תורת אליקום סד

סימן ט

בס"ד ענין דחית עשה ללא תעשה

הנה ענין דחיות עשה ללא תעשה. וכל סעיפיו ופרטיו הדינים אשר המה מפוזרים בש"ס במקומות אין מספר. וב"ה נחלוק אותם לסעיפים ולסימנים בכדי להקל על המעיין. והש"י יעזרני עד כש"י לכוון לאמיתות של תורה

סימן א בו יבואר בס"ד הא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת. אם זה הוא בכל מקום בין בחולין בין בקדשים או לא או אף שבא ע"י פשיעה

א איתא בש"ס זבחים (צ"ז ב') יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל אם כשרה היא תאכל כחומר שבה אמאי וניתי עשה. פירש רש"י דואכלו אותם דכשירה ולידחי את ל"ת דפסולה. ואע"ג דאיכא ל"ת באכילת פסולין כדאמרינן בפסחים (כ"ב) כנ"ל. אמר רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. שנאמר ועצם לא תשברו ר"ש בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח כו' אמאי ניתי עשה דאכילת מוח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ולידחי את ל"ת אלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. והנה יש לעיין. לרבא אם הא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש הוא דוקא שעשה ול"ת שניהם במקדש או דילמא אף עשה דמקדש אינו דוחה את ל"ת בכל התורה אף שאין הל"ת שייך במקדש. והנה לכאורה היה מקום לומר מהא דקיי"ל שבת (כ"ד ב') דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דיליף חזקיה ואביי מקרא דלא תותירו ממנו עד בוקר ומקרא דעולת שבת כו'. ויש להבין לפ"ז. הא אביי וחזקיה סברי דאין ביו"ט עשה ול"ת רק ל"ת לחוד. ואף דגלי' קראי יתירי דאין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת דיו"ט. עכ"ז נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת. ולא ניליף מכלאים בציצית. דדוחה עשה לל"ת. אלא ודאי ע"כ היינו טעמא דאין עשה שבמקדש דוחה אפילו ל"ת דעלמא. והא דבעינן קרא ע"ז היינו דבלא קראי יתירי. אף דניליף מהא דעצם לא תשברו דגלי קרא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. היינו שהעשה ול"ת הוא במקדש. אבל עשה שבמקדש ה"א דדוחה ל"ת דעלמא ע"כ בעינן קרא יתירא דאין עשה שבמקדש דוחה ל"ת כלל בשום מקום. והא דקאמר רב אשי הטעם דה"ל יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים דוחה ל"ת ועשה משמע. אבל ל"ת גרידא דוחה. היינו דרב אשי אזיל לשיטתו דאית ליה בזבחים שם דה"ל יקדש עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. א"כ לית ליה הך כלל דרבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. כמו שמשמע פשטא דסוגיא דזבחים שם. ובסמוך אי"ה נברר בזה. א"כ לרב אשי אין חילוק בין חולין לקדשים בכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת.. ע"כ הוכרח לומר הטעם דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אך באמת ז"א הא התוספות כתבו ביבמות (ה' ב') הא דלא ילפינן בעלמא. דלא דחי עשה לל"ת מהא דאין דוחה עשה דשריפת קדשים יו"ט ותירצו דשאני הכא דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט. וכתבו דאי לאו קראי דאביי. ה"א דאין לחלק בין היכא דבטלה מצותו להיכא דלא בטלה מצותו. אך כיון דגלי לן קרא. ע"כ היינו טעמא מחמת דלא בטלה מצותו. א"כ מוכח מדבריהם אי לאו דלא בטלה מצותו. הוי דחי העשה הל"ת ואף דהוי עשה שבמקדש. וע"כ סוברים דעשה שבמקדש דוחה ל"ת דעלמא. ע"כ הוכרחו לטעם דלא בטלה מצותו בכך. ומה שהוכרחו לזה. הוא כפי שראיתי להגאון אמיתי בעל ט"א בחידושי ר"ה (דף מ"ד) דמוכח מפרק ר"א דמילה (דף קל"ב) דנפקא ליה אביי דמילה שלא בזמנו אינו דוחה יו"ט מהא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט. ואם נאמר דהטעם שאינו דוחה משום דה"ל עשה שבמקדש. א"כ איך מוכיח הש"ס למילה שלא בזמנו. אלא ודאי לענין ל"ת דעלמא אין חילוק. ואף עשה שבמקדש דוחה ל"ת דעלמא. וא"כ ע"כ צ"ל הטעם דלא בטלה מצותו בכך. וגם במילה לא בטלה מצותו ויכול למול לאחר יו"ט. אלא שעדיין יש להבין איך יליף חזקיה מהא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט למילה שלא בזמנה. הא באמת בשריפת קדשים אם לא יעשה ביום שהגיע זמנו לשרוף וישרוף שלא בזמנו אין בו צד איסור כלל. וראיה לזה שהרי הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת (דף כ"ד) הביא קושיא בשם הרמב"ן ז"ל למה לן קרא דאין עשה דשריפת קדשים כו' הא קיי"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וגם בכאן בשריפת קדשים יכול לקיים המצוה למחר. ותירץ כיון שהיום אי אפשר לקיים לא דמי לדר"ל עי"ש. עכ"פ מוכח שאין איסור כלל במה שמעכב השריפה למחר. דאל"כ מאי מקשה הרשב"א הא קאמר ר"ל היכא שיכול לקיים שניהם בהיתר. אבל שריפת קדשים כשישרוף למחר יהי' איסור אבל במילה שלא בזמנה נמצא כשהוא גדול עומד בכל יום באיסור כרת כמש"כ הראב"ד ז"ל (בפ"א מהלכות מילה) אף לדעת הרמב"ם שם איכא איסור בכל יום עליו ומבטל מ"ע בכל יום. א"כ קשה איך יליף הש"ס למילה שלא בזמנה שאינו דוחה יו"ט משריפת קדשים. הא בשריפת קדשים אין איסור במה שיעכב השריפה עד לאחר יו"ט. אבל במילה עומד האיש בכל יום באיסור עשה או כרת. א"כ מנ"ל דלא דחי מילה ליו"ט וצ"ל דאביי וחזקיה סוברים דבאמת אין הטעם שאינו דוחה שריפת קדשים יו"ט מחמת שאפשר לעשות למחר אלא הטעם משום דהוי קרבן חול נמצא הוי יו"ט שלא בזמנו. וראיה מדאיצטריך קרא דאין מיתת ב"ד דוחה שבת אף דאפשר להמיתו למחר אף שהתוס' ביבמות נדחקו בזה. ותירצו ע"כ אביי וחזקי' סוברים דאף היכא שאפשר לעשות למחר עכ"ז דוחה המצוה את הל"ת כיון שבעת שעושה השריפה מקיים המצוה רק עיקר הטעם דלא דחי דהוי שלא בזמנו ע"כ אינו דוחה יו"ט. (ולא דמי לכלאים בציצית. דהוי מצוה בזמנו) א"כ שפיר מוכח מזה למילה שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט דהוי שלא בזמנו (ולא דמי לכלאים בציצית) אך רבא דדריש מלבדו ולא מילה שלא בזמנו. ע"כ סבר דהטעם שאינו דוחה משום שאפשר לעשות למחר. ואף שעומד עליו באיסור עשה או כרת בכל יום עכ"ז ילפינן שריפת קדשים. וכש"כ דאינו דוחה ממילה שלא בזמנו אף שעומד בכל יום באיסור כרת כש"כ שריפת קדשים שאינו על האדם איסור. ע"כ לית ליה לימוד אביי וחזקי' דסבר באמת כמו שכתבנו דאין ללמוד באמת משריפת קדשים למילה שלא בזמנו. וצ"ל לפי מה שכתבו התוספות בעירובין (דף כ') ד"ה מתן ד' דהיכא דהעשה בא ע"י פשיעה והי' יכול לקיים העשה בלי פשיעתו בלא דחיות הלאו. לא דחי הלאו א"כ הא דצריך רבא קרא למילה שלא בזמנו דאינו דוחה יו"ט. ע"כ מיירי שהיה אונס ולא היה יכול למול קודם יו"ט. דאל"כ שבא ע"י פשיעתו שלא היה רוצה למול לא צריך קרא דבלא"ה לא דחי ואפשר דדוקא היכא שפשע בקום ועשה כמו הניתנים במתן א' שנתערב במתן ד'. בכה"ג כתבו התוס' דאינו דוחה העשה לל"ת. אבל היכא שפשע בשב ואל תעשה אפשר דדחי ובסמוך אם יגזור ד' בחיים נדבר מזה. נחזור לענין דעשה שבמקדש דוחה לל"ת דעלמא כנ"ל מעל"ד אף לרבא. ועיין בספר ט"א הנ"ל שמחלק בין עשה דפסח א' קרבן ציבור הקבוע זמן דדחי ל"ת דעלמא. דאינו בשאלה. אבל קרבן יחיד ישנו בשאלה אינו דוחה ל"ת בעלמא. כיון שקיל דישנו בשאלה יעו"ש. ובסמוך בס"ד נדבר מכל זה

ב אכתי איכא לעיונא אם הא דאמר רבא בש"ס זבחים הנ"ל הנזכר (באות א') שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אם אין חולק בדבר ואם הלכה כמותו. והנה