תורת אליקום סח

קיבל. שלשון השמר בעשה הוי עשה זה דבר שאין הדעת סובלו. ועוד שהרי ר"א הוא תלמיד ר"י איך יחלוק על ר"י בדבר קבלה ע"ד רבי לא שנה כו'. אלא ע"כ פליגי בסברא שר"א סובר אף שבאמת הוא לשון לאו בכל מקום גבי עשה ג"כ היכא שהוא מניעת דבר שלא לעשות. עכ"ז הוי לאו הבא מכלל עשה ולא עדיף מלאו מבואר כגון בל תוסיף וכנ"ל. ור"י סובר דעיקר תלוי כפי שנכתב בתורה בלשון לאו אף שהוא מכלל עשה. עכ"ז לוקין עליו וזה ברור ואמת בטעם מחלוקתם. א"כ לפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל לתרץ על הר"מ למה לא מנה ללאו דבל תוסיף בכלל הלוקין כי הוא לאו הבא מכלל עשה הא הר"מ פסק (בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה י"א) כר' יוחנן דעובר בלאו. ע"כ שסובר כיון שנכתב בלשון לאו אף שהוא בא מכלל עשה הוי לאו. וע"כ לענין לוקין פסק כר"י. אלא שבאמת צ"ל דהר"מ חזר ממה שפסק בהלכות תפילין כר"י דאל"כ בלא"ה קשה למה לא חשיב לאו דהמניח תפילין בלילה לא במנין המצות ולא בפ' י"ט מהלכות סנהדרין. וכבר הקשה זאת הגאון בעל ש"א בתשובותיו בהל' תפילין. וע"כ צ"ל דחזר הר"מ ופסק כר"א דלא הוי רק עשה א"כ ניחא שפיר דלא חשיב לאו דבל תוסיף דהוי בכלל לאו הבא מכלל עשה וכנ"ל וצ"ע. ובעיקר הקושיא של תוספות הנ"ל יבא עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף. נ"ל דבלא"ה לא קשה כיון דקיי"ל בריש (פ"ד) דזבחים כל הניתנים על המזבח החיצון שנתן במתן אחת כיפר. וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בזבחים שם וידי עולה יצא דכל הניתנים על המזבח החיצון כנ"ל. וכן פי' רש"י בעירובין. א"כ כיון שידי המצוה יצא במתן אחת. ונעשה העולה כהלכתה. אף שנכתב בתורה ליתן מתן ד'. היינו רק למצוה ולא לעכובא ואשכחן בקדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב. ומשונה קדשים מכל התורה כי מהתורה יש לכתחילה ודיעבד ולא כן בחולין כיון שלא אמרה תורה רק לכתחילה לתת מתן ד' לא דמי הך עשה לכלאים בציצית. דהוי חיוב דיעבד ולא כן עשה זו של מתן ד' שהוא קיל והוא רק הידור מצוה לכתחילה מהתורה. ואף שציצית אינו חובת גברא ללבוש בגד בת ד' כנפות. עכ"ז היכא שלבש בגד ב"ד כנפות חיוב ציצית עליו דיעבד ועשה דמתן ד' הוא רק לכתחילה מהתורה ע"כ אינו דוחה לאו דבל תוסיף דהוי לאו גמור בכל התורה. וזה ברור אף שהתוספות לא נחתי לזה ואפשר שרש"י ז"ל כיון לזה שכתבנו

ובזה ניחא לי קושיא אחת שנתקשיתי מש"ס ב"מ (ל"ב א') דת"ר איש אמו כו' ואת שבתותי תשמרו יכול אם אומר לו אביו הטמא או שאומר לו אל תחזיר אבידה כו' את שבתותי תשמרו כו' כולכם חייבים בכבודי. ומקשה הש"ס טעמא דכתב רחמנא את שבתותי הא לאו הכי הא ציית לי' עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומבואר בתוספות יבמות (ה') שעיקר הקושיא מאל תחזיר אבידה ולא מהטמא דכהן דהוי עשה ול"ת שאינו שוה בכל יעו"ש. ולכאורה קשה הא קיי"ל כר' יהושע גבי הניתנים במתן ד' שנתערב במתן א' ינתן במתן א' אף שעיקר עשה דמתן ד' ול"ת דבל תגרע. עכ"ז כיון שהוא בשב ואל תעשה שנעקר ממילא לית לן בה. א"כ מאי מקשה הש"ס מהשבת אבידה עשה ול"ת ופי' רש"י עשה דהשב תשיבם לא תעשה דלא תוכל להתעלם א"כ הלאו ועשה נעקרי' בשב ואל תעשה מחמת עשה דכיבוד לעשות מצות אביו. והנה אם נאמר דעשה דמתן ד' הוי עשה שפיר כמו כל עשה בתורה רק שלהכי אינו דוחה משום שבא ע"י פשיעה. א"כ לא עדיף הך ל"ת דבל תוסיף יותר מעשה. להכי אינו דוחה עשה דמתן ד' ללאו. עכ"פ הא מוכח שעשה ול"ת דוחים עשה אף שאין עשה דוחה עשה א"כ ה"נ גבי מתן ד' אף דלא גמרינן מכלאים בציצית יהי' לאו דבל תגרע נגד לאו דבל תוסיף ויקיים עשה דמתן ד' כמו שמקשה הש"ס עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה כו' ואף של"ת ועשה נעקרים בשב ואל תעשה

סימן י

בו יבואר בס"ד אם עשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה או לאו הבא מכלל עשה

א כבר העיר הגאון בעל ש"א בהלכות ציצית (סימן ל"ג) והכריח מהרמב"ם והטור ז"ל שסוברים דעשה דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה. מהא דכתב הר"מ (בפ"ו מהלכות יבום הלכה י') לפיכך אם עבר ובעל על חייבי עשה ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט ואם נאמר דאין עשה דיבום דקום ועשה דוחה עשה דשב ואל תעשה. א"כ לא רמי ליבום ואינו עולה ליבום רק לחליצה כמבואר בש"ס יבמות כ' גבי הא דמקשה רבא על רב ואי ס"ד מדאורייתא ליבם לא רמיא אם בעלו אמאי קנה כו' ואם נאמר דעשה אין דוחה עשה א"כ לא רמיא ליבם וא"כ אמאי כתב שאם בעל חייבי עשה קנה. וכן הכריח מהטור (סי' קע"ד) וכן הוא לשון הש"ע באה"ע שם. והנה לכאורה יש להקשות על שיטתם ז"ל מש"ס ב"מ (ל') דאיתא שם והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן ואבידה בבית הקברות כו'. ומקשה הש"ס למה ליה קרא תיפוק ליה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ופי' רש"י ז"ל אע"ג דל"ת נמי איכא בהשבת אבידה אין ל"ת מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות עכ"ל. והנה אם נאמר כשיטתם ז"ל דעשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה א"כ ידחה עשה דהשבת אבידה שהוא קום ועשה לעשה דשב ואל תעשה דכהן ול"ת נגד ל"ת. א"כ איצטריך קרא דבלא קרא ה"א דעשה ול"ת דהשבת אבידה דוחה לעשה ול"ת דכהן כי ל"ת דהשבת אבידה ול"ת דכהן שוים ועשה דהשבת אבידה שהוא בקום ועשה דוחה לעשה דכהן שהוא שב ואל תעשה. בשלמא רשיי ז"ל י"ל דסובר דאין עשה דוחה עשה ורק עשה דוחה ל"ת. א"כ עשה דכהן דוחה ל"ת דהשבת אבידה ועשה דהשבת אבידה דוחה לל"ת דכהן א"כ שקולים הם. ושב ואל תעשה עדיף. אבל לשיטתם ז"ל שני ל"ת שקולים הם ועשה דקום ועשה עדיף מעשה דשב ואל תעשה. א"כ בלאו קרא ה"א דהשבת אבידה דוחה לאיסור טומאת כהן. ואיצטריך קרא לזה. דאינו דוחה. וצ"ל לשיטתם ז"ל כיון דקיי"ל כר"י היכא שנתערב מתן ד' במתן א' ינתן במתן א'. כמו שאמר ר"י במתניתין דשב ואל תעשה עדיף לעקור הלאו דבל תגרע ועשה דמתן ד' אף לפי מה שכתבו התוספות הנזכר לעיל (סי' א' אות ג') כי עשה שבא ע"י פשיעה אינו דוחה. עכ"ז בצירוף הלאו דבל תגרע ה"ל לקיים מתן ד' ולעבור על בל תוסיף. אע"כ ל"ת דשב ואל תעשה עדיף לעבור מל"ת דקום ועשה. א"כ ניחא. אף שבאמת עשה דקום ועשה דוחה לעשה דשב ואל תעשה. עכ"ז לא תעשה דשב ואל תעשה עדיף לעבור מל"ת דקום ועשה. א"כ מה שעדיף העשה דהשבת אבידה מעשה דטומאת כהן נגד זה עדיף ל"ת דשב ואל תעשה דכהן מל"ת דקום ועשה. ולהכי עכ"פ שקולים הם: ושב ואל תעשה עדיף. ע"כ קאמר להש"ס שפיר למה ליה קרא כנ"ל. וע"כ צ"ל כן דשב ואל תעשה עדיף מקום ועשה. דאל"כ קשה בלא"ה יבא עשה דהשבת אבידה וידחה ל"ת דטומאת כהן ואי"ל להיפוך דעשה דטומאת כהן דוחה לל"ת דהשבת אבידה ז"א דעשה דטומאת כהן הוא בשב ואל תעשה ולא אשכחן כה"ג עשה דוחה ל"ת רק כמו כלאים בציצית. שעשה בקום ועשה ול"ת בשב ואל תעשה ולא כן כאן הוא בהיפוך עשה דטומאת כהן בשב ואל תעשה ול"ת