תורת אליקום עה

נזיר מצורע כשיפסוק תיכף בעת התחלת הנזירות עדיין לא עשה שום מצוה. והלאו עבר תיכף כשגילח שערה אחת. א"כ ע"כ העשה שלאחריו תיקון הלאו הוא. דאל"כ איך אפשר להפקיע במצוה שעשה בסוף הגילוח את הל"ת שעבר תיכף בעת התחלת הגילוח. אלא ע"כ דהוי כמו לאו הניתק לעשה שהעשה מתקן ללאו שלא ללקות על הלאו. ולפ"ז אף היכא ששהה שעה או שתים בין התחלת הגילוח והפסיק בינתים ואח"כ גמר הגילוח עכ"ז לית לן בה כיון דעשה דגילוח מצורע מתקן הלאו של נזיר. והנה ק"ל לפי מה שכתבו התוס' עוד בשם ר"י כיון דיכול לקיים ע"י כפיה כפינן את הרב שלא לשחרר אף דלשיטת התוס' עובר בעשה דלעולם תעבודו בכדי שלא יעבור העבד על ל"ת דלא יהיה קדש. א"כ גבי נזיר מצורע ה"ל לכוף את המצורע לשאול על נזרו ולעקור את הנזירות ולמה ידחה עשה דמצורע את עשה ול"ת דנזירות. אף שהוא קיל דישנו בשאלה עכ"ז דחוי' הוא והרי אפשר לו לקיים עשה בלתי דחיה שישאל על נזרו ואדרבא יותר עדיף משם שכופין את הרב בשביל שלא יעבור העבד על ל"ת דלא יהיה קדש ועובר הרב על עשה דלעולם תעבודו ובכאן לא יעבור על שום דבר כשישאל על נזירותו וגם הוא בעצמו. ואף שצריך שלשה להתיר נדרו. לא גרע מהא דכופין לרב בשביל העבד. ואף שכתיב זקנו לכהן מצורע היינו היכא שאין שלשה בני אדם להתיר נזרו. אבל היכא דאיכא להתיר נזרו נכוף אותו להתיר נזרו ולמה יעבור על עשה ול"ת. והנה באמת ק"ל על שיטת הר"נ שסבר כיון דעוסק בגוף המצוה אף שלא נגמר הוי בעידנא דמיעקר וכו'. והלא קאמר בש"ס גיטין ובכמה מקומות לגבי חצי עבד וחצי ב"ח לישא שפחה כו' אלא כופין. א"כ משמע דאי אפשר לישא שפחה בכל ענין. אלא כופין. בשלמא לשיטת התוספות היה ניחא דאף שאין הרב לפנינו לכוף אותו. עכ"ז א"א לישא שפחה דהוי בעידנא דמיעקר כו'. ולכן אין עשה דוחה ל"ת. והא דתירצו התוס' כיון דאפשר בכפיה יותר טוב לכוף משמע דהיכא שא"א לכוף כגון שהלך למד"ה עשה דוחה ל"ת. לרווחא דמילתא תירצו אף שאם נאמר דעשה דפו"ר חמור כעשה שיש בו כרת. וכנ"ל לרב ספרא. אבל באמת כיון דפלוגתא דתנאי הוא כו' דלהכי קאמר המשנה שפיר לישא שפחה אינו יכול היינו לדידן דקיי"ל כר' יהונתן. א"כ אין עשה דוחה לל"ת אף שהוא עשה שיש בו כרת היכא שישנו בעידנא כנ"ל. אבל לשיטת הפוסקים ז"ל שסוברים דהוי בעידנא א"כ מאי קאמר לישא שפחה אינו יכול הלא יכול. היכא שאין הרב לכוף אותו לשחרר העבד יבא עשה וידחה לל"ת וצריך לדחוק לדבריהם דה"פ לישא שפחה אינו יכול היינו היכא דיש האדון לכוף אותו. וזה דחוק קצת. עכ"פ קשה כנ"ל יתיר נזרו היכא דיש בני אדם להתיר אותו ולמה ידחה העשה לל"ת ועשה בחנם. ומחמת זה נ"ל ראיה ברורה לשיטת התוס' דאף כשעוסק בגוף המצוה בעת עקירת הלאו עכ"ז הוי שלא בעידנא והוא הא ע"כ מוכח מהך סוגיא דיבמות דלא אמרינן לכוף אף היכא שאין איסור כגון להתיר ולשאול על נזירותו. ועכ"ז דוחה. וע"כ מחמת דמחוסר מעשה שאינו בידו וצריך שלשה לזה. בזה האופן אמרה תורה דמוטב לדחות עשה לל"ת ולא הוי בגדר דאמר ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' אם אתה יכול לקיים שניהם דאין בידו לקיים כיון שהוא מחוסר מעשה. א"כ ה"ה בחצי עבד וחצי ב"ח. איך נכוף את הרב בשביל העבד. אלא ע"כ שאי אפשר לדחות עשה דפו"ר לל"ת דלא יהיה קדש. משום דלא הוי בעידנא כנ"ל. ואין לומר דלהכי כופין משום דהאשה אפשר לה להנשא לאחר כתירוץ אחר שכתוב בתוס'. הלא לריב"ב שסובר דהאשה מצוה על פו"ר א"כ יכול לישא חציה שפחה וחציה ב"ח. ובש"ס גיטין (מ"ג) קאמר דאף לריב"ב כופין את רבה ועשאה ב"ח. ועיין ט"א הנ"ל. שהקשה זאת על התוספות. א"כ ע"כ צ"ל הטעם דלא אתי עשה ודחי לל"ת דלא הוי בעידנא ע"כ כופין אותו דאין שום תקנה אחרת. אבל לשיטת הר"ן קשה דה"ל לעשה לדחות לל"ת לריב"ל ולישא בת מינה חציה שפחה וחציה בת חורין ולמה קאמרינן בש"ס לריב"ב שכופין לרבה לשחרר. וגם זה יש לדחוק דלא הי' חצי' שפחה וחצי' ב"ח. ע"כ כופין את הרב. כי אי אפשר לו לישא שום אשה דעלמא. שהרי אפשר לה באחר ומיירי שלא הי' חצי' שפחה וחצי' ב"ח. במעשה דגיטין (מ"ג) לריב"ב. אך לתירוץ אחרון שבר"י שמתרץ כיון דאפשר ע"י כפיה כופין והלא בש"ס יבמות גבי נזיר מצורע לא משמע כן וצ"ע. ולפי מה שכתבנו דהר"מ סובר כשעוסק בגוף המצוה אף שלא נגמר המצוה ולא עשה כולו עכ"ז נקרא בעידנא דמיעקר לאו כו' וכשיטת הר"ן. א"כ לפ"ז ניחא הא דכתב הר"מ (בפ"ז מנזירות) דאין עשה דמצורע דוחה אלא לל"ת דנזיר וכנ"ל. דלא כסוגיא דיבמות. והיינו שהר"מ סובר דהסוגיא אזלי למ"ד י"ס אסור בתה"מ וכש"כ י"ח. א"כ הוי עשה דמצורע חמור שגדול השלום. וע"כ מוכח כן. דאל"כ קשה קושית התוס' מהא דלאו שאינו שוה בכל. דמוכח ביבמות (כ') דאין עשה השוה דוחה לעשה ול"ת שאינו שוה. וע"כ הסוגיא אזלי אליבא דמ"ד דעשה דמצורע חמור ע"כ דוחה לעשה ול"ת שאינו שוה וכן לעשה ול"ת דישנו בשאלה ואין לומר הא כבר כתבו (לעיל סי' ב' אות ג') לדחות תירוץ התוס'. דע"כ א"א לומר דאזלי הסוגיא אליבא דמ"ד דעשה דמצורע חמור משום דא"כ קשה הא הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דאינו מותר בתה"מ לאחר ז' י"ס וכנ"ל יעו"ש. זה דוקא כתבנו לשיטת התוס' דהוי שפיר שלא בעידנא אך לפי שיטת הר"ן כיון שהתחיל בגוף המצוה וגם כבר עשה המצוה של גילוח מצורע והתחיל בטהרת המצורע אף שאינו נגמר רק לאחר ז' ימים נקרא שפיר בעידנא ודחי א"כ י"ל שפיר. דהסוגיא אזלי אליבא דמ"ד דעשה דמצורע חמור. א"כ מחמת חומרא דוחה לעשה ול"ת דישנו בשאלה. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד י"ס ולא י"ח. א"כ אין עשה דמצורע חמור אינו דוחה אלא לל"ת. וע"כ קאמר הר"מ הטעם שאין עשה בנזיר כנזכר בפרק הנ"ל. ואין להקשות א"כ לפ"ז מאי מקשה הש"ס ומוכיח ביבמות דע"כ עשה ול"ת דישנו בשאלה קיל. דאל"כ הא דקיי"ל אין עשה דוחה לל"ת ועשה ליגמר מנזיר כנ"ל. מאי מקשה דילמא מחמת חומרת דעשה דמצורע ע"כ דוחה לעשה ול"ת כמו שמצינו שעבודה דוחה שבת והיינו עשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת דשבת דקיל דהוי עשה ול"ת כתירוץ רב אשי דיו"ט הוי עשה ול"ת וכן שבת. ועיין ר"מ (ריש הלכות שבת) א"כ י"ל דעשה דמצורע דחמור ג"כ דוחה עשה ול"ת. ואף שיש לחלק בין חומר דכרת ובין חומר שאין בו כרת. עכ"ז מאן מפיס. בשלמא אם נאמר דהסוגיא אזלי אליבא דמ"ד י"ח מותר בתשמיש המטה ולא הוי עשה דמצורע חמור מוכיח הש"ס שפיר מדדחי עשה ול"ת דנזיר ע"כ ישנו בשאלה בקיל. זה אינו קשה כלום. הלא בלא"ה צריך להבין שם הסוגיא דמוכיח הש"ס. דאי לא תימא הכי הא קיי"ל אף עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר. והנה קשה הא לפי מ"ש התוס' בד"ה ישנו בשאלה דכהן ונזיר ומילה הוי עשה ול"ת וכתבו דאין ללמוד מבינייהו לכה"ת דעשה דוחה לל"ת ועשה. משום דהוי שני כתובין הבאים כאחד דממילה וחד מינייהו איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך והוי שני כתובין ולפ"ז יפלא מאד מאי קאמר הש"ס דאי לא תימא הכי הא קיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר מכח זה הוכיח הש"ס דנזיר קיל דישנו בשאלה. אדרבא אם נאמר דנזיר עשה ול"ת דידיה הוי כשאר עשה ול"ת. ואינו קיל. עכ"פ ליכא למילף מיניה לכל התורה דא"כ הוי שלשה כתובין דמנזיר גופא שנדחה מפני תגלחת מצורע איכא למילף לכל