תורת אליקום עח

הר"מ בכפל לשונו הקדוש אשר יראה לכאורה למותר כיון שכתב שאין עשה דוחה ל"ת ועשה מה זה שחזר וכתב ועשה ול"ת דוחה עשה. אך כוונתו באמת להוציא משיטת ריב"א שסובר שאין לוקה כיון שעשה דוחה ל"ת ולא עבר רק על עשה. לזה כתב מתחילה בבירור ואם לא שילח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אך עדיין קשה למעיין למה ילקה הא לא עבר רק על עשה כי הל"ת נדחה מפני עשה הדוחה. לזה כתב ועשה ול"ת דוחה העשה כי העשה מאלים לל"ת. ונדחה העשה שכנגד הל"ת ועשה. ע"כ שפיר לוקין על הל"ת. וזה ברור ואמת בכוונת הר"מ. עכ"פ מבואר בהדיא דלא כשיטת הריב"א. ועיין לעיל מ"ש (בסי' ב') ליישב שיטת הר"מ שהוא נגד הסוגיא. אך עדיין קשה מסוגיא דחולין (קמ"א) על שיטת הריב"א מהא דקאמר בש"ס תשלח לדבר מצוה אמר ליה ר' אבא כו' לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי כו' אמאי עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומוקי הש"ס לא צריכא כו' עד שהמסקנא הוא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח אמאי לא קאמר הש"ס דאיצטריך הך תשלח. דבלא תשלח לא היה לוקה היכא שקיים המצוה טהרת המצורע כשיטת ריב"א ע"כ איצטריך קרא יתירא תשלח אף לדבר מצוה בכדי ללקות אף היכא שקים המצוה וצ"ל לשיטת ריב"א כיון דהך קרא דתשלח לדבר מצוה הוא אצל העשה ולא אצל הלאו דלא תקח. א"כ אף שנתרבה קרא יתירא לאלם העשה. עכ"ז הלאו נדחה מפני עשה דטהרת מצורע. ואף שנשאר העשה וגלי לן קרא יתירא דתשלח. עכ"ז לוקה כיון דלא נכתב הקרא יתירא אצל הל"ת מה אהני לן הקרא יתירא אצל העשה לענין ללקות על הל"ת כיון שהל"ת דלא תקח נדחה מפני עשה דטהרת מצורע. ע"כ מקשה הש"ס שפיר למה לן קרא. כיון דלא אהני לן הקרא ללקות. ולענין דוחה בלא"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה בלא קרא. אך עכ"ז קשה כיון שהך עשה דתשלח גורם ללקות היכא שאינו משלח כי הוא לאו הניתק לעשה א"כ כיון דגלי לן קרא יתירא דתשלח אף לדבר מצוה והיכא שלא שילח לוקה אף לדבר מצוה כיון שהעשה דתשלח גורם ללקות. ע"כ הנראה לי בזה והוא דאף הריב"א מודה בשלוח הקן כיון דהוי לאו הניתק לעשה. ואף שקיים עשה דטהרת מצורע. עכ"ז אין העשה דוחה לל"ת דלא תקח כיון שגמר הל"ת ללקות היכא שאינו משלח ועבר על העשה ואז מאלים הל"ת שקדמה דלא תקח לעשה דתשלח ואין עשה דטהרת מצורע דוחה לל"ת דלא תקח כיון שהל"ת נגמר ללקות בעת שלא קיים העשה א"כ העשה גורם למלקות. והעשה חמור ואלים מחמת הל"ת הקדומה ואין עשה דוחה עשה. ונשאר העשה דתשלח בתקפו ואם לא שילח לוקה. א"כ בלא קרא דתשלח לוקין לריב"א בשילוח הקן כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והבדל מבואר לכל משכיל מעשה ול"ת דשילוח הקן לעשה ול"ת דיו"ט שאינו נדחה מפני מצות כיסוי דעשה ול"ת דיו"ט העשה ול"ת נפרדים. ובשלוח הקן עשה ול"ת לאחדי'. והסברא ברורה. אך מדברי התוס' בד"ה לא צריכא. נראה דלא נחתי להך הבדל בין שילוח הקן ובין עשה ול"ת דיו"ט. אך עכ"ז מה שכתבנו הוא נכון לשיטת ריב"א וההוכחה מכח קושיא הנ"ל. א"כ לפ"ז אין הוכחה מהר"מ שסובר דלא כשיטת ריב"א. די"ל דוקא גבי שלוח הקן סובר הר"מ דלוקין אף אם שלקח לדבר מצוה ולא שילח. אבל בעשה ול"ת דעלמא סובר כשיטת ריב"א כיון שאינו לאו הניתק לעשה. ומדברי הר"מ (פ"ג מהל' יו"ט הלכה ח') וכן בפי"ט מהל' פסולי המוקדשין הלכה ה') שכתב סתם דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דיו"ט ט הוא עשה ול"ת, לא מבואר בדבריו אם לוקין על השריפה. אך קצת יש להוכיח מהא שכתב בפסה"מ דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט ואצ"ל שבת. וע"כ תרוייהו בחדא מחתא מחתינהו. ובשבת בודאי אין עשה דוחה כלל כיון שהל"ת הוא ל"ת שיש בו כרת ואין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. א"כ ה"ה ביו"ט היכא שעבר ושרף לוקין. דהל"ת דיו"ט נשאר כאילו לא הי' עשה כנגדה. אך אין זה הוכחה. די"ל דוקא לענין לדחות שאין דוחה ש"ק השוו שבת ליו"ט. אבל היכא שעבר ושרף לא דמי להדדי בשבת הל"ת כשהי' וחייב מיתה וביו"ט אין לוקין על הל"ת כשיטת ריב"א. והא דכתב הר"מ בשלוח הקן שלוקין אף היכא שלקח לדבר מצוה היינו משום דהוי לאו הניתק לעשה וכנ"ל. והנה לפי מ"ש התוס' קדושין (ל"ד) ד"ה מעקה בשם ר"י מא"י דבשריפת קדשים אף אין האשה יכולה לשרוף ביו"ט דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי לי' עשה ומוכיח דלא אישתמיט תנא לומר דאשה שורפת קדשים ביו"ט. והנה לפי שיטת ריב"א דסובר דהיכא דעשה דוחה ל"ת ועשה אין לוקין. הי' ניחא כיון דאף באיש ששורף קדשים אין לוקה. א"כ כיון שעשה מאלים ללאו אף בעשה שאינה מחויבת בעשה. ואין עשה דשריפה דוחה לל"ת, א"כ אין חילוק בין איש לאשה ותרוייהו אין לוקין. אבל אם נאמר כשיטת הסוברים דלוקה א"כ באיש לוקה שפיר דהוי עשה ול"ת. ואין עשה דש"ק דוחה לתרוייהו. אבל באשה כיון שאינה מחויבת בעשה. אף שהלאו אלים עכ"ז לא מסתבר ללקות על הלאו באשה ועדיין קשה איך לא משתמיט תנא לחלק בין איש לאשה כי איש הש"ק לוקה ואשה השורפת אינה לוקה אף שבין איש ואשה אין שורפין. עכ"ז לענין מלקות חילוק מבואר וצ"ל לשיטתם דזה אין קושיא. דבשלמא בין היתר לאיסור כשנאמר דאשה מותרת לש"ק ואיש אסור זה היה להתנא לאשמועינן. אבל כיון שבאמת שהלאו אלים. ואף אשה אסורה לש"ק. רק לענין מלקות יש חילוק זה אין התנא הוכרח להזכיר החילוק כי כמה דינים אינם מבוארים בש"ס בהדיא. אך מדברי תוס' פסחים (מ"ז) ד"ה כתישה. שהקשו איך אתי עשה דכיסוי ודוחה יו"ט והוכרח הרשב"א ור"ת לתירוצים שונים ולמה לא תירצו שם דחזי לכיסוי באשה כשתכסה הדם אינה חייבת מלקות. דלדידה ליכא עשה דיו"ט וכנ"ל, ואפשר לומר דהך משנה דיש חורש בתלם כו' וחייב כו' מיירי באיש כיון שסתמא קתני. ובאיש באמת חייב מלקות. א"כ הוי תרי הואיל הואיל וחזי לכיסוי אם היה שוחט חי' והואיל אם היתה אשה לכסות אינה לוקה. עכ"פ לאותו איש החורש כיון דלדידיה איכא מלקות. לא אמרינן הואיל בכה"ג. שראוי לכסות דם כשיהי' אשה. והנה בעיקר דברי תירוץ של ריב"א על הא דאמרינן הואיל וחזי לכיסוי שמתרץ דאינו לוקה כיון שעשה דכיסוי דוחה לל"ת דיו"ט אין לוקה. ואף דלא מידחי לגמרי הל"ת כמו שמבואר בתוס' חולין (קמ"א) קשה לי דכיון דמדאורייתא אין עשה דוחה לל"ת ועשה אף שאין לוקין על הל"ת. עכ"ז באיסור לאו קאי. א"כ לא שייך הואיל בכה"ג. דדוקא הואיל אי מקלעי אורחי' חזי שייך הואיל. כיון שבאמת כשיארע אורחי' מותר לאפות לגמרי אמרינן הואיל. וכן בכל הואיל שבש"ס. אבל גבי כיסוי אף לשיטת ריב"א עכ"ז אסור מדאורייתא לכסות. ואיך שייך הואיל בדבר האסור. דאף כשיארע לו חי' לכסות אסור לכסות מדאורייתא א"כ היכא שחורש בלא כיסוי בודאי לוקין דאין להתיר ע"י הואיל. אלא היכא שיש צד היתר למלאכה זו לגמרי אמרינן הואיל אף לצד שהיה ראוי לאסור אבל לא היכא שבכל צד אסור מדאורייתא לא שייך לומר הואיל שלא ללקות על צד החרישה כיון שבלא חרישה אין לוקין היכא שכיסה דם. הא עכ"פ אסור לכסות. אין באפשרי לעשות מלאכה זו בשום אופן. ולא שייך הואיל בכה"ג אף לרבה. וצ"ל לשיטת ריב"א דזה באמת פירוש שמעתא דפסחים דמתחילה היה הש"ס רוצה לתרץ דאמרינן הואיל וחזו לכיסוי. וכיון שבכיסוי אין לוקה אף בחרישה אין לוקה. והדר קא פריך כתישה ביו"ט מי שרי ומקשה שם התוס' הא שרי ע"י