תורת אליקום עז

דהוי בכלל אוכל נפש. רק לאביי מוכרח לומר דאית ליה הך דרש דלכל ונתמעט נו"נ דאינו בכלל לכל. כי אין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה. ומזה ידעינן דכל חלבי חול אינם קריבים ביו"ט. אבל לרבא חלבים של פסח וכן של תמיד בלא"ה אינו דוחה כיון דלא הוי בכלל אוכל נפש. ואין עשה דוחה לל"ת ועשה. ונו"נ הוי אוכל נפש. וכ"ז ברור. נחזור לענין שנתברר טעם הר"מ דלא מחלק בין ישנו בשאלה לאינו מהך סוגיא דשבת (כ"ד). ולענין מה שכתבתי לעיל דרבא יכול לסבור כר"ע. ואעפ"כ סובר דנו"נ קריבים ביו"ט ואף דאית ליה מתוך בכתובות (ז') א"כ שייך מתוך בחלבי חול. מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. והיינו דבא"י התוספות כתבו בכתובות (ז') ד"ה מתוך דאף בשחיטת עולת נדבה שייך מתוך כדי שלא יהיה שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם וזה לא שייך במה שנותר חלבי הפסח וכן של תמיד וכ"ע מודים דלא שייך מתוך רק דלענין נו"נ כו' דכיון דלית ליה הך דרש דלכל א"כ מכח מתוך קריבים ביו"ט. ונו"נ וכן עולת נדבה רק בחלבי חול כגון של תמיד לא שייך שולחנך מלא כו' כיון שהיה יכול להקריב מאתמול וא"ש

סימן יב

בו יבואר בס"ד דין הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה אם לוקין עליו ובתוכו יבואר הא דר"ל היכא שיכול לקיים עשה בלא דחית הלאו אם לוקין ע"ז היכא שעבר ודחה או לא

א כתבו התוס' חולין (קמ"א א') ד"ה לא בשם הריב"א הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר וקיים העשה בדחיות הל"ת ועשה אין לוקין עליו כי העשה דוחה מכ"מ לל"ת אך לא מידחי לגמרי. והוכיחו כן מש"ס פסחים (מ"ז) מהא דמקשה הש"ס אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי. ואף דיו"ט הוי ל"ת ועשה. והנה נחזי אנן ונברר בס"ד הך דין. והנה התוספות שם בפסחים ד"ה כתישה תירצו בשם הרשב"א ור"ת בתירוצים אחרים על הך קושיא ש"מ דלא סברי כשיטת הריב"ם. והנה לכאורה קשה על שיטת ריב"א מש"ס ביצה (י"ב א') גבי הא דתני תנא קמיה דר' יצחק כל השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה וקאמר הש"ס דתליא בפלוגתא דב"ש וב"ה אם אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך מבואר מאן דלית ליה מתוך לוקין וכ"כ התוס' שם דאף לר"ע לוקין דלית ליה מתוך. והנה לפי שיטת ריב"א היכא שמקיים עשה בדחיית הל"ת ועשה אין לוקין א"כ אם שחט עולת נדבה קיים עשה דנדבה ולמה ילקה על דחיית עשה ול"ת דיו"ט הלא קיים בזה עשה דעולת נדבה שהביא קרבנו. וצ"ל דמיירי ששחט אחר לא הבעלים. וכיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אף שאין לוקין על זה היינו דוקא להבעלים שמקיימים עשה בזה להכי אין לוקין אבל אחר כיון שהוא לא קיים העשה לוקין לו על ל"ת דיו"ט ואף שר"א שחרר עבדו בשביל להשלים לעשרה הוא עצמו עשה מצוה. וכן בהא דפסחים דכהן דוחה לעשה דהשלמה בשביל שיוכל הישראל להקריב פסח והיינו דוקא מחמת עשה שיש בו כרת. ועיין תוס' ב"ב (י"ג) גיטין מ"א וחגיגה (ב') ועוד מקומות בתוס'. ואף אם נאמר דבשביל שיקיים המצוה אומרים לו לאחר לחטוא ולעבור בל"ת היינו דוקא היכא שהבעלים בעצמם היו יכולים ומחויבים לקיים העשה ולדחות הל"ת אבל בעולת נדבה אסור להבעלים להקריב אף שאין לוקין ע"ז עכ"פ אחר ששחט עולת נדבה בודאי לוקה כיון דהוא לא קיים העשה. ע"כ קאמר שפיר בש"ס למאן דלית ליה מתוך לוקין היינו היכא ששחט אחר לא הבעלים לוקה. ועוד אפשר לומר דלא קיים עשה עדיין כיון דלא זרק הדם. א"כ הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה. ובכה"ג אף ריב"א מודה דלוקה או אפשר דלפי שיטת ריב"א כיון שאח"כ ששחט בדיעבד שזורקים הדם כמבואר בש"ס ביצה (כ' י"ב) דכן אית ליה לרבה כל שזורק את הדם ע"מ להקטיר אף שנטמא הבשר או שנאבד. א"כ ה"ה בעולת נדבה זורקים הדם וכיון שאין בזריקה אלא משום שבות. א"כ עכ"פ בסוף קיים העשה ע"י דחיית הלאו דקודם בכה"ג אין לוקין לו. כמו שאין לוקין לדידיה היכא שעבר על עשה ול"ת אף שאינו דוחה עשה לעשה ול"ת. עכ"ז לענין מלקות אין לוקין ה"ה לענין בעידנא דמיעקר אף שעבר על לאו קודם קיום העשה. עכ"ז אין לוקין ולא קאמר הש"ס דבעינן בעידנא היינו לדחות אבל לענין לוקין מנ"ל כיון שע"י עקירת הלאו קיים לעשה אין לוקין. וכמו לשיטת הנ"י והרנב"ר שנתבאר לעיל (סי' ג' א') דהיכא שהוא עוסק במצוה אף שתיכף עבר ללאו ועדיין לא קיים העשה. עכ"ז דוחה. ואע"פ שבשעת שעבר על הלאו עדיין לא קיים שום מצוה. עכ"ז העשה שאחריה פועלת לדחות כן לשיטת התוס' עכ"פ אין לוקה כיון שאי אפשר לקיים העשה בלתי עקירת הל"ת דמקודם או שיש לחלוק בדבר. עכ"פ תירוץ הראשון נכון דמיירי ששחט אחר לא הבעלים וכנ"ל. והנה לפי סברתנו שכתבנו דאף במקום דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו עכ"ז אין לוקין על הלאו כיון שע"י לאו קיים עשה שאחרי' היה קצת ניחא הא דמקשה התוס' זבחים (צ"ז) על הא דהוכיח רבא דאין עשה דוחה לל"ת במקדש מהא דעצם לא תשברו דמיירי בעצם שיש בו מוח. ומקשה רבא ליתי עשה דאכילת פסח ולידחי ל"ת דעצם כו' ומקשה התוס' הא הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. ולפי הנ"ל היה ניחא דבאמת מצד הדין אין דוחה העשה דאכילת פסח לל"ת דעצם לא תשברו דהוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה אך בדיעבד היכא דעבר ושבר ואכל המוח שבתוכו אין לוקה אף דהוי שלא בעידנא ע"כ איצטריך קרא דעצם לא תשברו. דאף עצם שיש בו מוח לא תשבור ולגלות דאין על המוח שום עשה. ע"כ לוקין על שבירת עצם שיש בו מוח אף שאכל המוח שבתוכו. וע"כ סברא זו דהעשה שבא אח"כ פועלת ללאו שלא ילקה מוכרח לשיטת הר"נ. כמו שכתבנו לעיל (סי' ג' א'). ואפשר לחלק דוקא כשעוסק בגוף המצוה כיון שלשיטת הר"נ דוחה העשה בכה"ג אף שהעשה נעשית אח"כ אחר דחיית הלאו. אבל היכא שאינו עוסק בגוף המצוה כגון שעוסק בשבירת עצם. כדי לאכול אח"כ הפסח בכה"ג אין עשה שאח"כ פועלת ללאו כלום. כיון שאינו דוחה בכה"ג. ואף לשיטת ריב"א דוקא היכא שתיכף שקיים עשה דחה לל"ת ועשה א"כ ס"ס פועלת לדחות הל"ת לענין מלקות. בעת שעובר על הל"ת מקיים העשה אף שאיכא עם הל"ת עשה ג"כ. עכ"ז לענין מלקות פועלת שאינו לוקה אבל לא לענין היכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר כו' בכה"ג נראה אף לשיטת ריב"א לוקין. וראיה שמצינו עשה החמור כגון עבודה דוחה לל"ת ועשה של שבת כגון לעשות הפסח בשבת. אף ששבת הוא עשה ול"ת. והיכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר אינו דוחה לצרעת. וכפי שנתבאר לעיל (סי' ב' אות ג') דאין דוחה אפילו לל"ת הקל לחוד. א"כ חזינן דעשה ול"ת פעמים נדחים. אבל שלא בעידנא אינו נדחה בשום מקום. ע"כ ברור לדעתי אף לריב"א לוקין היכא שהוא שלא בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. ואף שקיים העשה אח"כ. לוקה על הלאו. וכ"ז פשוט. והנה ראיתי להר"מ (בפ' י"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ט) אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע שהיא מצוה ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועשה ול"ת דוחה עשה ע"כ. והנה כוונת