תורת אליקום סז

בש"ס שמי שנטמא בטומאת שאין הנזיר מגלח עליו שפטור מפסח. עכ"ז י"ל שיצא להר"מ ז"ל זאת מחמת קושית התוספות שהקשו בפסחים (מ"ג) ד"ה דאי בעי שהקשו למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ ל"ל קרא דטמא נדחה לפ"ש הא בלא"ה מאיש לפי אכלו נפקא וטמא אינו חזי לאכול. ולפי הנ"ל ניחא דאיצטריך טמא באם אינו ענין לטומאת שהנזיר מגלח עליו דאינו חזי לאכול תנהו ענין לטומאת שאין הנזיר מגלח דחזי לאכול. ואעפ"כ נדחה מפסח. ומזה יצא להר"מ ז"ל דינו אף שבאמת פסק כמ"ד אין שוחטין על טמא שרץ. עכ"ז בהא לא פליגי אהדדי וגם לפי מה שמבואר בדברי הר"מ שטמא מת שהנזיר מגלח עליו אף לאחר הזיה וטבילה אסור לשחוט עליו. א"כ חזינן בהדיא שהתורה קראה לטמא מת בשביעי טמא אף לאחר טבילה והזיה והוא רק מחוסר הערב שמש טמא. א"כ מזה ילפינן לכל הטמאים שעכ"פ בשעת אכילה יהיו ראוים לאכול ולא יהיו מחוסרי כפרה או הערב שמש שהמה נקראים טמאים. וה"ה לכל מי שנקרא טמא אף שחזי לאכול כגון טומאת שאין הנזיר מגלח עליו דחזי לאכול מדאורייתא. עכ"ז כיון שהוא טמא נדחה מפסח כי איש איש מרבה לכל מי שנקרא טמא ומתורץ קושית התוספות היטב על מ"ד דשוחטין וזורקין כו' וכנ"ל

ג עתה בס"ד נחקור על הא דכתבו התוספות עירובין (ק') ד"ה מתן ד' היכא שהעשה בא ע"י פשיעה והיה יכול לקיים בלא דחיה רק שע"י פשיעתו גרם לדחות הלאו לא דחי ולא דמי לכלאים בציצית. והנה כבר הוקשה להגאון בעל ט"א ולהגאון בעל שעה"מ בספריהם מאי מקשה הש"ס בזבחים יבא עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דפסולה. הלא ע"י פשיעתו שיגע בשר קודש כשר בפסולה גרם לדחות הלאו והיה יכול לקיים העשה בלתי דחיה אם לא היה פשע. וגם קשה למה לא הקשה בש"ס על המשנה הקודם על מחלוקת ר"א ור"י בזבחים (פ') מתן ד' שנתערב במתן א' יבא עשה דיתן על הקרנות דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף ומתרץ רבא ג"כ אין עשה דוחה ל"ת במקדש ולמה הוזכר מחלוקת רבא ורב אשי על הברייתא דזבחים (צ"ז) הנ"ל וגם קושיא זו הזכיר הרב בשעה"מ וכש"כ לפי מה שכתבתי וביררתי לעיל (אות ב') שרב אשי חולק על רבא בענין אין עשה דוחה ל"ת במקדש כנ"ל. א"כ לדידיה קשה על המשנה הנ"ל. ואף אם יתרץ כתירוץ התוספות הנ"ל לתרץ גם על הברייתא תירוץ התוספות כיון דע"י פשיעה בא כנ"ל. והקושיות עצומות מאד. ע"כ הנ"ל בזה ברור בס"ד והוא דאמת וברור דאין חילוק בין שבא ע"י פשיעה. עכ"ז כעת אי אפשר לקיים העשה בלתי דחיה מה לנו שמתחלה פשע ואף שהיה מזיד מתחלה. עכ"ז כעת רוצה לקיים המצוה ואם אפשר לקיים בלתי דחיית הלאו ואין לנו לדון על הדבר רק כמו שהיא לפנינו וכעת ילפינן שפיר מכלאים בציצית. אך מה שהוכרחו התוספות לזה מכח הקושיא. יבא עשה דמתן ד' וידחה ל"ת דבל תוסיף נראה לי ברור בזה והוא לפי שראיתי להר"מ ז"ל בהלכות סנהדרין פרק י"ט שמנה שם כל הלאוין שלוקין עליו ולא מנה שם לאו דבל תוסיף ללקות עליו. ונראה טעמו דהוי בגדר לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין עליו הואיל שנכתב בתורה בלשון עשה אף שבאמת הוא צווי שלא לעשות. א"כ גם לאו דבל תוסיף שאינו לאו מיוחד רק שבא מכלל עשה שמוסיף על העשה שצוה ד' לעשות והוי כמו לאו הבא מכלל עשה לדעתו. שאי אפשר לעבור על הלאו בלתי עשיית עשה רק שמוסיף על העשה ואינו לאו מיוחד כמו כל לאוין שבתורה שהוא בלתי עשה ע"כ אין לוקין עליו. לכן אין העשה דמתן ד' דוחה לל"ת דבל תוסיף דלא דמי לל"ת דעלמא שהוא לאו מיוחד ול"ת דבל תוסיף הוא בגדר לאו הבא מכלל עשה ע"כ אין עשה דמתן ד' דוחה לל"ת דבל תוסיף דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ואין עשה דוחה עשה. א"כ לא דמי ללאו דכלאים שציצית דוחה את הלאו. שהוא לאו מיוחד ואינו בא מכלל עשה כלל. א"כ הדרן לכללא דאין חילוק בין היכא שבא ע"י פשיעה. עכ"ז דוחה כמו שמוכח מהא דזבחים (צ"ז) כנ"ל. וקושית התוספות מתורץ כנ"ל

ד אחר זה ראיתי שדברי הר"מ ז"ל אינו מוסכם לכל כי מבואר בהדיא בספר החינוך (מצוה תנ"ד) שלוקין על לאו דבל תוסיף. והנה באמת הר"מ ז"ל בהלכות ממרים סובר דל"ת דבל תוסיף הוא אף בל"ת כגון שב"ד אסרו בשר עוף בחלב. הרי הוא בל תוסיף. ועיין ר"מ בהלכות ממרים (פרק ב' הלכה ט'). וע"כ צ"ל לדידיה דבל תוסיף כולל ג"כ שהוא מוסיף על המצוה כמבואר במשנה דזבחים (פ') גבי נתערב מתן ד' במתן א' כנ"ל. וכמבואר בש"ס ר"ה (כ"ח ב') כל הסוגיא שם רק שהר"מ סובר שכולל אף בל"ת ג"כ וכנ"ל. ועיין חינוך מצוה הנ"ל. שחולק וסובר דאינו רק בעשה יעו"ש. והנה עכ"פ לדעת הר"מ צ"ל הא דלא חשיב בכלל לאוי הלוקין הא אף בל"ת שייך בל תוסיף. והיינו כי אם הורו שבשר עוף אסור מן התורה לא עשו מעשה ולא שייך ללקות עליו. וגם בל תגרע לא שייך מלקות. דהוי לאו שאין בו מעשה וגם רק ע"י הוראה. והנה באמת הראב"ד ז"ל משיג על הר"מ בזה בל"ת כי באמת אינו במציאות כלל כי אם עשו ב"ד סייג או לצורך שעה מותר להוסיף או לגרוע, ואף שבכ"מ תירץ דלא אסרו מחמת סייג בשר עוף רק שחשבו בדעתם שבשר עוף בחלב באמת אסור מהתורה. הנה אם באמת חשבו כן וחולקים על תורה שבע"פ ופירושה הרי המה בכלל אפיקורסים. והלא אף שכופרים בדבר אחד נקרא אפיקורוס ואם טעו אין זה בכלל לא תוסיף ואם חולקים בדבר שאינו מבורר הרי הולכים אחר הרוב, ואין זה בגדר בל תוסיף והשגת הראב"ד ברור. עכ"פ יהיה איך שיהיה ע"כ סובר הר"מ דל"ת דבל תוסיף שייך אף במצות עשה דאל"כ יחלוק על כל הסוגיות הנ"ל. א"כ קשה למה לא חשב בלאוין שלוקין עליהם. אלא ע"כ כנ"ל באות ג'. דהוי בגדר לאו הבא מכלל עשה כיון שמכלל עשה המצוה בא כשלא יעשה כמצוה ופירושה ויוסיף. הרי הוא עובר על לאו הבא מכלל עשה וכנ"ל. אך ודאי ברור שהתוספות סוברים דלוקין על לאו דבל תוסיף. וכשיטת בעל החינוך. ע"כ שפיר הוקשה להם הקושיא שיבה עשה וידחה לא תעשה. והוכרחו לתירוצים וכנ"ל באות ג'. עוד זאת ראיתי שתירוץ הנ"ל שכתבתי באות ג' דלאו הבא מכלל בל תוסיף הוי לאו הבא מכלל עשה לדעתי במחלוקת בש"ס שנוי' והוא דאיתא בש"ס מנחות (ל"ו ב') המניח תפילין אחר שקיעת החמה ר"א אומר עובר בעשה ור' יוחנן אומר עובר בלאו ומסיק בש"ס שם דכ"ע אית ליה דר' אבין כ"מ שנאמר השמר פן ואל הוי ל"ת רק בהשמר דעשה קמיפלגי ר"א סובר השמר דעשה עשה ור"י סובר השמר דעשה לאו. והנה להבין כיון שסוברים תרווייהו דלשון השמר הוא לא תעשה א"כ מה לי שנכתב ל"ת מבואר. או לשון השמר. א"כ למה קאמר ר"א דהשמר דעשה עשה כיון שהוא מניעת דבר שלא לעשות כגון שלא להניח תפילין בלילה. ולמה הוא בגדר עשה. אלא ע"כ שסובר דהוי לאו הבא מכלל עשה כיון כשלא עשה העשה כמצות ד' והוסיף והניח בלילה. א"כ אף שבאמת הלשון הוא לשון לאו. עכ"ז לאו הבא מכלל עשה הוא. שע"י מעשה המצוה שהוסיף בא הלאו ולא דמי ללאו דהשמר בנגע צרעת. דלא ע"י מעשה העשה בא. ורבי יוחנן סבר דאף שע"י מעשה המצוה בא כיון שנכתב בתורה בלשון לאו לוקין עליו. וזה ברור טעם הפלוגתא דאין לומר כפשוטו שר"א סובר דלשון השמר אצל עשה אף שהוא מניעה שלא לעשות הוי עשה מנ"ל זאת כיון שקיבל זה הכלל דלשון השמר הוי לאו ולא מסתברא לומר שנחלקו בקבלתם זה