תורת אליקום עב

שבאמת קושית התוספות. דהוי עשה דטמא יהיה לרבות טבול יום ול"ת ביאה במקצת. ובעידנא דמיעקר עשה ול"ת לא מקיים לעשה כנ"ל. ומה שכתבו דעשה דטמא יהיה לרבות טבול יום. דבריהם נפלאים. הא הך טמא יהיה עוד טומאתו בו כתיב אצל כרת. ומזה ילפינן דטבול יום ומחוסר כפורים שנכנסו לעזרה חייבים כרת כמבואר בש"ס מכות (ח' ב') ובנזיר (מ"ה) וכן בהקומץ (כ"ז ב') דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה בשוגג חייבים חטאת במזיד עונש כרת. ואצ"ל טבול יום כנ"ל ורבינא שם בזבחים אמר לענין מלקות איתמר דביאה במקצת שמה ביאה רק לענין מלקות ולא לחייב כרת. א"כ הך עשה דטמא יהיה דכתיב אצל כרת לא קאי רק על ביאת כולו. וא"כ ליכא עשה דטמא יהיה רק ל"ת דביאה במקצת. עכ"ז לשיטת הר"מ דפסק בהל' טומאת צרעת פ"י דאין בקציצת צרעת רק ל"ת לחוד ולא ל"ת ועשה א"כ חזינן דאף עשה שיש בו כרת אינו דוחה לל"ת הקל לתירוץ רב אשי אלא בעידנא דמיעקר כנ"ל ע"כ יפה פסק הר"מ דלא כר"ל וסבר דביאה במקצת אינו רק דרבנן. ועוד אף לפי שיטת התוספות וכפי שמוכח פשטא דסוגיא כפי שיתבאר בס"ד לקמן דאיכא בצרעת עשה ול"ת. עכ"ז סוברים התוספות דעשה דוחה לעשה אף שלא בעידנא דמיעקר כמבואר בתוספות פסחים הנ"ל. א"כ ע"כ העיקר הוא הא דלא דוחה עבודה את הצרעת לרב אשי היינו מחמת הל"ת ולא מחמת העשה כי באמת עשה דוחה לעשה אף שלא בעידנא א"כ ע"כ עיקר טעם דרב אשי דאין עשה החמור דוחה לל"ת שלא בעידנא דמיעקר כו' כי אין לומר מחמת צירוף שניהם דוקא העשה ול"ת ושניהם אינם בעידנא. כנ"ל. אבל עשה החמור דוחה ללא תעשה הקל אף שלא בעידנא הא כיון דחזינן דעבודה דוחה שבת אף שהוא עשה ול"ת שיש בו כרת. רק מחמת שהוא בעידנא א"כ לית לן בה לענין עשה דעבודה אף עשה ול"ת החמורים רק דעיקר תלוי בעידנא. וכיון דחזינן בעשה החמור שדוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא א"כ עיקר הא דאין עבודה דוחה צרעת. ע"כ מחמת הל"ת שאינו בעידנא כיון דחזינן דעבודה דוחה לעשה ול"ת כגון שבת. וכן לעשה אף שלא בעידנא א"כ העיקר תלוי שאינו דוחה לצרעת מחמת ל"ת לחוד שאינו בעידנא ולא מסתבר כלל לומר דע"י צירוף עשה שאינו בעידנא עם הל"ת שאינו בעידנא שניהם גורמים שלא לדחות עבודה לצרעת. כיון שבעשה לית לן בה מה שאינו בעידנא ולפ"ז יבא על נכון. ומדויק בש"ס דאמר רב אשי בשבת שם היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת. וכבר העיר בתוספות שם ד"ה האי עשה במאי דקאמר דמילה בצרעת אתי עשה ודחי ל"ת הא בצרעת הוי עשה ול"ת. ולפי הנ"ל ניחא דכוונת הש"ס דבאמת עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. רק דעיקר הוא מחמת ל"ת שאין עשה דעבודה דוחה לל"ת דצרעת שלא בעידנא כנ"ל ובכוונה להורות דאף ל"ת לחוד אין עשה החמור כגון עבודה שיש בו כרת דוחה לל"ת הקל שלא בעידנא. א"כ לפ"ז דברי הראב"ד ז"ל נפלאים שפסק (בפ"ב מהל' ביאת מקדש הנ"ל) דעל ביאה במקצת לוקה או שיש בו כרת יעו"ש בכ"מ. וע"כ צ"ל דפסק כרב ספרא. דאל"כ קשה איך מצורע שחל שמיני שלו בער"פ וראה קרי היכי מותר להכניס ידו לבהונות הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים לעשה. וע"כ צ"ל כתירוץ התוספות דעשה דעבודה דוחה אף שלא בעידנא כרב ספרא וזה פלא איך לא פסק כרב אשי ועוד הלא מבואר בחידושי רשב"א דס"ל בשבת דרב ספרא ע"כ סבר כר"א דמכשירי מילה אף שאפשר לעשותם מערב שבת דוחין אה השבת הא למילה גופא אינה צריכה דיליף ק"ו מהא דדוחה צרעת וצרעת חמור מעבודה ועבודה דוחה שבת יעו"ש. א"כ ע"כ הקרא אתי למכשירין. ואנן קיי"ל כר"ע ולא כר"א. וא"כ ע"כ קיי"ל כרב אשי ולא כרב ספרא. ובזה נדחה מה שכתבתי לעיל (אות ב' סי' א') דרבא סבר כרב ספרא אליבא דמסקנא הא ע"כ רבא פסק כר"ע ולא כר"א. ואין לומר שהראב"ד ז"ל סובר כפי שמבואר שם הטעם דמתוך שהותרה לצרעתו הותרה לקריו כמבואר בש"ס זבחים (ל"ב) וכן בסוגיא דעלי' יבמות (ז' ב') הא לפי מה שכתב הראב"ד שם. דלוקה על ביאה במקצת. ע"כ סובר דלא אמרינן מתוך שהותר לצרעתו כו' כמבואר בסוגיא דלהכי מתרץ דלוקה בכדי שלא תקשה מהברייתא דמצורע שראה קרי. וע"צ הדוחק צ"ל לפי מה שכתבנו דאין עשה דטמא יהיה לביאה במקצת. והוי רק ל"ת דביאה במקצת וסובר דאף לרב אשי עשה שיש בו כרת דוחה לל"ת הקל אף שלא בעידנא וצרעת שעבודה אינו דוחה אותה משום דעשה ול"ת הוא שלא בעידנא וכ"ז דוחק דכתבנו לעיל דלא מסתבר כלל לומר כן. כי דעשה החמור דוחה לעשה הקל שלא בעידנא. וכן לל"ת לחוד שלא בעידנא א"כ למה יגרע בצירוף שניהם עשה ול"ת שלא בעידנא לרב אשי ועוד הלא בפ"י (מהל' צרעת) שכתב הר"מ דהוי ל"ת לחוד קציצת בהרת לא השיג שם הראב"ד על הר"מ. וא"כ ע"כ ל"ת לחוד הקל אינו נדחה מפני עבודה החמור שלא בעידנא וא"כ ת"ל דלא כרב אשי אלא כרב ספרא ורב ספרא ע"כ כר"א סבר. וכנ"ל. ואנן קיי"ל כר"ע במכשירי מילה ועבודה כמבואר בש"ס. נחזור לענין דמבואר בתוס' דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. וראייתם מהא דחולין מכרעת. וכפי שכתבנו לעיל שני פירושים. אם למ"ד י"ס ולי"ח או דוקא למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. א"כ לפ"ז לא קשה קושית התוס' יבמות (ה') ד"ה אכתי דהקשו מש"ס ב"מ (ל' ל"ב) גבי והתעלמת פעמים כו' כהן ואבדה בבית הקברות ומקשה הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן גבי שאומר לו אביו הטמא. דפריך הש"ס ותיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה והקשו התוספות הא הוי לאו ועשה שאינו שוה בכל. ועשה דוחה לאו ועשה שאינו שוה בכל. והנה הנ"י הקשה עוד קושיא להיפך מאי מקשה הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה הלא אפילו ל"ת גרידא אינו דוחה דבעידנא דמיעקר לאו דטומאה עדיין לא קיים מצות השבת אבדה. וכן גבי שאומר לו אביו להביא גוזלות מבית הקברות עדיין אינו מקיים בעת הטומאה מצות כיבוד. והנה הוא תירץ כפי שיטתו אך התוס' לית להו כן. כפי שיתבאר לנו בס"ד לקמן מזה ונ"ל דחדא מתורצת בחברתה דבאמת היה לו להיות דוחה אף ל"ת ועשה שאינו שוה בכל. אך מחמת בעידנא אינו דוחה אף שעשה עשה דוחה היכא שהוא עשה החמור לעשה הקל. אך ל"ת אינו דוחה אף עשה החמור. והא דקאמר בש"ס (ל"ב) סד"א הואיל ואמר מר הוקש כבודו לכבוד המקום דלידחי'. א"כ בשעת שהולך להביא גוזלות לאביו הליכה גופא מצוה היא א"כ הוי בעידנא דמיעקר הלאו ועשה מקיים לעשה דכיבוד שהוא כבודו של אב. ולפ"ז מה שכתבו התוספות ביבמות. דה"ה דהיה לו להש"ס לומר למ"ד י"ס וכש"כ י"ח. דלהכי עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דכהן או דנזיר מחמת שהוא עשה החמור. דגדול השלום. ז"א הא בעידנא דמיעקר לעשה ול"ת דכהן עדיין לא קיים עשה דמצורע דהא אינו ניתר בתשה"מ לאחר ז' י"ס. וא"כ איך דוחה לל"ת הא בעידנא דמיעקר כו' לא מקיים בשלמא עשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. אלא ע"כ הא דדוחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דכהן ע"כ מחמת שאינו שוה בכל. דאל"כ הא קיי"ל דאין עשה החמור אפי' של כרת דוחה לעשה ול"ת הקל שלא בעידנא דמיעקר כו' א"כ ע"כ הא דדוחה היינו מחמת שהוא שוה בכל עשה דמצורע ולא מחמת גדול השלום דגדול השלום לא הוי בעידנא רק לאחר ז' י"ס.