תורת אליקום סו

קדשים דכשירה כי אין ההיתר נהפך לאיסור. וכנ"ל. וא"כ לפ"ז דעת הר"מ על נכון. והוא שלכאורה קשה כיון שהוכחנו לעיל דלא סבר כרבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. וגם לא הביא הך תירוץ דרב אשי דיקדש עשה. א"כ קשה קושית הש"ס לידחי עשה כו' כנ"ל. אך באמת פסק כסוגיא דפסחים דקרא דיקדש לרבנן להיתר מצטרף לאיסור. כי סברתו בזה למה נעשה מחלוקת בחנם בסברא בין ר"ע ורבנן כמו לר"ע ילפינן מנזיר לכל התורה כן לרבנן ג"כ. א"כ כיון שסוברים רבנן דטעם כעיקר דאורייתא ע"כ ילפינן מנזיר. וע"כ הך קרא דחטאת הוא להיתר מצטרף לאיסור. דאל"כ הוי שני כתובין. ולפ"ז בלא"ה אין דוחה עשה דאכילת קדשים לל"ת דפסולה כיון שהכשירה חוזר להיות פסולה וכנ"ל. לפ"ז ניחא דמסיק הר"מ (בהלכה ט"ו) ההיקש לשאר קדשים ואם נאמר דסבר דתרוייהו קראי דחטאת ונזיר לטעם כעיקר א"כ למה לו ההיקש דזאת התורה לשאר קדשים הא ילפינן מבינייהו דנזיר וחטאת לכל התורה. אלא ע"כ דעיקר לימוד הקרא בחטאת להיתר מצטרף לאיסור לפ"ז בעינן היקש לקדשים קלים. וכן מוכח דעת הר"מ (בהלכה י"ח שם) אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחומר שבהם א"כ אם פסולה היא על כל כזית חייב אף שאין בו בכדי אכילת פרס כזית פסול. עכ"ז הטעם שהכל נעשה פסול. וכשתעיין בפ"ה מהל' נזירות הלכה ד' כתב דבר המותר אינו מצטרף לדבר אסור אע"פ שטעם הכל טעם יין ואכל מהתערובות אינו לוקה עד שיהי' מדבר האסור בתערובת כזית בכדי ג' ביצים כנ"ל יעו"ש. ובהלכות מע"ק לא כתב רק כשיהי' נ"ט. תאכל כחומר שבה. וע"כ שהיתר מצטרף לאיסור. ולהכי כוון הר"מ בלשונו בהלכות נזיר אין דבר המותר מצטרף כנ"ל. לאיזה צורך כתב זה. אלא ע"כ בחטאת היתר מצטרף לאיסור. ע"כ כתב בנזיר אינו כן וזה ברור לדעתו ז"ל. והכל על נכון כנ"ל. א"כ לפי הנ"ל נתברר דעשה דוחה ל"ת במקדש לדידן דקיי"ל כרבנן. וגם רב אשי חולק על רבא והלכה כרב אשי לגבי רבא. אלא שקשה לי לפ"ז על דעת הר"מ ז"ל (פ' ח' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד) וז"ל האוכל קודש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שהביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת שנאמר כו'. לפ"ז איך פסק (בפרק ו' מהלכות ק"פ הלכה ד') מחוסרי כפורים שחל הבאת קרבנותיהם ביום י"ד בניסן. שוחט עליהם ומקריב קרבנותיהם בין קודם שחיטת הפסח ובין לאחר שחיטת הפסח כו' וכן פסק (בפרק א' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ד') ע"ש. והיינו דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה לעשה דהשלמה. כמבואר בש"ס פסחים (נ"ט א') הא לפי דעתו ז"ל שפוסק כמ"ד דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי. כמו שכתב הכ"מ (בפרק ג' מהלכות ביאת מקדש הלכה ט') יעו"ש. א"כ י"ל דלהכי קאמר ר"י בנו של ר"י בן ברוקא כו' שעשה דפסח דוחה העשה דהשלמה. היינו שסובר כמ"ד דמחוסר כפורים שאכל קודש חייב כרת וכן פי' רש"י ז"ל בהדיא בפסחים כן. ע"כ אי אפשר לאכול קדשים בערב כשלא יביא כפרתו. ע"כ דוחה עשה שיש בו כרת לעשה דהשלמה. אבל לפסק הר"מ למה לן לדחות עשה דהשלמה אף שהעשה קל. עכ"ז לא מצינו שעשה דוחה עשה וגם הלא בעידנא דמיעקר עשה לא מקיים עשה ה"ל להמתין עד לערב ולאכול הפסח בטומאתו כיון שאינו חייב כרת שאינו רק מחוסר כפורים ויבא עשה דפסח וידחה ל"ת דאכילה בטומאה. בשלמא אם נאמר דאין עשה דוחה ל"ת במקדש כרבא ניחא. דאין עשה דאכילת פסח דוחה לל"ת דמחוסר כפורים שאוכל קודש. אבל לפי מה שהוכחנו לעיל דהר"מ אינו סובר כן קשה כנ"ל. וביותר קשה לפי דעתו ז"ל א"כ זב בעל שלש ראיות ביום שביעי שלו למה אין שוחטין עליו אחר שטבל ביום השביעי אף שלא העריב שמשו ולא הביא כפרתו הא כשיאכל הפסח בלילה אינו רק איסור לא תעשה יבא עשה דאכילת פסח וידחה והלא מבואר בש"ס פסחים (צ') ובהל' ק"פ בפרק הנ"ל שאין שוחטין בשביעי על זב בעל ג' ראיות כמו שמבואר (בהלכה ג') זב שראה שתי ראיות שוחטין בשביעי לאחר שטבל אבל בעל ג' ראיות משמע בהדיא שאין שוחטין עליו. ואין לומר שסבר הר"מ ז"ל כמו שכתוב בתוס' זבחים (ל"ב ב') בסוף ד"ה ור' יוחנן דאף למ"ד טבול יום דזב לאו כזב דמי. עכ"ז היכא שהוא טבול יום ומחוסר כפורים דאיכא תרתי קאסר לכנוס במחנה לויה א"כ ה"ה לענין אכילת קדשים חייב כרת כשאוכל בקדשים ז"א חדא הא בלילה של אכילת פסח אף זב בעל ג' ראיות אינו רק מחוסר כפורים לחוד. ועוד הלא הר"מ ז"ל אינו מקיש לענין מחוסר הערב שמש קודש למקדש דבביאת מקדש פסק שחייב עליו כרת. כמבואר ברמב"ם (פ"ג) מהלכות ביאת מקדש (הי"ד) בין ביאת מקדש שחייב עליו כרת וכשאוכל קודש אינו חייב כרת. ועוד הלא כשתעיין בפרק י"ח מהלכות פס"מ הנ"ל מבואר אף שהוא מחוסר הערב שמש ומחוסר כפורים עכ"ז אינו חייב כרת על אכילת קודש. כיון שממעטינן מטומאתו עליו עד שיהיו כל טומאתו עליו. א"כ לפ"ז בזב בעל ג' ראיות יבא עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת וישחטו עליו בשביעי שלו ויאכל לערב. אף שהוא מחוסר כפורים. וצ"ל דס"ל להר"מ ז"ל כיון שאינו ראוי לאכול הפסח מחמת חיסור קרבנות שלא הביא אף שע"י דחית העשה לל"ת יכול לאכול הפסח עכ"ז אינו ראוי לאכול נקרא כיון שאינו ראוי לאכול בלא דחיה. וע"כ נדחה לפסח שני כי עיקר תלוי בחזי לאכול ומאיש לפי אכלו נפקא דבעינן ראוי לאכול וזה אין ראוי לאכול. ונדחה לפ"ש וגם אף לפי דעתו ז"ל ע"כ הא דמיעטה התורה איש איש כי יהיה טמא שנדחה לפ"ש. ומחוסר כפורים עדיין נקרא טמא והתורה מיעטו בפירוש מפסח. ואף שלהר"מ אינו טמא גמור לחייב כרת על ביאת מקדש או אכילת קודש. מדקאמר הר"מ ז"ל וטומאתו עליו שיהי' כל טומאתו עליו גבי אכילת קודש מוכח שטמא נקרא אף לדעתו ז"ל שי"ל הך קרא עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לכרת. עכ"ז טמא נקרא שהרי עובר בלאו כשאוכל קודש. א"כ גברא לא חזי שהתורה פטרתו בפירוש מפסח. והא דלא ילפינן מהכא שאין עשה דוחה ל"ת בכל מקום מדפטרתו התורה בפירוש אף מחוסר כפורים מפסח ולא אמרינן יבא עשה לדחות ל"ת דטומאה ז"א מחמת שלא דחי אלא מחמת דגברא דלא חזי כמו שמתרץ רבא בשבת (קל"ב ב') דגברא לא חזי ע"כ אין עבודה דוחה צרעת. א"כ ה"ה הכא גברא לא חזי מחמת טומאה ואין עליו חיוב פסח כלל. וכמו דרך רחוקה לעולא פסחים (צ"ג ב') כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה היינו בחצות אין עליו חיוב פסח כלל. אף שיכול לעשות הפסח בעוד יום בי"ד. עכ"ז התורה פטרתו. ואף שבשבת נדחה תירוץ רבא מחמת קושיא אחריתי. אבל הסברא אמת וברור תדע לדעת הר"מ הלא כתב בהלכות ק"פ (בפרק הנ"ל הלכה ב') בד"א בטומאה שנזיר מגלח עליהם אבל אם נטמא בטומאת מת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי שלו. אבל כל שבעה אסור לשחוט עליו ונדחה לפ"ש והלא מבואר בביאת מקדש ובהל' פה"מ הנ"ל שטומאה שאין הנזיר מגלח עליו מותר לכנוס במקדש או לאכול קודש מדאורייתא ואין עליו איסור רק מדרבנן. ומכין אותו מכת מרדות. ואף שהוא טמא שבעה מדאורייתא. עכ"ז לענין קודש ומקדש אין איסור עליו מדאורייתא וא"כ אמאי לא יעשה הפסח הלא ראוי לאכול הוא. אלא ע"כ שהתורה פטרתו. והיינו מחמת דגברא אינו מחויב בדבר כל שהוא טמא. א"כ כש"כ במחוסר כפורים שאסור לעשות את הפסח כשלא יבא כפרתו קודם הלילה. והנה אף שבאמת דין זה לא נזכר