תורת אליקום פ

היה מכסה היה מותר ומה יזיק הכיסוי אח"כ אלא ודאי כיון שאין ההיתר רק מחמת דחי' וכיון שלא נעשה ביחד המצוה והאיסור אסור לא שייך הואיל בכה"ג. רק כגון חזו דאי מקלע אורחי' חזו דאז היה מותר לגמרי אבל כאן אין ההיתר רק משום דחי' ולא עדיף מאלו היה המצוה לפנינו ועקר לל"ת קודם קיום שאינו דוחה דלא הוי בעידנא ולא שייך הואיל א"כ ה"ה היכא שאינה מכסה כלל לא שייך הואיל כיון דהוי שלא בעידנא דחי כנ"ל. אבל לעיל גבי חרישה קאמר הש"ס שפיר הואיל וחזי לכיסוי אם הי' דם צפור באותו מקום דדיינינן הדבר הרשות כאילו היתה המצוה. ובמצוה שרי. אבל בכתישה אף אם היתה מצוה בכה"ג שאינה נעשית לאלתר אסור דבעידנא דמיעקר כו' לא מקיים דהחרישה היא עצמה המצוה כיון שנעשים שניהם החרישה והמצוה כאחד ואם הי' שם דם צפור היו נעשים שניהם כאחד אמרינן שפיר הואיל. אבל בכתישה אף אם היתה דם לפנינו היכא דהוי שלא בעידנא אסור. וה"ה דהוי מצי הש"ס לומר אחרישה לחייב וחרישה מי שרי כיון דמשני באבני מקורזלות א"כ בשעת חרישה אינו מקיים לעשה דהא לא חזי לכיסוי והוי שלא בעידנא דמיעקר וחייב על החרישה ולא שייך הואיל בכה"ג. אלא דהש"ס קאמר דאף לכתישה אינו חזי כיון שבכתישה גופה הוי שלא בעידנא וכנ"ל. וע"ז מקשה בש"ס ראויות לכותשן כלאחר יד. והיינו על תירוצו לענין כתישה. אבל באמת בלא"ה לא קשה דהא חרישה אסור דהוי בעידנא דמיעקר כו לא מקיים עשה אלא דהש"ס כד להגדיל תורה כו כמו שפירוש הר"ת בתוס' דמשום יגדיל תורה ויאדיר מקשה הש"ס דבלא"ה היה מצי לשנו' חרישה ביו"ט אסור כן לדידן ה"מ לתרץ דהחרישה אסור כיון דהוי שלא בעידנא דכיון דמיירי באבנים מקורזלות. אך לפי מה שכתב בש"מ לביצה (דף ט') כמו שלרבא ממעט מילה שלא בזמנה מלבדו מפני שהיה יכול לעשותו מערב יו"ט ה"נ בכיסוי כיון שהיה יכול לכתוש בערב יו"ט א"כ היה ניחא דברי התוס' דאף שנתבטל מצותו בכיסוי כשימתין עד לאחר יו"ט. עכ"ז כיון שהיה יכול לעשות מערב יו"ט אינו דוחה עשה דכיסוי ליו"ט. אך באמת ז"א הא ע"כ צ"ע אף לפי סברת השיטה מקובצת דאיירי דאינו נתבטל מצותו לאחר יו"ט. דאל"כ אף שבזה דמי למילה דהי' יכול לעשות בערב יו"ט. עכ"ז במילה לא נתבטל מצותו ויכול למול לאחר יו"ט ואיך ילפינן כיסוי שנתבטל מצותו ממילה שלא בזמנה. אלא ודאי דאיירי הש"מ בכיסוי שלא נתבטל מצותו וכן מוכח שם בש"מ מקודם דמיירי שלא נתבטל מצותו. אבל בכיסוי שנתבטל מצותו דוחה יו"ט למ"ד דסובר דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד וכנ"ל. והנה לכאורה נראה להביא ראיה לשיטת ריב"א הנ"ל דאין לוקה. דאל"כ שנאמר דלוקה א"כ נימא בש"ס תמורה (ה') נ"מ בין אביי ורבא גבי פלוגתייהו כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני או לא מהני. דלרבא דאמר לא מהני א"כ היכא שמל מילה שלא בזמנה ביו"ט דהוי עשה ול"ת לרבא לא מהני כיון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולוקין על הל"ת א"כ לא צא ידי מילה וצריך להטיף דם ברית לאחר יו"ט. ולאביי מהני וא"צ להטיף דם ברית. ובש"ס דחיק למצוא נ"מ בין אביי ורבא. אלא ודאי כשיטת ריב"א דאין לוקין דעשה דוחה ל"ת ונשאר רק עשה ולכ"ע מהני כיון שאין איסור לאו ורבא לא קאמר דלא מהני רק באיסור לאו ולא באיסור עשה. אך זה אינו מתרי טעמי חדא דהלא ה"ל להש"ס לומר נ"מ היכא דמל בשבת מילה שלא בזמנה דהוי ל"ת שיש בו כרת. דלכ"ע אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. ואף הריב"א מודה דאסור בלאו. כיון שאינו דוחה. אלא ע"כ צ"ל או כשיטת הרשב"א בתשובה דאף היכא דאינו יוצא ידי מילה א"צ להטיף דם ברית. כגון שמל בתוך ח' או בלילה. וכן הוא שיטת הרמב"ם וש"ע בעכו"ם שמל אף דאינו יוצא א"צ להטיף דם ברית. ועיין בי"ד עם ביאור הגאון מוהרא"ו (בסי' רס"ד ס"ק ד') א"כ אין נ"מ בין אביי ורבא דאף לרבא א"צ להטיף דם ברית. ועיין בשו"ת ש"א סי' נ"ב). ועוד יש לומר דע"כ לרבא. אף דסבר דלא מהני ע"כ במילה שלא בזמנה סבר דמהני דהלא הרמב"ם פסק (פ"א מהל' שבת) דכל המקלקלים פטורים ואף בחובל ומבעיר כר' יהודה. והא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת משום דמתקן הוא כדאמר רב אשי שבת (ק"ו א') מה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי. א"כ לפ"ז ע"כ רבא סבר אליבא דהלכתא כר"י דמקלקל בחבורה פטור. ואם נאמר דלא יצא ידי מילה. א"כ לא תיקן גברא והוי מקלקל בחבורה ופטור ולמה ליה קרא לרבא למילה שלא בזמנה דאינו דוחה יו"ט דאם נאמר דלא יצא א"כ לא חילל יו"ט. וזה בזה תליא דאם חילל יו"ט ע"כ יצא ידי מילה. דאל"כ לא חילל יו"ט ולא שייך כלל לפלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דהלא זה בזה תלי ורבא ג"כ מודה דיצא ידי מילה. דאל"כ לא חילל יו"ט. א"כ ליכא נ"מ בין אביי ורבא כלל. עיין ש"א (סי' הנ"ל) אף דלהר"מ ע"כ אף דלא יצא ידי מילה עכ"ז אסור דהוי מתקן גברא כיון שא"צ למול פעם אחר אף דלא יצא ידי מילה זו ע"ש. אך סברא זו אינו מוכרח אלא לדעת הר"מ ולדעת הר"מ בלא"ה לא יקשה שהרי הוא סובר דא"צ להטיף דם ברית. אף היכא שלא יצא ידי מילה. א"כ מתורץ בלא"ה מה שהקשינו דליכא נ"מ בין אביי ורבא כנ"ל. אך להפוסקים דסוברים דצריך להטיף דם ברית יש לתרץ שפיר כתירוץ השני. שאם נאמר דלא יצא ידי מילה לא חילול שבת או יו"ט וכנ"ל דזה בזה תליא כנ"ל. והנה י"ל לאידך גיסא אף לאביי דסבר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לוקין. דהנה אם נאמר דהלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב א"כ אף אביי מודה דלא מהני ולא יצא ידי מילה כיון שעבר אמימרא דרחמנא והא דלוקה ביו"ט משום דעשה חבורה ומקלקל בחבורה חייב. א"כ אף אביי מודה לרבא דלא מהני בכה"ג. לפ"ז יקשה על התוספות קדושין (כ"ט) ד"ה אותו שכתבו דלהכי איצטריך הך לימוד אותו ולא אותה דאתי כר"א ב"ר שמעון דסבר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה. ולדידיה הוי מילה מ"ע שלא הזמן גרמא. והנה בודאי ר"א בר שמעון בשיטת ר"ש אביו ור"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב. א"כ לפ"ז לא משכחת מילה לדידיה להיות מצות עשה שלא הזמן גרמא. הא בשבת ויו"ט אין מילה שלא בזמנה דוחה ולרבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ולא יצא ידי מילה כמו במל בלילה לרבנן דפליגי אר"א בר"ש ולא שייך לומר כיון דארי' הוא דרביע הוי כמ"ע שלא הזמן גורם הוא כיון שאינו משכחת אף בדיעבד שעבר ומל. ואעפ"כ לא יצא ידי מילה. א"כ לא משכחת בשום אופן למול בשבת וביו"ט שלא בזמנה. והוי שפיר מ"ע שהזמן גורם. אף לר"א בר"ש שסובר דנוהג בלילה. עכ"ז אינו נוהג בשבתות ויו"ט. ולפי מה שכתבנו אף אביי מודה אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה חייב אי עבר ומל בשבת ויו"ט לא יצא כרבא וחייב משום מקלקל בחבורה. א"כ אף לאביי אליבא דר"א בר"ש שסובר מהסתם כשיטת ר"ש אביו הוי מילה מצות עשה שזמן גורם. ובאמת הריטב"א בחידושיו לקדושין תירץ תירוץ אחר על קושית התוס' שם אך על התוס' צ"ע וכנ"ל. והנה דע לפי מה שכתבנו לעיל דלא קשה קושית התוס' חולין על הריב"א משמעתא דשלוח הקן דיש הבדל בשלוח הקן דהוי עיקר המלקות מחמת העשה וכנ"ל. אבל בעלמא עשה דוחה ל"ת ולא נשאר רק עשה ואין לוקין. א"כ למה שכתבנו לעיל (סי' ג') שהר"מ והטור וש"ע סוברים דעשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת. נדחה סברת הריב"א הא ע"כ