תורת אליקום סט

בקום ועשה דלא תוכל להתעלם. אלא ע"כ צ"ל דשב ואל תעשה עדיף א"כ בלא קרא העשה עדיף מל"ת א"כ שקול הוא מה שעדיף עשה דהשבת אבידה מל"ת דטומאת כהן כנגד זה עדיף עשה דטומאת כהן מל"ת דהשבת אבידה בלא קרא. ולהכי עכ"פ שקולים הם ושוא"ת עדיף לכ"ע היכא שהוא שקול שוא"ת עדיף רק שר"א סובר כיון דאיכא סיוע עשה דמתן ד'. ע"כ ידחה ל"ת דבל תוסיף. ור"י סבר דמה שנעקר ממילא קיל מאד אף היכא דאיכא סיוע ולהכי לא דחי ואתי שפיר הסוגיא לר"י. וע"כ צריך עוד טעם בש"ס ותו מי דחינן איסור מקמי ממונא היינו לר"א ה"ל לדחות העשה דהשבת אבידה לל"ת דטומאת כהן ועשה דטומאת כהן אין דוחה לל"ת דהשבת אבידה דלא הוי דוגמא דכלאים בציצית. א"כ מחמת עשה דהשבת אבידה עדיף יותר לקיים עשה ול"ת דהשבת אבידה. ע"כ צריך הש"ס עוד טעם ותו מי דחינן איסור כנ"ל לר"א. וכ"ז נכון. אלא דלכאורה קשה ע"ז כיון דליכא למילף מכלאים בציצית לדחות עשה עשה א"כ אדרבא שב ואל תעשה עדיף. כמו שמוכח מר"י דסובר לאו נגד לאו שב ואל תעשה עדיף. אף שיש צירוף עשה שבא ע"י פשיעה לל"ת. עכ"ז שב ואל תעשה עדיף. כמו כן עשה נגד עשה ה"ל להיות שב ואל תעשה עדיף. וצ"ל דהולכים אחר הענין דעשה רוב פעמים הוא צווי מד' לעשות א"כ היכא שיש נגד זה עשה דשב ואל תעשה. ולהכי דחה עשה דקום ועשה לעשה דשב ואל תעשה דקיל משאר עשה ולהיפוך בל"ת דרוב פעמים שלא לעשות ואם יש ל"ת דשב ואל תעשה קיל מל"ת דעלמא כיון שאינו בגדר ענין ל"ת ולמשכיל מובן. ומה שהקשה הרב בעל ש"א על שיטתם בתשובה הנ"ל מפסחים (נ"ט) מהא דאמר ר"י בנו של ר"י בן ברוקה אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה אם הביא שלמי נדבה קודם התמיד ואם לא יבא כפרתו אינו יכול לקיים העשה דאכילת קדשים בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל. עשה דאכילת קדשים דוחה לעשה דהשלמה. ומקשה הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא משכחת ליה אלא בחטאת העוף. א"כ מוכח בהדיא דאין עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה יעו"ש. ולענ"ד ברור דלא קשה כלום והוא דכבר הקשו התוספות שם ד"ה אתי עשה דפסח דאית ביה כרת והקשו התוספות הא בעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה ותירצו שני תירוצים. תירוץ א' דמיירי שישחט פסח קודם שידחה עשה דהשלמה ותיכף שמביא כפרתו אז מקיים עשה דפסח כיון דחזי לאכול אף שאינו אוכל הפסח וזה לא שייך בשלמי נדבה דעיקר העשה הוא האכילה וא"כ בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילה. וגם לתירוץ השני דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא. וזה דוקא בעשה שיש כרת. דדוחה מחמת חומרא. אבל בעשה דקום ועשה שדוחה לעשה דשב ואל תעשה. אין זה מחמת חומרא אלא כמו עשה שדוחה לל"ת. ע"כ בעינן בעידנא דמיעקר עשה לקיים עשה. וזה הוא כוונת הש"ס מאי אולמא בשלמא אם היה אלים העשה בעצם היה דוחה אף שלא בעידנא. אבל כיון שאינו אלים בעצם רק מחמת קום ועשה אינו דוחה אלא בעידנא שמיעקר עשה מקיים עשה ולא קשה מסוגיא זו כלל. אלא שלתירוץ ראשון של התוספות דסברי דמשכחת בפסח בעידנא. ואם לאו בעידנא לא היה דוחה את העשה החמור לעשה הנ"ל כנ"ל א"כ ה"ל להש"ס להקשות בלא"ה איך יבא עשה דאכילת שלמי נדבה וידחה לעשה דהשלמה הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילה. וע"כ מדמקשה הש"ס מאי אולמא היינו אף שהוא בעידנא דמיעקר עשה מקיים עשה, עכ"ז אין עשה דוחה עשה והיה קשה לשיטתם ז"ל אך באמת התוספות ז"ל הביאו ראיות לזה דעשה החמור דוחה לעשה הקל אף שלא בעידנא רק מחמת שאינו חמור אינו עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה שלא בעידנא אבל בעידנא דוחה וכשיטתם ז"ל תדע מדלא הביא הר"מ בהל' ק"פ ובהל' תמידין ומוספין הך דין דמחוסר כפורים בשאר ימות השנה דנדחה עשה דהשלמה מחמת עשה דאכילת שלמי נדבה דלשיטתו ז"ל דוחה עשה דקום ועשה לעשה דשב ואל תעשה. אלא ע"כ כדאמרן דבעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה וכנ"ל. ועתה נבא בעיקר הקושיא שקשה מסוף חולין שמוקי שם הש"ס תשלח לדבר מצוה שאין עשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דשלוח הקן ומקשה הש"ס פשיטא למה לן קרא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקאמר בש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וסד"א יבא עשה וידחה עשה. ומקשה הש"ס מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה וקאמר סד"א הואיל ואמר מר גדול השלום שהרי אמרה תורה כו' והאי מצורע כל זמן דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה כנ"ל ופי' רש"י ז"ל וכן התוספות ביבמות בשיטת עלי' ובכמה דוכתי דהך סוגיא אזיל אם נאמר כמ"ד ימי ספורו וק"ו לימי חלוטו. דאלו למ"ד בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך גדול השלום דאע"פ שלא יטהר מותר בתשמיש המטה. וא"כ משמע בהדיא דלא אמרינן עשה דשלוח הקן נדחה מחמת עשה דמצורע אף דעשה דמצורע הוא בקום ועשה ושלוח הקן בשב ואל תעשה אף דעשה דשלוח הקן הוא ג"כ בקום ועשה כיון דאפילו אם נטלה חייב לשלחה. עכ"ז עיקר מצותו בשב ואל תעשה יעו"ש דהכריח כן מהר"מ (ס"פ י"ג) מהלכות שחיטה דכתב אסור ליטול אם על בנים אפילו לטהר את המצורע שאין עשה דוחה לל"ת ועשה והניח דברי הר"מ בצ"ע דלא מוקי כמו שאמר בש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח יעו"ש היטב בספרו. והנה באמת לולא דברי הר"מ הייתי אומר באמת דתרוייהו עשה דקום ועשה נינהו. ולהכי קאמר הש"ס שפיר מאי אולמא כו', או אף שנאמר דהוי עשה דשב ואל תעשה עשה דשלוח הקן כיון שעיקר מצותו שלא ליטול אם על בנים. עכ"ז כיון דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ע"כ בעינן דוקא עשה חמור כמו שכתבו התוספות בפסחים הנ"ל ראיה מהא דה"א דעשה החמור דוחה לעשה דשלוח הקן אי לאו קרא. אף דאינו בעידנא. אך לדברי הר"מ אי אפשר לומר כן שהרי הוא פסק (בפ"י) מהלכות צרעת דמצורע מוחלט מותר בתשמיש המטה. א"כ אינו עשה דחמור. ואעפ"כ כתב שאין עשה דוחה ל"ת ועשה משמע אבל עשה עשה דוחה והוא נגד הסוגיא. והנה באמת על דברי התוספות פסחים כבר עמד הגאון הנ"ל בספרו ט"א לחגיגה באבני שוהם הלא בין לפי דהיה רוצה הש"ס לאוקמי מעיקרא כגון שעבר ונטלה דצריך לקיים העשה ובין לפי דמסיק הש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח. עכ"פ עדיין אינו מבטל העשה רק בשעת שחיטה ובשעת שחיטה בא ביטול עשה דשלוח וקיום עשה דמצורע ביחד. ובה"א דש"ס דר"ל דמיירי דאיכא עשה ול"ת בלא"ה פריך הש"ס שפיר אין עשה דוחה לל"ת ועשה כי ל"ת לכ"ע בעינן בעידנא. וע"כ הש"ס האמת קא מקשה יעו"ש בספרו. ולענ"ד לא יצא ידי חובת עיון בתוספות כי כוונת התוספות במה שכתבו דלא הוי בעידנא דמיעקר עשה מקמי עשה היינו לפי מה דמסיק הש"ס כגון שנטלה ע"מ לשלח. והעשה חמור מחמת גדול השלום. ע"כ ה"א דעשה דמצורע דחי לעשה דשלוח הקן א"כ עיקר הטעם דה"א דהעשה דחי מחמת גדול השלום שמותר עי"ז בתשמיש המטה והא אינו מותר רק לאחר ז' ימי ספורו א"כ בעידנא דמיעקר לעשה דשלוח הקן עדיין לא קיים העשה דמצורע דעדיין אינו מותר בתשמיש המטה רק לאחר ימי ספורו. וזה ברור ואמת בפירוש התוספות א"כ נדחה מה שכתבתי דלמ"ד ימי ספורו ולא ימי חלוטו דאין עשה דמצורע תמור ע"כ בלא קרא ה"א דלא דחי משום דלא הוי בעידנא דמיעקר אף דעשה דקום ועשה