תורת אליקום סג

בשחרית מחמת דאין פודין במחובר. אבל באמת לרשב"ג אף אם סובר דאינו מחלל דבר שאינו ברשותו. אעפ"כ ניחא מחמת טעם זכיה ושליחות. ואיירי בשנת שביעית. ולהכי הרמב"ם פסק (בפ"ט מהל' מע"ש) כסתמא דצנועין בשנת שביעית כמבואר בהדיא בלשון רבינו (הל' ז') והצנועים היו מניחים את המעות בשנת שמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי כו' שהרי אי אפשר לפדות במחובר כמו שביארנו עכ"ל. ואין חולק בזה ושני התלמודים עולים בקנה אחד רק מחולקים בפירוש הצנועים. ולדינא אין נ"מ. בשנת שביעית מחללים הבעלים מתורת זכיה ושליחות כנ"ל. ודרכו של הרמב"ם לתפוס פי' הירושלמי בחיבורו. אלא דעדיין יש לדקדק בדברי רבינו שכ' שהרי א"א לפדות במחובר. ע"כ א"א לומר כל המתלקט. בשלמא בירושלמי דמוקי מתניתין דצנועים שהוא רשב"ג ניחא דאיצטריך לטעם שאין פודין במחובר משום דרשב"ג סובר יש ברירה כנ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם שפסק אף במתנה בפירוש כגון בשני לוגין שאני עתיד להפריש (בפ"ז מהל' מעשר) דאין ברירה למה לו לטעמא דאין פודין במחובר אף שכבר כתבנו דהרמב"ם דסובר במתנה בפירוש הוי ספק. כדמוכח מהך לאיזה שארצה אגרש. עכ"ז כיון שאסור מחמת ספק ע"כ א"א לפדות ולומר כל המתלקט מחמת ברירה. ואף שיש לדחוק דלהכי נקיט טעם דאין פודין במחובר דלא הוי ספק. אבל מטעם ברירה הוי ספק. ונ"מ אם פדה במחובר. אם ספק פדוי וחילול או בודאי אינו חילול. כ"ז דוחק. ע"כ נראה לשיטת רבינו. והוא דכבר פסק (בפ"ד מהל' מע"ש הל' ט"ו) האומר מע"ש מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס כו' הרי זה חילל. וכבר העיר הר"י קורקוס והכ"מ שם. דהוא נגד הסוגיא דעירובין (ל"ו) דמבואר דמאן דאית ליה חילול סובר יש ברירה בדאורייתא, והרי הר"מ פוסק (בפ"ז מהל' מעשר) אין ברירה בדאוריי'. ותירצו כ"א לפי שיטתו יעו"ש. ע"כ הנראה לענ"ד בזה והוא דהרמב"ם באמת מחלק בין מתנה בפירוש או לא ובמתנה בפירוש אית ליה ברירה כגון בהך דכל המתלקט וכגון בהך דמע"ש שהתנה שיחולל על סלע שיעלה בידו מן הכיס. וכן לאיזה שארצה אגרש. רק שם הטעם דהוי ספק משום לה לשמה כנ"ל באריכות (באות א') והא דפסק גבי לוקח יין דאין ברירה אף דמתנה בפירוש. היינו משום דבאמת יש הבדל בין הך דכל המתלקט וחילל דמעשר שני ולאיזה שארצה וכדומה, דברירה שלהם במתנה בפירוש הוא קרוב לגלוי מילתא. כגון בהך דכל המתלקט אם יודע לו מתחילה שילקט המלקט זה שליקט באמת. אח"כ היה יכול להפקירו או לחללו תיכף אלא מפאת חסרון ידיעתו אמר בסתימות וכיון שהתנה בפירוש אמרינן ברירה. אבל בהך דהלוקח יין שאומר שני לוגין שאני עתיד להפריש דאף אם יסיים מקום תיכף על התו"מ שיפריש אח"כ א"א להפריש תיכף. דהרי משקה מעורב כמבואר (בסי' א') באריכות בשם הירושלמי והמפרשים. ע"כ צ"ל זה שאני עתיד להפריש והיינו מכבר ולכשאשתה כנ"ל וכיון שמה שאומר מה שאני עתיד להפריש אינו מצד חסרון ידיעה והבירור. אלא אם היה מפריש תיכף היה אסור לשתות מחמת משקה מעורב. א"כ לא מהני התנאי בפירוש שאני עתיד להפריש כיון שאינו יכול להפריש תיכף ולסיים מקום. והוי כמו ברירה דעלמא. אבל גבי כל המתלקט וחילל דמעשר שני ואיזה שארצה אגרש ואיזה שתצא מפתח תחלה בכל הני. אם היה יודע האמת מתחלה יכול להתנות תיכף והוי כמו כל תנאי מחמת הספק שלא נודע לו. ע"כ אמרינן ברירה בכה"ג. אבל מה שאני עתיד להפריש. איך יועיל תנאי זה יותר מהפרשה באמת. והפרשה באמת אסור לכ"ע מחמת משקה מעורב. א"כ התנאי אינו מעלה כלל לענין ברירה. רק אם נאמר יש ברירה בעלמא אמרינן שהשתיה ששתה מתחלה חולין שתה. ועכ"פ התנאי מה שאני עתיד להפריש אינו דומה לכל התנאים הנ"ל דהוי מחמת ספק וכיון דודאי מהני אמרינן במתנה בפירוש ברירה. אבל בלוקח יין כיון דהפרשה לא מהני. דומה לכל ברירה בעלמא. ובזה ניחא הא דמתרץ רבה בש"ס עירובין (ל"ז ב') דר"ש אית ליה ברירה ושאני בהאי דלוקח יין דבעינן שיריה ניכרים. וכבר כתבנו (בסי' א') בשם הרשב"א בחידושיו לחולין (י"ד) דמתמה ע"ז דהא למאן דאית ליה ברירה הרי שיריה ניכרים אח"כ. ואמרינן הוברר הדבר למפרע שזה ששתה חולין וזה שהפריש הוא למפרע תרומה. והברירה מבדיל. אך לפי הנ"ל ניחא והוא דבאמת לא קאמר ר"ש יש ברירה כ"א במתנה בפירוש כגון בהך דמערב לכל שבתות השנה רציתי אלך כנ"ל. כמבואר שם. דהוא מתנה בפירוש. ורק הברירה לברר הספק ואז היה נודע לו מתחלה רצונו. היה יכול להתנות תיכף. ע"כ אמרינן ברירה במתנה בפירוש. אבל בהך דהלוקח יין כיון דבעינן לסיים מקום ואי אפשר לסיים מקום מחמת משקה מעורב. א"כ לא מהני התנאי לענין ברירה והוי כלא התנה וברירה למפרע לא אמרינן. ע"כ קאמר הש"ס הטעם משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. הרצון בזה אם לא היו צריכים שיריה ניכרים. הא מהני מה שאני עתיד להפריש. מחמת מתנה בפירוש. דהיה יכול לומר ולהפריש תו"מ תיכף ואח"כ כשיפריש יהיה מותר למפרע מחמת ברירה. אבל כיון דבעינן סיום מקום היינו ראשית ששיריה ניכרים. ע"כ מה שאני עתיד להפריש התנאי אינו מועיל כלל לענין ברירה. וע"כ שנאמר ברירה מצד עצמו בלא התנאי. וזה לא אמרינן. אבל אם נאמר דלא בעינן סיום מקום. אף שאינו יכול להפריש תו"מ תיכף. מחמת עירוב משקה. עכ"ז מה שאני עתיד להפריש, מהני מחמת מתנה בפירוש. כיון דהפרשה סתם היכא דליכא עירוב מהני ע"כ מהני מה שאני עתיד להפריש מטעם ברירה אבל אם נאמר דבעינן ראשית כיון שהפרשה סתם היכא דליכא עירוב לא מהני. ע"כ לא עדיף מה שאני עתיד להפריש דהוי הפרשה סתם בלא סיום מקום. וע"כ שצריך אתה לדון מטעם ברירה כסברת הרמב"ן והרשב"א. וברירה בלא מתנה בפירוש לית ליה לר"ש. ואבע"א בש"ס עירובין דאמר הטעם משום בקיעת הנוד. והיינו דאית להו ברירה אף בלא מתנה בפירוש. ואף לרבא גופא מספקא ליה ביש בכור אליבא דר"מ ור"י אם אית להו ברירה בעלמא היכא שאינו מתנה בפירוש. והיינו דמספקא ליה בסברא זו גופא שכתבנו אם דומה הך דהלוקח יין כמו בלא התנה בפירוש לדידן דקיי"ל דבעינן סיום מקום. או דיש להבדיל דאעפ"כ אינו דומה להיכא שאינו מתנה בפירוש. אבל עכ"פ הרמב"ם פוסק כתירוץ הראשון דעירובין. וכיון דבעינן סיום מקום ואי אפשר לסיים מקום. לא עדיף מה שאני עתיד להפריש בסתם בלא סיום מקום מאם היה מתנה בפירוש והפריש תיכף בלא סיום מקום וברירה לא אמרינן באינו מתנה בפירוש. והטעם סיום מקום וברירה הכל אחד. ע"כ הרמב"ם (בפ"ז מהל' מעשר) פוסק בהלוקח יין אין ברירה. אבל גבי כל המתלקט ומעשר שני וכדומה במתנה בפירוש אמרינן ברירה ע"כ צ"ל הרמב"ם הטעם דאין פודין במחובר. ובש"ס ב"ק דמסיק הש"ס אלא לעולם כל הנלקט הדר הש"ס מהא דקאמר מעיקרא דכל המתלקט תליא בברירה. היינו משום דבלא"ה צ"ל כן משום דאין פודין במחובר. כנ"ל בשם הירושלמי א"כ למסקנא י"ל באמת לחלק בין מתנה בפירוש. ובהכי ניחא הא דר' יהודה כל שילקטו גבי עניים. אף דסבר אין ברירה גבי הלוקח יין ורש"י פירש דטעמא דר' יהודה בהלוקח משום בקיעת הנוד. ולהנ"ל אין צריכים לזה. די"ל כתירוץ ראשון דש"ס עירובין דבעינן ראשית ששיריה ניכרים בהלוקח יין. ואין ברירה בלא התנה בפירוש וכנ"ל אבל בכל שילקטו במתנה בפירוש אמרינן ברירה וכנ"ל. והא דקאמר בש"ס עירובין גבי חילל מעשר שני דאין ברירה היינו אם לא נחלק בין מתנה בפירוש. אבל לדידן דקיי"ל לחלק בין מתנה בפירוש כדמוכח מהך סוגיא דגיטין דקיי"ל דהוי ספק גט וע"כ משום לה לשמה ור' יוחנן אזדא לטעמי' ואינו מחלק וכנ"ל. עכ"פ הרמב"ם מחלק בין מתנה בפירוש וטעמא דלוקח יין כתירוץ ראשון דש"ס עירובין ואין ברירה בכה"ג דהוי כלא התנה. ואין אנו צריכים לדחוק בדברי הרמב"ם שבמתנה בפירוש הוי ספיקא וכנ"ל (באות א') אלא כפשטא ויש בריר' במתנה בפירוש וכשיטת הגאון מוהרא"ו בביאורו לא"ח (סי' תי"ג) וכן נכון לדינא דלא כמו הרש"ל ביש"ש: