תורת אליקום עג

ושלא בעידנא אינו דוחה לעשה ול"ת הקל. אלא ע"כ מחמת בעידנא וחומרה הוא ששוה בכל ודוחה לעשה ול"ת שאינו שוה בכל בעידנא. א"כ מזה מוכח לכל עשה השוה שדוחה לעשה ול"ת שאינו שוה ולאו דוקא במצורע אפילו למ"ד י"ם וכש"כ י"ח. וכ"ז ברור יצא לנו מכל הנ"ל שעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא וללא תעשה הקל אינו דוחה שלא בעידנא אף עשה החמור שיש בו כרת. דלא כשיטת התוספות זבחים (ל"ג) לדידן דקיי"ל כרב אשי וכנ"ל בראיות ברורות וצודקות. אך לדעת הראב"ד יש לצדד קצת. דעשה החמור של כרת דוחה לל"ת הקל שלא בעידנא אך לעשה ול"ת הקל בודאי אינו דוחה. אך האמת הוא אף לל"ת הקל אינו דוחה שלא בעידנא. ודוק היטב

סימן יא

בו יבואר בס"ד דין בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה ואופניו ודין עשה ול"ת דישנו בשאלה ופרטיו

א שרש ומקור הך דין דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה הוא מרב אשי שבת (קל"ב ב') דאמר רב אשי אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אי נמי ציצית וכלאים דבעידנא כנ"ל. והתוס' ז"ל (ב"ב י"ג) ד"ה כופין את רבו כו' וא"ת ליתי עשה דפו"ר וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ואומר ר"י חדא דבעידנא דמיעקרא לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא מיעקר ללאו ועשה דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה

והנה ראיתי להגאון בשו"ת ש"א וכן בספרו הנחמד ט"א לחגיגה שהקשה לפי שיטת תוספות יבמות (צ') ד"ה כולהו שכתבו דלהכי הוי סדין בציצית שב וא"ת כיון דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב בציצית עד אחר שנתעטף בציצית. ובכלאים עוקר האיסור בשעת לבישה יעו"ש. א"כ הוי כלאים בציצית בעידנא דמיעקר לאו בשעת העיטוף עדיין לא קיים מצות עשה דציצית ואיך קאמר הש"ס דילפינן דבעינן בעידנא מכלאים בציצית ותירץ ע"פ מ"ש תוס' זבחים (צ"ג הנ"ל סי' א' אות ב') היכא דא"א בענין אחר בשום אופן לקיים המצוה בזה לא אמרינן בעידנא דמיעקר כו'. והנה לא הבנתי אף אם האמת כסברת פסקי תוס'. עכ"ז א"א למילף מכלאים בציצית דבעינן בעידנא. כיון דשם איסור כלאים קדים למצות ציצית. אף שנאמר כיון דא"א לקיים המצוה בענין אחר לית לן בה. עכ"ז ניליף מזה לכל התורה דלא בעינן בעידנא. ואף אם נחלק כיון דא"א בענין אחר עכ"ז להיפך א"א לן למילף דבעינן בעידנא. והיה נ"ל בזה דבאמת עיקר מה שאנו למדים דבעינן בעידנא דמיעקר לאו הוא רק ממילה בצרעת. ושם אינו קדום איסור קציצת הבהרת ממצות מילה רק דהש"ס נקטי לכלאים בציצית לומר דגם זה נקרא בעידנא כיון דא"א לקיים המצוה בשום אופן נקרא בעידנא אבל למילף אי אפשר לן למילף רק ממילה בצרעת. ואף דבאמת במילה קיי"ל המל ולא פרע כאילו לא מל. א"כ הוא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה כי עקירת הלאו דקציצת בהרת תיכף אחר המילה עכ"ז כיון דבאמת דעיקר מצות מילה שניתנה לאברהם הי' מילה לחוד אף שלנו הלכה דבעינן פריעה. עכ"ז נקרא בעידנא נגד המילה לחוד שנאמרה המצוה בפירוש בתורה לאברהם. ועוד כי יכול למול ולהפריע כאחד בחתיכה אחת. והוי בעידנא כנ"ל. והנה לפי מה שכתבתי לעיל (סי' א' אות ב') דרבא סבר דצרעת חמור להכי אינו נדחה מפני עבודה אי אפשר לומר דסבר בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה בעשה ול"ת הקל. רק דלהכי צריך לטעמים אחרים הא שאין עבודה דוחה צרעת או משום גברא דלא חזי או משום דצרעת חמור ולית ליה דרב אשי. היינו משום דעבודה הוא עשה החמור שדוחה שבת. ע"כ לא בעינן בעידנא דמיעקר כו' כנ"ל (לעיל סי' ב' אות ג') שתירצנו את התוספות זבחים (ל"ג). אך הא כיון שמכלאים בציצית אי אפשר למילף דבעינן בעידנא כיון דבכלאים בציצית איסור כלאים קדום כנ"ל. והא שאין עבודה דוחה צרעת היינו מטעמים אחרים או שגברא לא חזי או שצרעת חמור. א"כ אף עשה לל"ת הקל דוחה אף שלא בעידנא. והנה יש לי הוכחה כשיטת רש"י שכתבתי לעיל (סי' א') דרבא סבר צרעת חמור מעבודה מש"ס סנהדרין (ל"ו א') דקאמר רבא לאביי אי הכי לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו מה יו"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחה אותו קרבן יחיד כו'. וע"ש בתוס' ד"ה ומה יו"ט שהקשו מנ"ל דלא דחי רציחה יו"ט תדחה יו"ט מק"ו מה עבודה שדוחה יו"ט רציחה דוחה אותו כנ"ל וליכא למימר דתוכיח שבת הא אמילתא דאביי קאי כנ"ל. ומה שתירצו שם התוס' דחוק מאד. ועיין מהרש"א שם. ע"כ הכל נכון וברור דלהכי אין רציחה דוחה יו"ט. דנפקא ליה ממילה שלא בזמנה דדחי צרעת. ואינו דוחה יו"ט כמבואר בש"ס שבת (קל"ב) וא"כ איכא ק"ו שלא לדחות רציחה יו"ט מצרעת שנדחה מפני מילה שלא בזמנה וצרעת חמור מעבודה של קרבן ציבור שדוחה עבודה שבת. ואעפ"כ אין מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט אף שדוחה צרעת. וצרעת דוחה עבודה. א"כ מכש"כ רציחה שאינו דוחה רק לעבודה של קרבן יחיד אינו דין שלא ידחה יו"ט. וזה דוקא אם נאמר דצרעת חמור מעבודה. דאל"כ אין ראיה ממילה שלא בזמנה. וזה נכון מאד בפירוש הסוגיא שם. והנה בעיקר קושית בעל ש"א הנ"ל נראה דהא שכתבו התוספות שבשעת עיטוף אינו חייב בציצית. רק לאחר שנתעטף היינו דוקא כשלבש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית. ע"ז הקשו דאם נאמר שתיכף בשעת הלבישה האיסור א"כ הוי סדין בציצית קום ועשה. ע"כ כתבו דאינו איסור רק לאחר שנתעטף. ע"כ הוי שפיר שוא"ת. אבל היכא שלבש בגד בת ארבע כנפות בציצית. תיכף בשעת הלבישה עשה מצוה שמלובש בבגד בציצית. ואף שיפשוט תיכף הבגד מעליו כבר עשה המצוה בשעת הלבישה רק לענין איסור כשלבש בלא ציצית. אין האיסור עליו רק אחר שלבש. ולא בשעת הלבישה דנפקא לן מהא דכתיב כסותך שמכוסה כבר אז אסור עליו שמלובש בבגד בת ד' כנפות בלא ציצית. ובזה ניחא נמי הא דמברכין להתעטף בציצית משמע שהעיטוף הוא המצוה היינו דבאמת בשעת עיטוף שנתעטף בטלית מצויץ תיכף עשה המצוה רק לענין איסור ללבוש טלית בת ד' כנפות בלא ציצית. אין איסור עליו רק אחר הלבישה אף שמדברי התוספות שם נראה דלא נחית להך סברא מדהקשו על דברי ר"י ז"ל איך מברכין להתעטף. והניחו בקושיא. ולפי מה שכתבנו ת"ל ניחא. דברי ר"י בעל התוס' שרירין וקיימין. והחילוק מבואר כנ"ל. לפ"ז הוי שפיר כלאים בציצית בעידנא דמיעקר כו', כי תיכף בשעת הלבישה קיים מצות ציצית אף לדברי ר"י וזה ברור ואמת. ולפ"ז ניחא דלא קשה מדברי ר"י בעל התוס' דיבמות ואדברי ר"י דב"ב הנ"ל שכתב דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו דלא יהיה קדש לא מקיים לעשה דפו"ר דבודאי ר"י סובר דלא ככתוב בפסקי תוס' כיון דא"א בלאו הכי לקיים המצוה לח אמרינן בעידנא דמיעקר כפי שנראה דהניחו התוס' בצ"ע בזבחים קושיא דבעידנא דמיעקר כו'. ולא קשה כלום מה שהקשה בש"א דברי ר"י על דברי ר"י. וכנ"ל. כי באמת בציצית הוי שפיר בעידנא דמיעקר לאו דכלאים מקיים מצות ציצית וכנ"ל. ולית ליה לר"י סברא של פסקי תוספות. והנה לפ"ז קשה לי כיון שנתברר דר"י סובר דבעינן בעידנא דמיעקר לאו כו' בכל אנפין אף שאי אפשר לקיים המצוה בלא"ה ואף לפי הפסקי תוס' דוקא