תורת אליקום סה

באמת עיקר הוכחת רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. מהא דכתיב בפסח שני ועצם לא תשברו. דהוא קרא יתירא. הא כתיב ככל חוקת הפסח בפסח שני וילפינן מפסח ראשון. אלא ע"כ דאתי קרא יתירא לומר דאפילו עצם שיש בו מוח. עכ"ז אין עשה דאכילת קדשים דוחה ל"ת דשובר עצם. והנה באמת למעיין בש"ס פסחים (צ"ה א') יראה דזה דוקא לאיסי בן יהודה שסובר דיעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר. א"כ עצם לא תשברו קרא יתירא ומבעיא ליה על עצם שיש בו מוח ומוכח שפיר דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. אבל לחכמים החולקים שם איצטריך קרא דעצם לא תשברו למעט. דשוחטים את הפסח שני על חמץ. א"כ מנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת ע"ש. והנה באמת דעת הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"פ (פ"י הלכה ט"ו) מבואר כחכמים דפליגי על איסי בן יהודה כמו שמבואר בלשונו הטהור וז"ל ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חוקת הפסח יעשו לפי שפירשו כנ"ל. א"כ מבואר שסובר חוקת הפסח יעשה בכל דבר הוקש ולא בדברי' שבגוף הפסח. ובהל' (ג') פסק אחד עצם שיש בו כזית בשר ואחד עצם שיש בו מוח. א"כ פסק כאיסי דלחכמים יבא עשה וידחה ל"ת דשבירת עצם. והוא תמוה לכאורה. אך מה שנראה לי ברור בדעת הר"מ ע"פ מה שהקשו התוספות בזבחים שם ד"ה ואחד כו' וז"ל היכי ס"ד דאתי עשה ודחי ל"ת הא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה והניחו בצ"ע. ואף שבפסקי תוספות נמצא ישוב על קושיא זו דהיכי דא"א בענין אחר לקיים המצוה בשום אופן בזה לא אמרינן בעידנא כנ"ל. עכ"ז הדבר אינו מוכרח. וגם הרב בעל מ"ל כתב ע"ז חידוש גדול הוא בעיני. אך לדעתי ניחא בלא"ה באמת למעיין בש"ס שבת (קל"ב ב') יראה דרבא סבר הטעם דאין צרעת דוחה עבודה דגברא לא חזי ולא סבר כתירוץ רב אשי הטעם דבעידנא דמיעקר כנ"ל. ואף שהש"ס דחה על טעם רבא דא"כ נגעים טהורים מאי איכא למימר א"כ היה אפשר לומר דע"כ רבא הודה לטעם דרב אשי דאל"כ אכתי הקושיא במקומה למה אין צרעת דוחה עבודה. וי"ל דבאמת רבא קאמר בלשון ראשון דצרעת חמור. א"כ באמת הטעם דעבודה אינו דוחה צרעת מחמת שצרעת חמור. לפ"ז אתי שפיר שם שיטת רש"י ז"ל בפירושו שגרים בדברי רבא (שם קל"ג) לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי מק"ו מצרעת שדוחה עבודה. והיינו דבאמת להמסקנא חזר בו רבא וסובר דצרעת חמורה. ובזה ל"ק קושית התוס' על רש"י ז"ל בשבת (ק"ד) הא רבא סבר הטעם דגברא לא חזי. וע"כ אינם גורסים דאתי מק"ו. ובאמת היא גירסא ישנה מהגאונים כמבואר בחידושי רשב"א שם. אך לפ"ז ניחא דבאמת נדחה הך טעם דגברא לא חזי דא"כ נגעים טהורים מאי איכא למימר. וא"כ באמת הפירוש בברייתא כלשון ראשון שפירש רבא שם צרעת חמור מעבודה. א"כ לפ"ז לית ליה לרבא הך כללא דבעידנא דמיעקר לאו. ובאמת הוא פלוגתא דתנאים ר' יאשי' ור' יונתן שם ומאן דסבר דצרעת חמורה ע"כ לית ליה הך דרב אשי שם בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים עשה. ע"כ קאמר רבא שפיר דאיצטריך עצם לא תשברו לעצם שיש בו מוח. דה"א דעשה דחי ל"ת. אף דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. עכ"ז רבא והך תנא סבר כר' יאשי' דצרעת חמורה ולית ליה דרב אשי בעידנא דמיעקר לאו בעינן לקיים העשה. א"כ לפ"ז לדידן דאית לן כרב אשי דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים עשה. א"כ בלא קרא אין עשה דמוח בעצמות דוחה לל"ת דשבירת עצם. ע"כ יפה פסק הרמב"ם כרבנן דפליגי על איסי בן יהודה. וגם פסק דעל עצם שיש בו מוח חייב על השבירה מחמת דבעינן לקיים עשה בעידנא דמיעקר לאו ואיסי בן יהודה דמצריך קרא לזה היינו דסובר כר' יאשי' דצרעת חמורה. ולפ"ז ניחא הא דמצריך רב אשי לתרץ על הא ברייתא דיקדש דאין עשה דוחה ל"ת יעשה. הא בלא"ה מוכרח לתירוץ רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש מכח הפסוק דעצם לא תשברו והיינו דרב אשי מתרץ לרבנן החולקי' על איסי בן יהודה וגם אם נאמר כשיטת הרמב"ם דבלא קרא ידעינן מחמת דבעינן בעידנא דמיעקר לאו לקיים העשה ע"כ אין העשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דשבירת עצם ולעולם עשה דוחה לל"ת אף במקדש. ע"כ הוכרח לטעם דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ועתה נבוא בס"ד לבאר דעת הר"מ על נכון. והוא כי הר"מ ז"ל פסק בפ"ח מהלכות מע"ק הלכה ט"ו וז"ל נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה היא הנוגע בה פסול כנ"ל. ובהלכה ט"ז כתב בד"א כשנבלעה בו כו' ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין כו' שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ע"כ. והנה קודם שנבא לבאר דעת הר"מ ז"ל בזה. נתרץ קושיא חזקה בס"ד אשר הרעישו בזה גדולי ישראל והובא בספר מהרב המובהק בעל שעה"מ בהל' נדרים. והוא לרב אשי דאמר הטעם דיקדש הוא עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ מאי קאמר בש"ס פסחים (מ"ה א') לר"ע דאמר היתר מצטרף לאיסור גבי חטאת ונזיר דהוי שני כתובים ואין מלמדים דה"ל למיכתב בנזיר ותיתי חטאת מנזיר. הא בעינן הך קרא דיקדש בחטאת לעשה דאל"כ עשה דוחה ל"ת. וגם רב אשי בעצמו סובר כן דה"ל שני כתובים לר"ע יעו"ש. ואין לי להאריך לדחות תירוצו של המחבר הנ"ל כי מכח דברי הנ"ל יובן למעיין שאין תירוצו עולה יפה. ומה שנ"ל בזה והוא דבאמת סוגיות חלוקות הוא דבנזיר (ל"ז) מבואר דתרוייהו חטאת ונזיר צריכי לרבנן דפליגי על ר"ע לטעם כעיקר ותרוייהו צריכי ולא הוי שני כתובים ע"כ ילפינן מזה לכל התורה מבינייהו. ועיין תוספות פסחים (שם) ד"ה ורבנן. ובפסחים מבואר דלרבנן גבי חטאת להיתר נצטרף לאיסור אתי קרא דיקדש וחולין מקדשים לא גמרינן. ומשרת דנזיר לטעם כעיקר ומזה ילפינן לכל התורה. והנה הך סוגיא דזבחים אזיל אם נאמר דתרוייהו חטאת ונזיר צריכי לטעם כעיקר. כסוגיא דנזיר. ולפ"ז יבא על נכון בס"ד. והיינו כי באמת ההבדל בין טעם כעיקר להיתר מצטרף לאיסור והוא כי אם נאמר טעם כעיקר דאורייתא אינו חייב מלקות. רק כשיאכל כזית איסור בתוך אכילת פרס של היתר וכשאינו אוכל בכדי אכילת פרס כזית איסור לדעת הר"מ ז"ל (פרק ט"ו) מהל' מ"א (הלכה ב' ג') דהוי רק איסור דרבנן ולר"ת ז"ל אסור מדאורייתא. ועיין כ"מ שם ולא אמרינן דההיתר חוזר להיות איסור כלל. ועיין ברא"ש ז"ל בחולין (צ"ח) שהביא שיטת ר"ח וז"ל. אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור בהיתר להופכו לאיסור כנ"ל יעו"ש. אך כשנאמר היתר מצטרף לאיסור חוזר ההיתר להיות איסור ומצטרף לכזית. והחילוק פשוט ומבואר לכל. א"כ הך סוגיא דזבחים הנ"ל סובר דקרא דיקדש גבי חטאת לרבנן לטעם כעיקר. א"כ אין ההיתר נהפך להיות איסור. וא"כ איכא עשה על אכילת קדשים דכשירה. וע"ז מקשה הש"ס שפיר ליתי עשה ולידחי ל"ת. ע"כ הוכרח רבא לתירוצו ורב אשי לתירוצו שם בזבחים. אבל לר"ע בלא"ה לא קשה שסובר דקרא דיקדש להיתר מצטרף לאיסור הוא. א"כ ההיתר חוזר תיכף בשעת הבליעה זה כזה להיות איסור ואין על ההיתר שם הקודם. א"כ גבי בשר חטאת חוזר קדשים כשרים בשרו להיות פסול ואין על הכשר שום עשה דאכילת קדשים. ע"כ קאמר הש"ס שפיר לר"ע דילפינן היתר מצטרף לאיסור מנזיר לכה"ת. א"כ בשר קודש של הכשירה נעשה תיכף פסול ואין על הכשר עשה דאכילת קדשים כלל. אך הסוגיא דזבחים אזיל לרבנן וכסוגיא דנזיר דהך קרא דיקדש גבי חטאת לטעם כעיקר. א"כ יש עשה על אכילת