תורת אליקום עו

התורה דעשה דוחה ל"ת ועשה. וא"כ מילה וכהן דלא איצטריך והוי שלשה כתובין וניחא אף לר' יהודה דסבר משני כתובין מלמדים אבל משלשה אין מלמדים. וע"כ צ"ל דפירוש הסוגיא כך. והוא דעיקר הקושיא הא דקיל במצורע בעצמו שמבואר בשלהי חולין שאינו דוחה לעשה דשלוח הקן. וגמרינן מקרא יתירה דתשלח לדבר מצוה. וקאמר התם בש"ס דאין צריך לקרא. לעשה ול"ת דשלוח הקן רק דמיירי כגון שנטלה ע"מ לשלח, וה"א דעשה דמצורע חמור משום גדול השלום כו'. א"כ במצורע עצמו מנ"ל להש"ס דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"צ קרא לזה הלא במצורע עצמו מצינו שדוחה לעשה ול"ת דנזיר א"כ בהך נושא דמצורע לא שייך שני כתובין או שלשה כתובין רק בעלמא אמרינן דאין ללמוד וגם לפי האמת אף בנטלה ע"מ לשלח. למה נלמוד מהך קרא דתשלח לדבר מצוה שאינו דוחה נימא או דדברה תורה כלשון בני אדם. או שום ילפותא אחריתא מזה כיון שמצינו שעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר מאי חילוק בין עשה ול"ת דנזיר ובין עשה ול"ת דשלוח הקן. אלא ע"כ דעשה ול"ת דנזיר קיל דישנו בשאלה. אבל שאר עשה ול"ת דעלמא אין עשה דמצורע דוחה. לפ"ז מקשה הש"ס שפיר נגמור מהכא כו' היינו במצורע גופא. ואתי שפיר הסוגיא למ"ד י"ס אסור בת"ה וכש"כ י"ח ע"כ הר"מ דפוסק כמ"ד י"ס ולא י"ח. להכי צריך הטעם דאין עשה בנזיר וכנ"ל וסובר כשיטת הר"ן כנ"ל. ועיין לעיל (סי' ב' א') כתבנו עוד טעם ההכרח דלא פסק כהך סוגיא דיבמות ומסכים למה שכתבנו כאן דהך סוגיא דיבמות אזיל למ"ד י"ס וכש"כ י"ח אסור בתה"מ וכנ"ל

ב ועתה בס"ד נבאר דעת הר"מ (בפ"ז דנזירות) דלית ליה הך סברא דעשה דוחה לל"ת ועשה דישנו בשאלה. אף שביארנו לעיל (באות א') הטעם דרך אגב. עכ"ז נבאר טעם העיקרי. והוא דיצא לו מסוגיא דשבת (כ"ד) דיליף חזקיה ואביי מקרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. וכן רב אשי מתרץ דה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת ועשה. והנה קיי"ל קדשים ישנו בשאלה אף לאחר שחיטה כמו שמוכיח בס' ט"א מש"ס שבועות (כ"ד ב') דמקשה הש"ס וליחשיב נמי שבועה כו' ומשני ישנו בשאלה לא קתני. ומקשה הש"ס והא קחשיב מוקדשים ומשני בבכור יעו"ש. א"כ אמאי קאמר בש"ס מחמת דילפינן מקרא דאין עשה דש"ק דוחה יו"ט. הלא בלא"ה אין עשה דישנו בשאלה דוחה לל"ת שאינו בשאלה. וכמו שעשה דעלמא דוחה לעשה ול"ת דישנו בשאלה אף דבעלמא אמרינן אין עשה דוחה לעשה ול"ת. א"כ ה"ה להיפך אין עשה הקל דישנו בשאלה דוחה לל"ת דעלמא. ולמה לן קרא ע"ז. ואף שי"ל דעיקר קרא צריך לקרבנות ציבור דאינו בשאלה. וכן לפסח כמבואר בס' הנ"ל. עכ"ז מוכח בש"ס שבת דאיצטריך אף לקרבן יחיד דישנו בשאלה. וע"כ סובר הר"מ דהך סוגיא דיבמות (ה') הוא רק להאי דלא יכול למילף מהא דנזיר מצורע דעשה דוחה ל"ת. דס"ל סברא דישנו בשאלה קיל. וליכא למילף בעלמא מזה. אבל באמת לפי המסקנא שם ביבמות דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל"ת א"כ להכי דוחה עשה דמצורע לל"ת דנזיר מחמת שעשה דוחה לל"ת בכל התורה ועשה דנזיר אינו ככתוב בר"מ שם. וההכרח מש"ס שבת כ"ד הנ"ל. מדאיצטריך קרא דאין ש"ק דוחה יו"ט וע"כ סברי דאין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה. ע"כ איצטריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. ולרב אשי מחמת דהוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה כו' וגם ע"כ מוכח משבת דאף בקרבן יחיד צריך קרא דאין עשה דש"ק דוחה יו"ט לאביי דהרי כתבו התוס' בד"ה ולא עולת חול בשבת. תימא כיון דקרא בשבת איירי מנ"י כו'. וי"ל דאביי סבר כר"ע. עולת שבת כו' לימד על חלבי שבת שמקריבים ביו"ט. ומדאיצטריך קרא למישרי עולת שבת ביו"ט ע"כ סבר דאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. א"כ עיקר הלימוד מהא דאין מקריבין נדו"נ ביו"ט מזה ילפינן דאין ש"ק דוחה יו"ט. א"כ מוכח בהדיא דמיירי אף בקרבן יחיד בנו"נ ואי אמרת שיש חילוק בין קרבן יחיד לציבור איך יליף הש"ס דאין ש"ק דוחה יו"ט דילמא דוקא של יחיד אינו דוחה יו"ט דישנו בשאלה אבל ש"ק דציבור דאינו בשאלה דוחה יו"ט. ועוד אף לפי מ"ש התוס' בכריתות (י"ג) דלאחר שחיטה אינו בשאלה. עכ"ז התם מיירי מנו"נ חיים שאינם קריבים ביו"ט וזה ודאי ישנו בשאלה. אלא ודאי מוכח מאביי דאין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה. וה"ה שאר אמוראי דשם אין חולקים בזה על אביי וגם פשטא דסוגיא מוכח דאיצטריך אף לקרבן יחיד דישנו בשאלה. וגם מהא דילפינן לשריפת תרומה טמאה דאינו דוחה יו"ט אף דגם תרומה טמאה ישנו בשאלה. היכא שהוא ביד הבעלים. וע"כ מוכח כדעת הר"מ דאין חילוק בין ישנו בשאלה לאינו בשאלה וגם ע"כ ר"ע גופא מנ"ל דאין מקריבין קרבן ציבור של חול ביו"ט דילמא דוקא נדו"נ דקיל דישנו בשאלה אבל לא קרבן ציבור. אלא ע"כ אין הל"ת דלא יחל יכול לקיים לאחר יו"ט אין חילוק וכנ"ל וכשיטת הר"מ. ודע דהא דקאמר הש"ס שבת (קי"ד) דר"ע סבר נו"נ אין קריבים ביו"ט. אזיל הש"ס אליבא דאביי דסובר דאין ביו"ט רק ל"ת לחוד. אבל למאן דסובר דהוי יו"ט עשה ול"ת. אינו מוכרח כן וכפי שנבאר והוא הא קשה לפי מה שכתבו בתוס' שבת (כ"ד) ד"ה ולא בשם ר"י דק"ו דרבא הוא מנו"נ וסבר דקריבים ביו"ט יעו"ש. והנה בש"ס פסחים (נ"ט ב') רמי ליה רב ספרא לרבא. וע"כ הגירסא שם רבא. וכן מוכח משבת (קל"ב ב') אמר ליה רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמירא כו' מוכח דרב ספרא היה בזמן רבא ולא בזמן רב. ועיין בהגהות לש"ס מהגאון מוהרי"פ ז"ל. ועיין בתוס' פסחים הנ"ל ד"ס ולא עולת חול כו'. א"כ מוכח שם בהדיא דרבא סבר כר"ע וע"כ סבר דנו"נ אין קריבים ביו"ט ואיך כתבו התוס' בשם ר"י דסבר דקריבים ביו"ט והאיר ד' עיני. וראיתי בהגהות להגאון הנ"ל בשבת (קי"ד) שרמז לקושיא זו). ע"כ הנראה והוא דהא דקאמר בש"ס דלר"ע נו"נ אין קריבים ביו"ט וכי איצטריך קרא למישרי ביו"ט. היינו לאביי דסובר דיו"ט הוי רק ל"ת. א"כ בלא קרא ה"א דאתי עשה דהקרבה של חול או של נו"נ וידחה ליו"ט וא"כ מנ"ל לר"ע למידרש עולת שבת בשבתו דחלבי שבת קריבים ביו"ט ולא של יו"כ הא בלא"ה ה"ל להיות דוחה מצות הקרבה ליו"ט. דעשה דוחה ל"ת בכל מקום ואף דלא הוי דברים של אוכל נפש. עכ"ז עשה דוחה. אלא ע"כ דסבר דאיכא קרא דלכל למעט נו"נ דאין קריבים ביו"ט. ואף שבנו"נ איכא נמי חלק הכהנים והבעלים כבר קאמר הש"ס ביצה (כ"א א') דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו. א"כ כיון דגלי קרא דאין דוחה מזה ילפינן כל הקרבת של חול אינו דוחה יו"ט. ואיצטריך קרא דחלבי שבת קריבים ביו"ט. אבל רבא לפי שיטת ר"י שסבר דהוי יו"ט עשה ול"ת א"כ בלא"ה אין להקריב חלבי חול ביו"ט דאין עשה דוחה לל"ת ועשה, וכל זה דוקא חלבים בין של פסח שניתותרו עד הלילה ובין של תמיד של חול שהקריב בחול בלא"ה אינו דוחה יו"ט. כיון דלא הוי אוכל נפש ומטעם דחיה אין עשה דוחה לל"ת ועשה. אבל נו"נ סובר דקריבים ביו"ט. דזה הוי בכלל אוכל נפש. כיון דלית ליה קרא דלכל א"כ איכא בו חלק כהנים. להכי קריבים ביו"ט. ואף דהש"ס קאמר דכהנים משולחן גבוה קא זכו היינו אם נאמר מקרא דלכל אין זה לכל. אבל למאן דלית ליה הך דרש. הוי בכלל אוכל נפש. להכי נו"נ קריבים ביו"ט לרבא אף אם סבר כר"ע דע"כ לר"ע צריך קרא דחלבי שבת קריבים ביו"ט כיון דיו"ט הוי עשה ול"ת. ובאמת נו"נ קריבים ביו"ט משום