תורת אליקום ע

דוחה לעשה דשב ואל תעשה הא התוספות לא כתבו רק למ"ד ימי ספורו וכש"כ ימי חלוטו דלא הוי בעידנא כנ"ל דאינו מותר בתשמיש המטה אבל למ"ד ימ"ס ולי"ח א"כ הוי בעידנא שפיר ולדידהו לשיטתם דחי עשה דקום ועשה לעשה דשב ואל תעשה א"כ מאי מקשה הש"ס מאי אולמא ועוד למה קאמר הר"מ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה לימא דגלי קרא כאן דאין עשה דוחה עשה ולא שייך למילף מכאן לכה"ת ככתוב בתשובה שם רק למ"ד י"ס וק"ו י"ח יעו"ש. והנ"ל בזה לבאר דעת הר"מ והוא דכבר הקשה שם איך מתרץ הש"ס לר"י כגון שנטלה ע"מ לשלח וה"א דעשה דמצורע חמור הא לר"י אין עשה דמצורע חמור. כי ר"י סובר במ"ק כמ"ד ימי ספורו ולא לימי חלוטו א"כ לא שייך גדול השלום. אך הנ"ל בזה ע"פ מה שכתבו התוספות יבמות (ה') הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר שמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר. וכן דוחה לעשה ול"ת דכהן בגלוח. אף דאיכא למיפרך מה לנזיר ומצורע דישנה בשאלה וכן כהן הוי לאו שאינו שוה בכל. עכ"ז ניגמר מבינייהו וכתבו התוספות דאיכא פירכא כל דהו והקשו מנזיר וכהן ומילה שדוחה צרעת דהוי עשה ול"ת ותירצו דהוי שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדים דממילה וחד מהנך יש לגמור א"כ הוי חד דלא צריך. והנה באמת ר' יהודה דסובר שני כתובין הבאים כאחד מלמדין. א"כ מנ"ל בכל התורה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ צ"ל דגלי לן קרא תשלח לדבר מצוה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דה"א דליגמר מבינייהו דמילה ונזיר ומצורע. ע"כ גלי לן קרא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דשלוח ולקולא לחומרא לחומרא מקשינן. א"כ לר"י בלא"ה לשיטתו אינו קשה רק שהש"ס מקשה ותו לר"י היינו אם ישתכח תנא דסובר כר"י בהא דשלח מעיקרא משמע ואינו סובר כר"י בהא דשני כתובין וסובר דאין מלמדין. ע"כ מתרץ הש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח. אבל לר"י בעצמו לא קשה וכנ"ל. ועתה נבא לבאר דעת הר"מ והוא הא פסק כמ"ד י"ס ולא י"ח א"כ אין עשה דמצורע חמור ולמה לן קרא דתשלח. והקושיא עצומה ע"כ מזה יצא להר"מ ז"ל מה שכתב בפ"ז מהלכות נזירות (הלכה ט"ו) הטעם דעשה דמצורע דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום דכבר נתבטל העשה דקדוש יהי' כשנצטרע והוי רק ל"ת ועשה דוחה ל"ת בכל התורה. וכבר השיג הראב"ד שהוא נגד סוגיא ערוכה דיבמות דמבואר הטעם משום דעשה ול"ת דישנו בשאלה קמ"ל. ובאמת הוא פלא. אך הר"מ הוכיח זה מסוגיא דשילהי חולין הנ"ל והוא הא קשה קושיא הנ"ל. למה לן תשלח. למ"ד י"ם ולי"ח וכנ"ל. ע"כ הכריח הר"מ דיש תרי טעמי בש"ס. והיינו דש"ס יבמות אזיל אם נאמר כמ"ד י"ס וכש"כ י"ח. ע"כ קאמר הש"ס הטעם בלא"ה דעשה ול"ת דישנו בשאלה קיל. ובאמת יש עשה ול"ת בנזיר כנ"ל. א"כ אינו קשה קושית התוספות דליגמור מבינייהו. די"ל כתירוץ התוס' דהוי שני כתובין הבאים כאחד אבל מ"ד שסובר י"ס ולי"ח א"כ קשה למה לן תשלח דאין לומר כגון שנטלה ע"מ לשלח. דקשה מאי אולמא. וע"כ צ"ל דתשלח בעינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ קשה הא בלאו קרא ג"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה. וע"כ צ"ל דבנזיר ליכא עשה ולא תעשה כמו שכתב הר"מ בנזירות הנ"ל. א"כ קושית התוספות קשה דליגמר מכהן וממילה דעשה דוחה ל"ת ועשה. ותרוייהו צריכי ולא הוי שני כתובין וע"כ גלי לן קרא דתשלח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה א"כ מזה יצא להר"מ דעשה דוחה לעשה דבאמת ה"ל ליגמר דעשה דוחה ל"ת ועשה רק דגלי לן קרא דתשלח לחומרא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ עשה דק"ו דוחה לעשה דשוא"ת דזה לא גלי לן קרא. ואין להתעקש דגם בכהן לא הוי עשה דקדושים יהיו כיון שנצטרע ז"א דוקא בנזיר שקידש א"ע וימי חלוטו אינן עולים לו ע"כ לא הוי עשה דקדוש יהי' דנתבטל מעצמו אבל לא בעשה דקדושים יהיו שהשם קידשם וזה פשוט. וגם אין להקשות הא הר"מ פסק בפ"י מהלכות צרעת דצרעת לא הוי רק ל"ת דהשמר בנגע הצרעת ולא ל"ת ועשה. א"כ קשה למה לן קרא דתשלח הא בלא"ה אי אפשר לן למילף מכהן לחוד דהוי שאינו שוה בכל י"ל דהתוספות נקטו מילה בצרעת היינו לפי שיטתם דסוברים דיש בצרעת עשה ול"ת כמבואר בסוגיא דשבת (קל"ב) א"כ נקטי מילה בצרעת דהוי לכל מ"ד אף למי שסובר דשבת ויו"ט לא הוי ל"ת ועשה. עכ"ז בצרעת יש ל"ת ועשה. אבל הר"מ לשיטתו שפסק כרב אשי דשבת ויו"ט עשה ול"ת הוא א"כ מהא דמילה דוחה שבת דהוי עשה ול"ת ומכהן מבינייהו ה"ל למילף ואיצטריך קרא דתשלח דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ אתי דברי הר"מ כהוגן בכל פסקיו. ואינו נגד הסוגיא וגם מזה הוכיח דינו דעשה דק"ו דוחה עשה דשוא"ת לפי שיטתו שפסק כמ"ד י"ס ולי"ח וכנ"ל. וזה כפתור ופרח בדברי הר"מ ראוי לתלות באילן גדול כמוהו. אלא שבתוספות יבמות (כ' ב) ד"ה גזירה כתבו דאלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו אע"ג דאינם עולים ליבום עולים לחליצה. א"כ מבואר בהדיא דחייבי לאוין ועשה וחייבי עשה לחוד אינם עולים ליבום דלא כשיטת הר"מ והטור וכן מבואר בהדיא באס"ז לב"מ (דף ל"ב) כמדומה לי בשם הריטב"א דהא דקאמר בש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה לאו דוקא ה"ה עשה לעשה ג"כ אינו דוחה ושם איירי בעשה דקום ועשה דכיבוד אב לעשה דשב ואל תעשה דטומאת כהן. והנה באמת היה נראה לכאורה מפשטא דש"ס יבמות (כ') וב"מ (ל"ב) דקאמר הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע דוקא תרוייהו אינו דוחה אבל עשה עשה דוחה. אבל באמת אין שום ראיה מהא דב"מ הא כתבו התוספות יבמות (ה') ד"ה ואכתי. דעיקר קושית הש"ס הוא מהא דה"א דמצות כיבוד אב דוחה להשבת אבידה. דאל"כ הא הוי עשה ול"ת שאינו שוה בכל. והי' לו למצות כיבוד לדחות לעשה ול"ת דטומאה א"כ כשעיקר קושית הש"ס מהא דאל תחזיר אבידה ושם בודאי לכ"ע אין עשה דוחה עשה דתרוייהו בקום ועשה נינהו ומהא דב"מ (ל') גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן ואבידה בבית הקברות דקאמר הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ מוכרח לומר כן דהא גבי השבת אבדה איכא ג"כ עשה ול"ת ועשה ול"ת דוחים לעשה ע"כ קאמר הש"ס דבטומאה איכא עשה ול"ת. אך מהא דיבמות איכא קצת ראיה וי"ל דהש"ס נקט אגב גררא דבשני מקומות בב"מ מוכרח לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כש"כ לפי מה שכתבו התוספות ביבמות דהא דקאמר הש"ס אין עשה דוחה ל"ת ועשה. היינו אף שאינו שוה בכל ואף דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דאינו שוה בכל היינו מחמת גדול השלום א"כ הוכרח הש"ס לומר אין עשה דוחה ל"ת ועשה כיון דכל העשה ול"ת דקחשיב בג' מקומות בש"ס הוי אינו שוה בכל. ואשכחן דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דאינו שוה בכל. ע"כ קאמר הש"ס דבכאן נגד עשה דעלמא אינו דוחה עשה ול"ת. אבל באמת אף עשה עשה אינו דוחה והנה לפ"ז אפשר לומר דעשה השוה בכל דוחה לעשה דאינו שוה בכל. מחמת דהוי עשה החמור ואשכחן בפסח שדוחה לעשה דהשלמה. ואף שפסח עשה שיש בו כרת עכ"ז נגד עשה שאינו שוה הוי כל עשה חמור אלא שאין עשה השוה דוחה לעשה ול"ת שאינו שוה דליכא למילף ממצורע דמצורע העשה חמור משאר עשה דעלמא מחמת גדול השלום ע"כ דוחה אף ל"ת ועשה שאינו שוה. אבל לא כן עשה דעלמא. אינו דוחה עשה ול"ת שאינו שוה. א"כ לפ"ז אין עשה השוה דק"ו דוחה לעשה השוה דשוא"ת. והא דנקיט הש"ס ביבמות ובב"מ (ל"ב) אין עשה דוחה לל"ת ועשה היינו משום דהוי אינו שוה וכנ"ל. היוצא לנו מכל המקובץ