תורת אליקום פב

ובא עי"ז לאיסור דאורייתא בקום ועשה ע"כ גזרו לעקור בשב ואל תעשה אבל לא כן בנד"ד אם נאמר דכלאים הותר מדאורייתא א"כ היכא דליכא תכלת רק מדרבנן אסור וא"כ לא יבא לעולם לידי איסור דאורייתא ואיך יעקרו דבר מהתורה ועוד וכי משום שפעם אחד יבא לידי ספק תקלה דרבנן שיהיה קלא אילן עי"ז יבטל מצוה דאורייתא ודאית ועיין ש"א (סי' ד') והא שכתבו התוס' בביצה (ח' ב') בד"ה תני ר' זירא לא כוי בלבד כו' וא"ת וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה ותירצו דשב ואל תעשה יש כח בידם ושם ליכא חשש שיבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה ואפ"ה העמידו דבריהם דהא בודאי חיה ולא נתערב עם דם בהמה מותר בכה"ג לכסות. היכא שהי' לו אפר כירה. והיכא שנתערב העמידו דבריהם לעקור עשה דכיסוי. נראה לי ברור דשם כיון דיו"ט דוחה לעשה דכיסוי אף רבנן תיקנו כעין דאורייתא והעמידו דבריהם במקום דאורייתא כי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו אבל לא בדבר שמדאורייתא דוחה מצות ציצית לכלאים. א"כ כלאים הותר אצל ציצית ואיך יתקנו רבנן היפך דאורייתא. והא דגזרו בערל והזיה ואיזמל וכן בסדין בציצית היינו שיבא לידי איסור דאורייתא בקום ועשה ע"כ גזרו לעקור בשב ואל תעשה. אבל לא כן לשיטת התוס' הנ"ל. ולבד מזה יש לחלק בכמה גווני הנ"ל דהוי כמו גזרה לגזרה ע"כ ברור מתוך הסוגיא. דהא דעשה דציצית דוחה כלאים היינו מחמת דחי' ולא מחמת שהותר לגמרי ודלא כתוס' בתירוץ שני. אלא ע"כ הפירוש כפשוטו דעשה דוחה לל"ת לדעת הר"מ וקרא לזה שהשעטנז מותר לענין ציצית. וגם סברת התוס' בעצמו קשה דאיך אפשר לומר דגבי כלאים בציצית היכא דאפשר לקיים שניהם בלא דחי' אינו אסור לדחות אלא מדרבנן דמדאורייתא הותרה א"כ מה קאמר הש"ס שם דלהכי סדין בציצית פטור גזרה משום קלא אילן. וע"ז מקשה הש"ס ולא יהא אלא לבן ומתרץ כיון דאפשר במינם לא כר"ל כו' כיון שאף בלבן גופא אינו אלא מדרבנן. א"כ גזרה דקלא אילן הוי כמו גזרה לגזרה. כי הא דלבן אסור מחמת דאפשר במינם הוי מחמת גזרה דר"ל בעלמא שסובר גבי עשה דוחה ל"ת היכא דאפשר כו' מחמת בלאו דחי' ע"כ מחמת זה גזרה אף בציצית בהיתר כלאים ולא גזרינן אלא ודאי דהך דר"ל הוא מדאורייתא אסור א"כ גזרה דקלא אילן הוי גזרה דאורייתא. והנה קצת נראה לי להוכיח דאין לוקין היכא שעבר ודחה הל"ת היכא שהיה יכול לקיים העשה בלא דחיית הל"ת. רק דאיסור דאורייתא הוא אף שעשה דוחה לל"ת כיון שהיה יכול לקיים העשה בלא דחי' הרי נעשה העשה באיסור מהא דקאמר בש"ס מנחות שם וליכתוב אדיסקי אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכינן אדיסקי הכא דעשה בעלמא הוא לא כש"כ. והנה מלשון הש"ס דקאמר עשה בעלמא ולא קאמר ל"ת בעלמא הוא הא כיון שיהיה הצמר צבוע בקלא אילן הוי כלאים בציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה וכן פי' רש"י בהדיא בד"ה גזרה משום קלא אילן וא"כ הוי איסור לאו דכלאים ולמה קאמר הש"ס איסור עשה אלא ודאי דעשה דוחה לל"ת בכל מקום אף שיוכל לקיים העשה בלא דחי' רק דהמצוה נעשה באיסור והוי כמו איסור עשה כיון שאין לוקין ע"כ קאמר הש"ס עשה בעלמא הוא והא אין לומר דהש"ס אזיל אליבא דרבי דסבר דהתכלת מעכב את הלבן א"כ לא מקיים המצוה אף שיהיה צבוע בקלא אילן פשתן משום דהוי לבן בלא תכלת ואינו משום כלאים בציצית. הא מבואר בתוס' ד"ה לא יהא אלא לבן דאליבא דבני ירושלים קאמינא דפליגי על רבי ועוד למה לא נקיט בש"ס ל"ת בעלמא שיהי' אף אליבא דרבנן אלא ודאי דעשה דוחה ל"ת בכל מקום רק דעשה העשה באיסור כיון שהיה יכול לקיים בלא דחי' ע"כ נקיט עשה בעלמא הש"ס ועוד אין לומר דאליבא דרבי קאמינא דאם יהיה צמר צבוע בקלא אילן א"כ בודאי עבר על הל"ת ולא קיים עשה כלל אליבא דרבי וזה בקל יכול לידע אם צמר הוא או פשתן ובודאי יצבע צמר בקלא אילן בכדי שיטעו העולם שהוא תכלת ותכלת אימרא הוא א"כ עבר על הל"ת ולא קיים העשה אלא ע"כ הש"ס אזיל אליבא דרבנן וקאמר בא עשה בעלמא כו' משמע שאין איסור ל"ת ואין לוקין וכנ"ל. ועדיין הדבר צ"ע כי אין לי כעת ראיה מכרעת רק מדקדוק לשון ש"ס הנ"ל. ומדקדוק לשון הר"מ הנ"ל

סימן יג

בו יבואר כלל אחד בקיצור אם תרי עשה דוחה לעשה ול"ת או לא

א הנה בתוס' יבמות (כ') ד"ה אמר קרא כתבו דאין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה. והנה באמת התוס' לשיטתם אזלי דסברי דאין עשה דוחה עשה. א"כ אף שעשה אחד דוחה לל"ת עכ"ז אין עשה השני דוחה לעשה אחרת. אבל לשיטת הר"מ והטור שכתבנו לעיל (סי' ב') דעשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת א"כ תרי עשה דוחה לעשה ול"ת כי עשה א' דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת ועשה השניה דוחה לל"ת. וראיות התוס' שם הוא לפי הא' ובאמת לשיטת הר"מ והטור ה"מ להש"ס לומר ולטעמך

סימן יד

יבואר דין היכא דאמרה לא בעינא ליתא לעשה בכה"ג אם דוחה לל"ת או לא. היכא שאמרה רוצה אני לקיים העשה

א איתא בש"ס כתובות (מ') כיצד שותה בעציצו כו' אמר רב כהנא אמריתו כו' ניתי עשה ולידחי לל"ת אמר לי היכא אמרינן אתי עשה ודחי לל"ת כו' כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ע"כ. והנה רש"י ז"ל פי' בד"ה מי איתא כו' השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. והנה אין כוונת רש"י ז"ל דהיכא שאמרה בפירוש שרוצית להנשא לו מחויב לקיימה זה בודאי אינו הא קתני במתניתין שם (ל"ט) נמצא בה דבר ערוה או שאינו ראוי לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר כו' מבואר מלשון המשנה שאינו רשאי לקיימה ולא בדעתה תלוי. אך כוונת רש"י ז"ל באמת להסביר הענין אף שהיא רוצה וחפצה בו עכ"ז כיון דהא דעשה דוחה ל"ת בכל מקום הוא מחמת דחיה ולא מחמת היתר וכיון שהדבר תלוי ברצונה קיום העשה א"כ רצון ד' והתורה ג"כ שלא לדחות לל"ת. הא בכל מקום הוא מחמת דחי' דוחה לל"ת. וכאן אם אמרה אינה רוצה ליתא לעשה. ע"כ מלמדין אותה לומר אינה רוצה בכדי שלא לדחות הל"ת. ואף שתאמר שרצונה בו עכ"ז בטלה דעתה אצל כל אדם כי כל אדם ניחא ליה לעשות רצון ד' והתורה ולעשות כל הצטדקות בכדי שיוכל לקיים רצון ד' והוא ע"ד שכתב הר"מ הטעם על הא שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כידוע וכאן עדיף שאין דבר שתלוי במעשה רק במחשבה ודיבורה. ובודאי כל אדם ניחא ליה לקיים כנ"ל. ואין הולכין אחר דעתה. וכופין אותה לומר אינה רוצה בכדי שלא לדחות ל"ת של תורה בחנם. לפ"ז יש לספק היכא דעברו שניהם ונשאת למי שאינו ראוי לו מחמת איסור לאו אם לוקין על הל"ת של ביאה אם נאמר דליתא לעשה כלל וחייב על הל"ת מלקות או דילמא כיון שברצונה תלוי ורצונה היא להנשא לו וכבר נשאת לו א"כ ידחה עשה לל"ת ולא ילקה. ואף שכתבנו לעיל בהא דר"ל היכא דיכול לקיים שניהם בלא דחי'.