תורת אליקום פא

כמו שעשה דק"ו דוחה לל"ת כן דוחה לעשה דשוא"ת. וע"כ הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו תרוייהו ע"י צירוף גורמים לדחות העשה א"כ העשה כמאן דליתא ולוקין שפיר על הל"ת דבשלמא אם נאמר דאין עשה דוחה עשה. א"כ בלא"ה אין עשה נדחה מפני עשה. י"ל הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לא מחמת צירוף הל"ת רק מחמת העשה לחוד אינו נדחה לפ"ז אין לוקין היכא דעבר על הל"ת כי אין העשה מסייע לל"ת ע"כ אין לוקין. וניחא סברתו אף די"ל דאעפ"כ הועיל הצירוף דעשה ול"ת ללקות. עכ"פ הדבר אין מוכרע. אבל לשיטתם ע"כ צ"ל דמחמת צירוף העשה כנ"ל. א"כ נדחה סברתו ושפיר לוקין על הל"ת. ואף שהתוס' כתבו דאף לריב"א איכא איסור ל"ת. וע"כ צ"ל דאף לדידיה אית ליה דמועיל העשה לענין איסור לל"ת אף שנדחה ז"א דבאמת אף להתוס' כיון הא דעשה דוחה ל"ת מחמת דחיה הוא ולא היתר גמור. א"כ כיון שאינו נדחה מחמת העשה לחוד אף שאין עשה דוחה עשה א"כ אף על הל"ת נשאר איסור. דהא דדוחה אינו רק דחיה ולא היתר וכיון שאין עשה דוחה מחמת עשה אחריתי נשאר איסור ל"ת. אף שנדחה הל"ת לענין מלקות. ולא מחמת צירוף. אבל לשיטת הר"מ והטור כיון שכ"א בפני עצמו נדחה מחמת עשה דק"ו. א"כ ע"כ הא דאין דוחה מחמת עשה ול"ת אלים מזה העשה. א"כ חייב מלקות שפיר מחמת הל"ת דהא אינו נדחה משום סיוע העשה דתרוייהו בהדדי מצרף צרופו ולא התחיל כלל הל"ת להיות נדחה כנ"ל ברור בסברא דהריב"א אזיל בשיטת הסוברים דאין עשה דק"ו דוחה עשה דשוא"ת כנ"ל (בסי' ג'). ולפ"ז יש קצת להכריע דלא כהריב"א. הא הר"מ והטור וש"ע דסוברים דעשה דוחה עשה אינם סוברים כהריב"א ואף לשיטת התוס' דסוברים דאין עשה דוחה עשה אין הדבר מוכרע וראיה שהרי ר"ת והרשב"ם תירצו תירוצים אחרים בש"ס פסחים הנ"ל. וע"כ סוברים דהועיל צירוף העשה שלא לדחות העשה שכנגדה לל"ת וקצת ראיה דלא כריב"א מש"ס יבמות (כ') דנקט הש"ס אין עשה דוחה לל"ת ועשה דכבר נתקשיתי בזה (בסי' ג') שהוכיח קצת כשיטת הר"מ דעשה דוחה עשה ע"כ. נקט דוקא עשה ול"ת. ואף שתירצנו שם אגב גררא בכמה מקומות בש"ס זה דוחק וגם תירוץ השני שכתבו שם הוא רק למ"ד י"ם וכש"כ י"ח ואינו אליבא דהלכתא. אך אם נאמר דלא כשיטת ריב"א ניחא דנקיט הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה לומר דלוקה היכא דעבר ובעל דלא נימא כשיטת ריב"א דהל"ת נדחה ואינו רק עשה א"כ הל"ת בכדי נקיט הש"ס ע"כ נקיט דוקא אין עשה דוחה ל"ת ועשה לומר דמועיל צירוף העשה לל"ת שאינו נדחה ולוקין על הל"ת. אבל באמת אין עשה דוחה עשה. והא דנקיט הל"ת לומר דלוקין

ב ועתה בס"ד נחקור נא בהא דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה הל"ת. והנה הא דר"ל הלכה פסוקה הובא בכ"מ בש"ס שבת (קל"ג) נזיר (מ"א א' נ"ח א') יבמות (כ') מנחות (מ') הנה יש לספק היכא דיכול לקיים העשה בלא דחיית הלאו. ועבר לקיים עשה בדחיית הלאו אם לוקה או לאו. והספק הוא בין לשיטת ריב"א הנ"ל (אות א') ובין להחולקים על ריב"א והיינו די"ל להריב"א דוקא היכא שיש עשה ול"ת ואינו יכול לקיים העשה בלתי דחיית עשה ול"ת ע"כ אין לוקין על הל"ת כיון שעשה דוחה לל"ת ואי אפשר לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת ע"כ אין לוקין כיון שהתורה אמרה עשה דוחה ל"ת בכל מקום אמרה רק היכא שיש עשה העשה מונעת לדחות כי אין עשה דוחה עשה לשיטתו. אבל היכא דעבר אין לוקין על הל"ת. אבל בנד"ד היכא דיכול לקיים עשה בלא דחיה ועבר ועשה העשה בדחיית הלאו כיון שבכה"ג לא אמרה תורה לדחות עשה לל"ת א"כ הל"ת כדקאי קאי ולוקין או דילמא אין לחלק דבכל גוונא עשה דוחה ל"ת. וכן לשיטת החולקים על ריב"א יש לספק דדוקא התם כיון דאיכא עשה ול"ת מצרפת העשה לל"ת ואין עשה אחריתא דוחה לשניהם. ע"כ לוקין שפיר על הל"ת. אבל בהא דר"ל כיון שאינו רק ל"ת לחוד אף שהיה יכול לקיים העשה בלא דחיה עכ"ז היכא שעבר ודחה עשה דוחה לל"ת רק דר"ל אמר שאסור לכתחילה לעבור על הל"ת. אבל היכא שעבר כיון שע"י עבירה זו קיים העשה עשה דוחה לל"ת. והנה זה לשון הר"מ (פ"ג ה"ו) בהל' ציצית. מהו לעשות חוטי צמר בשל פשתים או חוטי פשתן כו' אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית. שהרי התכלת צמר כו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו כו' וכאן אפשר לקיים שתיהם עכ"ל הר"מ. והנה מה שכתב מתחילה בדין הוא שיהא מותר רק מחמת שא"א לקיים שתיהם בלא דחיה. והנה לשון בדין שיהא מותר יוקשה כיון שקיי"ל כר"ל כ"מ שאתה מוצא כו' א"כ היכא שעבר ולא קיים שתיהם חייבים מלקות על הל"ת אף שקיים העשה. בשלמא אם נאמר דאף היכא שעבר על הל"ת בקיום העשה אינו לוקה אתי שפיר בדין שיהא מותר כיון דבאמת אף אם עבר אינו לוקה רק שלכתחילה צריך להדר ולקיים העשה בלא דחיית הלאו. ואין תחילת דברי הר"מ וסוף דבריו סותרים זא"ז. אבל כשנאמר דלוקה א"כ בכה"ג אין העשה דוחה לל"ת. א"כ מה זה שאמר ומפני מה אין עושין כן ואיך שייך לעשות כן כיון שאסור מצד הדין. ואיך כתב מתחילה בדין שיהא מותר והסתירה מבוארת. והא אין לומר דהר"מ סובר דהך דין דר"ל כ"מ שאתה יכול לקיים שתיהם אין דוחה הוא רק מדרבנן ולא מדאורייתא הלא למעיין בש"ס נזיר (מ"א א') בלשון הש"ס אי ס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה עביד מדלא כתיב תער כר"ל. ועיין תוספות ד"ה ותו. וכן בש"ס (נ"ח) כתיב קרא הכי והאמר ר"ל כ"מ כו'. א"כ מבואר בהדיא בש"ס דהך דר"ל הוא מדאורייתא. והא שכתבו בתוס' מנחות (מ' א') ד"ה כיון א"כ מדאורייתא שריי' ורבנן הוא דגזר כיון שאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שריי' דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה הוא ע"כ כוונתם מבואר אף דר"ל אמר דינו מדאורייתא אך עכ"ז לענין כלאים בציצית שאני דהותרה כלאים בציצית ולא מחמת דחיה ע"כ. אף דאפשר לקיים שניהם עכ"ז מותר מדאורייתא ללבוש כלאים בציצית. וגם אין לומר בדעת הר"מ הנ"ל להכי קאמר מתחילה בדין שיהא מותר היינו מדאורייתא רק מדרבנן אסור גבי כלאים בציצית בשביל שיוכל לקיים שתיהם. וזה הוא סוף דברי הר"מ. והיינו שדעת הר"מ כדעת התוס' והיה אפשר להעמיס בלשונו שהשעטנז מותר לענין ציצית. היינו שהותר ולא דחי' הוא ז"א שהרי הטעם שכתב שהרי התכלת צמר ומטילין אותו לפשתן זה אין הוכחה דשעטנז הותרה לציצית ולא דחי' דאף שנאמר שדחוי' הוא עכ"ז עשה דוחה ל"ת. ועיקר ראיית התוס' דהותר כלאים בציצית ולא דחי' מכח דמסקינן שם דשל פשתן פוטרין בשל צמר בהדי תכלת מיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פוטר וזה הראיה לא נזכר בדברי הר"מ א"כ עיקר הראיה חסר מספרו הטהור ויביא ראיה שאינה של כלום. ועוד קשה איך אפשר לומר דמדאורייתא שרי כלאים בציצית אף היכא דאפשר לקיים העשה בלא דחי' וא"כ מחמת גזרה דרבנן עקרו מצות ציצית. ובאמת כל הני דחשיב ביבמות (צ') כו' ערל ואיזמל שהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה לעקור מהתורה היינו משום דאיכא גזרה דרבנן שיבא לידי איסור דאורייתא כגון בהזיה ואיזמל שיעביר ד' אמות וכן סדין בציצית. דאיכא גזרה משום כסות לילה שאז אינו זמן ציצית