה עבודה והגוף נדחית מפני רציחה אין לומר שיהא עבודה חמור ממנו בשום מקום. ולא שייך למיפרך דיו אף לרבנן החולקים על ר"ט וכשנדחוק מאד בדברי התוס' דיבמות בתירוץ השני אפשר להעמיס בכוונתם למה שכתבו בב"ק בדבור הנ"ל. וע"כ מוכרח לומר תירוץ זה לאמת גמור דהא מסקינן בסוף הסוגיא דעלי' דרבא ורב אשי שהמה בתראי סוברים דערוה גופא לא צריכי קראי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. וע"כ צ"ל דהא דאיצטריך קרא דלא תבערו ע"כ משום דאתי בק"ו וע"כ לא אמרינן דיו כיון שגוף העבודה נדחית מפני רציחה. ועוד דע"כ לדידן דקיי"ל דשבת הוי עשה ול"ת ולכ"ע אין עשה דוחה ל"ת ועשה כמו שמבואר בהר"ש מקינון גופא בכלל הנ"ל. וא"כ איך ה"א דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה. אלא ודאי ע"כ הא דאיצטריך לא תבערו משום דאתי בק"ו. והתימה גדולה על הר"ש מקינון איך הביא הכלל זה שהוא נגד הסוגיא וההלכה לדידן דקיי"ל כרבא ורב אשי וכן למאי דקיי"ל דשבת הוי עשה ול"ת ע"כ הא דאיצטריך לא תבערו משום דאתי בק"ו. א"כ ברור ואמת בלי פקפוק דהלכה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת: