תורת אליקום עט

כיסוי מחמת הואיל. ולפי הנ"ל ניחא. דזה כוונת הש"ס כיון דלא שרי לגמרי אף שאין לוקין א"כ לא שייך הואיל בכה"ג. ולוקין שפיר על החרישה כנ"ל וזה ברור בפירוש שמעתא לשיטת ריב"א. א"כ סברתנו מבואר בש"ס. עכ"פ לפי מה שכתבנו לעיל לשיטת החולקים על ריב"א היכא דאין עשה דוחה לל"ת ועשה והעשה הוא שהזמן גרמא באיש העובר לוקין עליו. ובאשה כיון שאינה חייבת בעשה אף שהעשה מאלם לל"ת לענין שלא לדחות העשה לל"ת. עכ"פ אין לוקה. והא לא מסתבר כלל לומר שהעשה מאלם כ"כ להל"ת שתלקה אף על הל"ת. וכיון שאין העשה דוחה לל"ת מחמת אילומי הל"ת כדקאי קאי ולוקין אף על הל"ת אף שקיים עשה ע"י דחיית הל"ת דהוי פלוגתא רחוקה בין ריב"א להחולקים. וקצת היה נראה להוכיח מהא דתוס' קדושין הנ"ל דאף באשה לוקין אם נאמר דתוס' שם קאי לפי שיטת רשב"א ור"ת החולקים על ריב"א. א"כ מאי דחי הר"י מא"י לתירוץ הר"מ שם דאיכא נ"מ בהא דמעקה ואבידה כו' דהוי עשה שלהם שלא הזמן גרמא. אם יהי' עשה לדחות להל"ת. וכיון שחייבת בעשה אין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאי מקשה הא דש"ק דלא משתמט תנא דאשה יכולה לש"ק וכו' דהא י"ל עכ"פ נ"מ לענין מלקות דבעשה ול"ת שלא הז"ג חייבת מלקות אשה ובעשה ול"ת שהזמן גרמא פטורה ממלקות. וע"ז לא קשה מהא דלא לאשתמוטי כמו שכתבנו לעיל. ואף שבלשון הי"מ נראה דאם לא היתה חייבת בהעשה היה עשה אחרת דוחה לל"ת. וע"ז הקשה דעכ"פ אינו דוחה אף אם אינה חייבת בעשה די"ל דבכדי נקטי הי"מ דעשה דוחה לל"ת לענין מלקות כמו דאמרינן באמת לשיטת ריב"א אף באיש וגם כיון שבעיקר הנ"מ יש נ"מ טובא אמאי דחי הר"י מא"י נ"מ שלהם. אלא ודאי דע"כ סובר הר"י מא"י כיון שאינו דוחה העשה לל"ת מחמת אילומי. א"כ ממילא לוקין ג"כ על הל"ת. אך זה אינו מוכרח דדילמא סובר כשיטת ריב"א דאף באיש אין לוקין. א"כ ליכא נ"מ בין איש לאשה לענין מ"ע שהז"ג. ואף איש אינו לוקה. ושפיר ליכא נ"מ בין עשה ול"ת שהזמן גרמא ובין עשה ול"ת שלא הז"ג לענין אשה. אך לפי מ"ש הגאון בש"א (סי' פ"ג) כיון שהעשה מאלים ללאו א"כ חייבת אף בעשה א"כ אין חילוק בין איש לאשה במ"ע שהז"ג היכא דאיכא עשה ול"ת ולוקין בין איש ובין אשה לשיטת החולקים על ריב"א. אך מפשט דברי התוס' לא משמע כדבריו יעו"ש. וגם מנ"ל להתוס' להוכיח דבר חדש שחייבת אף בעשה שלא הז"ג בשביל שהיא חייבת על הלאו הא אינו מוכח רק דמאלים האשה ללאו. וצ"ל לסברתו דלא שייך מאלים ללאו אם נאמר דאינה חייבת בעשה א"כ גבי דידה ליכא אלא לאו גרידא ומאי אילום שייך באשה בשביל שבאיש אינה נדחה הל"ת בשביל העשה המסייע הא באשה אינה מסייע עשה. אלא ודאי דאף אשה חייבת בעשה אך כ"ז אינו מוכרח הא בלא"ה צ"ל לשיטת החולקים על ריב"א דלוקין על הל"ת אף שהי' ראוי לדחות ע"י העשה ומחמת עשה אחריתא שהוא עם הל"ת אינו חייב מלקות. אלא ודאי שע"כ הל"ת אלים בעצמו כיון דאם נאמר שאילום הל"ת מחמת סיוע האשה לא הי' ראוי ללקות מחמת עשה א"כ ה"ה באשה אף שאינה חייבת בעשה. עכ"ז הל"ת אלים בעצמותו. ואין עשה דוחה לל"ת האלים. והדבר אין הכרע דיש פנים לכאן ולכאן. עכ"פ אף לפי פשט דברי התוס'. עכ"ז י"ל דאף אשה ששורפת קדשים לוקה לשיטת החולקים על ריב"א אף שליכא עשה לדידה כיון שביארנו להחולקים על ריב"א. להכי לוקין מחמת אילום הל"ת ולא מחמת סיוע עשה. א"כ אף אשה לוקה מחמת אילום אף דליכא עשה להאשה. ועדיין הדבר ספק אצלי. בדבר די"ל דסוברים להכי לוקה מחמת סיוע העשה. באיש כיון שהעשה ול"ת בחדא מעשה נעשים לא שייך לדידהו לבא עשה לדחות לל"ת כיון שהל"ת ועשה ביחד נעשים ומהני שפיר סיוע עשה לל"ת ללקות. אך עכ"פ מוכח הדין. אף האשה לוקה ממ"נ אם נאמר דלהכי לוקה באיש מחמת סיוע העשה. א"כ תקשה קושית הר"י מא"י למה אין אשה ש"ק. ולא שייך לתרץ שהל"ת אלים הא הל"ת אינה אלים רק מחמת עשה ובאשה ליכא עשה. ע"כ צ"ל כסברת ש"א. דבאמת הל"ת מאלים לעשה וחייב על העשה ג"כ. א"כ ממילא לוקה. ואם נאמר כסברתנו דאילום הל"ת הוא מחמת עצמותו ולא מחמת סיוע. א"כ אף באשה ששורפת קדשים ג"כ לוקה. דהל"ת אלים ואינה נדחה ע"כ לוקין אף באשה. והנה דע שנתקשיתי בדברי התוס' פסחים הנ"ל ד"ה חרישה שכתבו דהואיל וחזי לכיסוי דם צפור דמיירי אם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים וגם מיירי שאינו יכול לקפלו וליטול דאם לא כן לא שייך לומר דלידחי עשה לל"ת הא אמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא כו'. והדר כתבו בד"ה כתישה מאי פריך הכא ליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט הא תנן בכיצד צולין כו'. ובשבת ילפינן מקראי דאין ש"ק דוחה יו"ט או משום כדמסיק רב אשי דהוי יו"ט עשה ול"ת כנ"ל. והנה דבריהם סותרים זא"ז דלפי מ"ש בד"ה כתישה דמיירי דאי אפשר לקיים המצוה רק ביו"ט וכשימתין ינגב הדם. א"כ לפ"ז מאי מקשה מהא דילפינן בשבת מקרא דאין עשה דש"ק דוחה הא כבר כתבו בתוס' יבמות (ה') ד"ה שעטנז דהא דלא ילפינן מש"ק דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט היינו משום דהתם לא בטלה מצותו בכך ויוכל לשורפו אחר יו"ט. אבל בלא"ה אין עשה דוחה לל"ת. א"כ לפ"ז בכיסוי דמיירי שאי אפשר להמתין עד אחר יו"ט כמו שכתב בד"ה חרישה בודאי עשה דכיסוי דוחה יו"ט למ"ד דהוי יו"ט רק ל"ת לחוד. רק היכא שיוכל להמתין בכה"ג אינו דוחה גם בעיקר דבריהם שהוכרחו דמיירי דינגב הדם. דאל"כ כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב. כבר כתבנו בשם הרשב"א בחידושיו לשבת (ק"ד) כיון דאי אפשר לקיים שניהם בלא דחי' ביו"ט אינו נקרא יכול לקיים שניהם דבעינן לאלתר לקיים שניהם ולא ע"י המתנה. ועיין שיטה מקובצת לביצה (ח') שהביא ג"כ בשם הרשב"א כן. וכן מוכרח לומר לדעת התוס' דאל"כ למה לו קרא דאין ש"ק דוחה יו"ט דהא אפשר לקיים שניהם כשישרף לאחר יו"ט. אלא ע"כ כיון שאי אפשר לקיים לאלתר בלא דחי' עשה דוחה ל"ת רק דמקרא ילפינן דלא דחי כיון דלא נתבטל מצותו ויכול לשרוף לאחר יו"ע ה"ה כיסוי היכא שיוכל לכסות אחר יו"ט. אבל היכא שינגב הדם דידחה העשה לגמרי לאחר יו"ט בכה"ג דוחה לל"ת דיו"ט. לפ"ז היה נ"ל נכון בפירוש שמעתא דשם דמתחילה קאמר הש"ס אי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב דחזי לכיסוי. והיינו כפירוש התוס' דחזי לכיסוי שמתבטל מצותו בכך אם ימתין עד לאחר יו"ט וזה באמת מותר למ"ד דיו"ט הוי רק ל"ת לחוד. והסוגיא אזיל אליבייהו. אח"כ קמקשה בש"ס כנ"ל ומשני ראויות לכותשן ופריך כתישה ביו"ט מי שרי ולא קשה מה שהקשה ריב"א שם דהא שרי כמו חרישה דחזו לכיסוי היינו דקושית הש"ס הוא ע"ד שמקשה בש"ס ביצה (ח' ב') על כתישה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון ציצית בכלאים כו' הכא בעידנא דקא מיעקר לאו לא מקיים לעשה ואף שבש"ס שם מתרץ לא קשיא בהדי דכתיש מכסה היינו דמצי למצוא אופן היתר שיכתוש ויכסה בהדדי. אבל לכתוש מתחילה ואח"כ יכסה אסור דלא הוי בעידנא וכו'. א"כ שפיר לא שייך הואיל דחזו לכיסוי כיון שלכיסוי כזה שיכתוש ואח"כ יכסה אסור לא עדיף הך הואיל כיון שכעת אין מצוי כיסוי לפנינו ואלו באמת יכתוש ואח"כ יכסה. וזה אסור דלא הוי בעידנא כנ"ל. תדע דאל"כ גם היכא שכותש ואח"כ מכסה למה לא נאמר הואיל אם היה מכסה בהדדי שרי א"כ אף אם לא