תורת אליקום עד

כשאין אופן לקיים המצוה בלתי עקירת הלאו מתחילה. אז לית לן בה אף שהוא שלא בעידנא. א"כ לפ"ז הא דקאמר בש"ס יבמות (ה') דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דנזיר קיל דישנו בשאלה. והנה כבר נתברר לנו ת"ל בטוב (בסי' ב') דאין עשה החמור דוחה לל"ת הקל אלא בעידנא דמיעקר כו'. א"כ איך דוחה עשה דתגלחת מצורע לעשה ול"ת דנזיר הלא קיי"ל (בפ' י"ד דנגעים) דמצורע שגילח ושייר שתי שערות לא עשה ולא כלום ולא קיים מצות גלוח. ומבואר בנזיר שגלח שער אחת חייב מלקות. ועיין נזיר (מ' א') א"כ לא הוי בעידנא דמיעקר לאו דנזירות לא מקיים עשה דמצורע. ויכול לקיים מצות גלוח מצורע היכא שאינו נזיר. ונ"ל בזה כיון דישנו בשאלה ויכול לשאול על נזירות להתיר הנזירות ולא יהיה איסור גילוח נזיר א"כ אמרינן כל זמן שלא גילח כל שערו כמצות מצורע עדיין היה יכול לשאול עליו על נזירות ואחר שגילח כל שערו אף שאינו שואל בא קיום מצות גלוח מצורע ועקירת הלאו דנזירות ביחד. ולא שייך בזה בעידנא כו' דהוי בעידנא שפיר. דבודאי יזדקקו הב"ד להתיר אותו את נזירותו בכדי שיוכל לקיים מצות גילוח. בשביל מצוה גדולה כזו. והא דלוקין על גלוח שער נזיר אף למ"ד דהוי התראת ספק ולמ"ד התראת ספק לא שמה התראה והלא יכול להתיר נזרו היינו משום דאמרינן בש"ס קדושין (מ"ב ב') גבי הא דאמר ר' יוחנן כל שמחוסר מעשה והיינו שאינו בידו. ומקשה הש"ס מהא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר והרי הוא בידו. ומתרץ הש"ס גר צריך שלשה משפט כתיב מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא. א"כ להכי לא הוי התראת ספק בנזיר מי יימר דמזדקק ליה להתיר נזרו. וכש"כ שפשע שעבר על נזירותו. ואף שבש"ס שבת (שלהי פרק כירה) נראה החילוק בין היכא שצריכים שלשה מומחים אז אמרינן מי יימר אבל בהתרת נדרים דסגי בג' הדיוטות אז לא אמרינן מי יימר היינו דוקא התם לענין מוקצה כיון שבקל למצוא ג' הדיוטות לא הוי מוקצה. אבל לענין שאינו בידו אף היכא שא"צ רק ג' הדיוטות. לא הוי בידו וא"כ הוי התראת ודאי ולוקין עליו כיון שאינו בידו להתיר נזרו. וגם שהוא פשע ועבר על נזירותו. ובזה א"צ לדחוק למ"ש התוס' גיטין (ל"ג) ד"ה ואפקינהו אבל לענין בעידנא דמיעקר כו' שייך שפיר ישנו בשאלה בכדי שיכול לקיים מצות גלוח וקיום המצוה ועקירת הלאו ביחד וכנ"ל. ועיין רשב"א בחידושיו ליבמות בפרק האשה. עוד תירץ ר"י ב"ב הנ"ל להכי לא אמרינן דיבא עשה דפו"ר וידחה לל"ת דלא יהיה קדש כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפי' לא דחי והקשה בט"א הנ"ל הא התוס' כתבו שם בשם ר"י דאיך נכוף את רבו לשחררו והא עובר על עשה דלעולם בהם תעבודו. משום מצוה רבה דפו"ר נדחה והשתא כיון דאיכא תקנתא לישא שפחה וידחה עשה דפו"ר ואמאי קאמר בש"ס לישא שפחה אינו יכול הלא יכול ויכול ע"כ. והנה דר"י לשיטתו אזיל שכתב בפסחים (נ"ט) דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא לכ"ע אף שעשה אינו דוחה לל"ת אלא בעידנא. ובזבחים כתבו דעשה החמור שיש בו כרת דוחה לל"ת אף שלא בעידנא וכתבנו לעיל (סי' ב' אות ג') דהיינו לרב ספרא יעו"ש. א"כ לפ"ז ניחא הכל דתירוץ הראשון של התוספות דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו כו' והיינו לרב אשי דסבר אף עשה החמור אינו דוחה ללאו אלא בעידנא והדר תירצו אף לרב ספרא דסובר דעשה החמור דוחה לל"ת אף שלא בעידנא א"כ נדחה תירוץ א' ע"ז תירצו כיון דאפשר לקיים ע"י כפיה ואף שיעבור בעשה דלעולם בהם תעבודו ובעידנא דמיעקר עשה לא מקיים לעשה. עכ"ז עשה עשה דוחה לכ"ע א"כ עדיף לעבור על עשה שלא בעידנא מלעבור על ל"ת שלא בעידנא דהא אף לרב אשי דסובר דאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לל"ת שלא בעידנא. ועכ"ז סובר בעשה החמור דוחה לעשה הקל שלא בעידנא. א"כ אף לרב ספרא עדיף יותר לעבור על עשה שלא בעידנא מלעבור על ל"ת וזה נכון מאד בפירוש התוס' ור"י לשיטתו. אך מדברי הנ"י ב"מ למדתי דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים לעשה אלא כשאינו עוסק בגוף המצוה כגון בעבודה שקוצץ צרעת כדי לעבוד. אבל היכא שעוסק בגוף המצוה אף שלא השלים המצוה ועבר על הלאו. עכ"ז הוי בעידנא. וכן הסכים לזה הראב"ד והרב ר' יוסף עיין נמ"י ב"מ (פ' אלו מציאות). ר"ל שהמה מחולקים בהשבת אבידה אם הוי כהכשר מצוה קודם שהשיב האבדה ליד בעליה יעו"ש. א"כ לפ"ז לא קשה מה שהקשו בנזיר מצורע שדוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דנזיר הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו בשער אחת ועשה דמצורע לא קיים רק כשגילח כל שערו ואם שייר שתי שערות לא עשה ולא כלום. כיון שעוסק בגוף המצוה רק שהוא לא השלים המצוה הוי שפיר בעידנא וכן צ"ל לדעת הר"מ (פ"ז דנזירות) שהבאתי לעיל (סי' ב' אות א') דלית ליה תירוץ הש"ס דישנו בשאלה קיל. א"כ קשה הא הוי בעידנא דמיעקר לא מקיים ולא שייך תירוץ הנ"ל שכתבנו כיון דישנו בשאלה הוי כאילו שניהם באים כאחד. אלא ע"כ דסבר כסברת הר"ן וכן לא קשה מה שהקשינו לעיל על הראב"ד (בסי' ב' אות ג') דפסק דביאה במקצת שמה ביאה וחייב מלקות. א"כ איך מצורע שראה קרי ביום השמיני בער"פ מכניס ידו לבהונות הא בעידנא דמיעקר לאו עדיין לא קיים עשה דאכילת פסח. ואף אם נתרץ כתירוץ ריב"א בתוס' פסחים (נ"ט) דמיירי שישחטו הפסח קודם כנ"ל הלכך כשמקריב קרבנותיו ראוי לאכול פסח יעו"ש בתוס'. עכ"ז איך מכניס ידו לבהונות הא הוא טבול יום מחמת קרי ובעת שמכניס ידו עדיין לא נטהר. א"כ הוי בעידנא דמיעקר לאו ליטהר עדיין לא קיים לעשה דראוי לפסח. אך לפי שיטת הר"ן הנ"ל כיון דבעידנא דעוסק במצוה אף שלא נגמר עדיין. חשיב שפיר בעידנא הא הוא עוסק בטהרת כפרתו. וניחא שפיר לפי תירוץ ריב"א. ולפי שיטת הר"ן לפ"ז קושית התוס' ב"ב דליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. הקושיא במקומה עומדת ולא שייך תירוץ התוס' בעידנא כנ"ל. הא הוא עוסק בגוף המצוה של ביאה. אך לענ"ד נראה דהקושיא ליתא דמוטב לכוף את הרב לשחרר דאינו עובר רק בעשה פעם אחת דלעולם בהם תעבודו ולל"ת דלא יהיה קדש כשיעבור הא חצי עבד וחצי ב"ח יעבור על כל ביאה וביאה עד שיקיים פו"ר זו"נ מוטב לעבור על עשה אחת הקל מלעבור על כמה וכמה לאוין בכל ביאה וביאה עד שיקיים פו"ר. וזה פשוט לפענ"ד. עוד ראיתי בספר ט"א הנ"ל תירוץ דלהכי כופין את רבו לשחררו דאינו עובר אפילו בעשה כיון דאינו יכול לקיים לעולם תעבודו כיון שהוא חצי משוחרר ומדינא עובד את עצמו יום אחד כו'. א"כ אי אפשר לקיים בו לעולם תעבודו ע"כ וכתב זה הרב הנ"ל בדרך אפשר. ולפענ"ד נראה לי ראיה לסברתו הנ"ל מהא דכתב הר"מ (פ"ז מהל' עבדים הלכה ו') שכתב שם שפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי אם רצה לשחרר חציה הנשאר ותיעשה א"א גמורה ה"ז משחרר כנ"ל ומדכתב אם רצה לשחרר והלא עובר בעשה דלעולם תעבודו ואשה אינה מצווית על פו"ר כמו שכתב הר"מ (בהלכה ז') דוקא בעבד כופין אותו לשחררו אבל לא בשפחה א"כ איך כתב אם רצה. אלא ודאי סבר כיון דהיא חציה בת חורין לא שייך עשה דלעולם תעבודו ע"כ ברצונו תליא והסברא נכונה וברורה ראוי למי שאמרו וזה ראיה ברורה. וצ"ל לשיטת הר"ן כשעוסק בגוף המצוה אף שתיכף בעת התחלת העשיה של המצוה עבר ללאו ועדיין לא קיים העשה עד לבסוף ואז אם כשיפסוק תיכף בעת התחלת המצוה כגון גבי