תורת אליקום סב

דה"מ הש"ס באמת לדחות דאתי כר"מ יעו"ש שהאריך. ואין לדבריו שום הכרע לדחות סוגיא פשוטה וברורה. דבאמת אף לר' יהודה דסובר ממון בעלים עכ"ז וכי לית ליה ונתן הכסף וקם לו. דעיקר חילול יוצא ע"י המעות. אלא כיון דהמוכר והלוקח נידונים כשעת משיכה. א"כ ע"כ מוכח דיש לבעלים זכיה בו. א"כ ע"כ ממון בעלים הוא. א"כ אי אפשר לאוקמי הך מתניתין כ"א כר' יהודה דוקא. דלר"מ כיון שאין לבעלים שום זכיה בו מה שאייטא דמשיכה לכאן. ואף לענין המוכר והלוקח. לא היה כלל לקנות במשיכה וזה פשוט. והנה בש"ס ירושלמי מבואר על משנה דמשך הימנו מעשר. דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר לעולם משיכתן של מעשר שני הוא פדיונו. ובירושלמי (פ"ה) על מתניתין דכרם רבעי מבואר דר' יוסי סבר דאף רשב"ג מודה דבכסף נמי נפדה דכתיב ונתן הכסף וקם לו. ועכ"פ נראה לפי המבואר בש"ס דילן דאי אמרת משיכה קונה במעשר שני ע"כ סובר דמעשר שני ממון בעלים. דהא לא אשכחן מאן דפליג אמשנה דרשות גבוה בכסף. וא"כ רשב"ג דאית ליה אף לענין מעשר שני נפדה במשיכה. ע"כ אית ליה ממון בעלים הוא. ואין לומר דאיכא שום לימוד לרשב"ג במע"ש דנפדה במשיכה אף דהוי ממון גבוה ומשונה מכל הקדש. והא דמקשה הש"ס קדושין אמאי משתכר בסלע. היינו כיון דמחלקינן לענין מוכר ולוקח. נקנה במשיכה ולא לענין פדיה ע"כ דליכא קרא. וע"כ הטעם משום דיש לבעלים זכיה בו. והיינו ממון בעלים וכנ"ל. אבל לרשב"ג דאית ליה אף לענין פדיה נפדה במשיכה יש לומר דאית ליה שום קרא ע"ז. ולעולם דסבר ממון גבוה הוא. זה אינו. הא לר' יוסי בירושלמי אית ליה ג"כ דנפדה בכסף ואם אית ליה קרא ע"ז דבמשיכה נפדה מנ"ל לחלוק על ר' ירמיה דסובר דוקא במשיכה כיון דאיכא קרא. ואין לומר דמחולקים לר' ירמיה ממעט הקרא כסף ולר' יוסי לא ממעט כסף כל כה"ג ה"ל להש"ס ירושלמי לפרושי קצת מזה. אלא ע"כ כפשטא דרשב"ג סובר דממון בעלים הוא ע"כ נפדה במשיכה כמו בכל הדיוט. רק ר' יוסי סבר כיון דכתיב בקרא ונתן הכסף ריבה דנפדה אף בכסף ג"כ. א"כ לפ"ז רשב"ג סובר ממון בעלים הוא וסובר הש"ס דילן דמאן דסובר ממון בעלים הוא ר' יהודה ורשב"ג סוברים כב"ש בכולה מילתא דכרם רבעי דאין לו חומש דלא ילפינן קדש קדש. והך מתניתין אתיא כר"מ דהא דקתני הפודה נטע רבעי מוסיף חומש. כדמוקי במסקנא בש"ס דילן קדושין. א"כ לפ"ז לרשב"ג פודין במחובר כרם רבעי. וע"כ כל שילקטו תנן ויש ברירה לרשב"ג לשיטתו בגיטין. וקשה דרבי יוחנן דאמר אין ברירה ומאי אולמא דהך כלל דרבב"ח דסתם מתניתין מהך כלל דאמר ר"י הלכה כרשב"ג במשנתנו אבל הירושלמי סובר דאף דרשב"ג אית ליה ממון בעלים. עכ"ז בהא דיש לו חומש אית ליה כב"ה. וילפינן קודש קודש. א"כ אין פודין במחובר ואיירי רשב"ג כל המתלקט. ועדיפי הך סתמא דמתניתין דאין הגונב כו' מחמת דמסייע קרא וכנ"ל. והנה באמת מטין בירושלמי (פ"ה דמעשר שני ובפ"ז דפאה) דהלכה כר' יהודה. וכן מבואר בהדיא בביאור הגאון בי"ד (סי' רצ"ד ס"ק י"ט) דהירושלמי פסק כר' יהודה דלא כש"ס דילן קדושין (נ"ד) ע"כ מוקי הך סתם מתניתין הפודה נטע רבעי יש לו חומש כר' יהודה ור' יהודה בהא סבר ליה כב"ה. אף דסבר דמעשר שני ממון בעלים כב"ש. אבל להש"ס דילן כיון דבלאו הכי לית הילכתא כר' יהודה סובר דר' יהודה דכולא מתניתין פסק כב"ש. ולא יליף הגז"ש וכנ"ל. ואתי כר"מ. אבל לר' יהודה אין חומש בכרם רבעי. וכן לרשב"ג וכנ"ל. עוד דרך אחר נאמר על הירושלמי הנ"ל דמוקי הך דצנועין כרשב"ג. ובזה נבא בס"ד שפסק הרמב"ם דכל הנלקט. והוא דכבר כתבו התוס' בב"ק בד"ה והצנועין. דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחללו. וכן מוכח בש"ס דאמר אביי אי לאו דאמר ר"י צנועים ור"ד אמרו ד"א. ה"א צנועים אית להו דר"ד מה בגנב עבדו רבנן תקנתא. א"כ מבואר דאיירי בשאר שני שבוע דלא הוי הפקר. ועיין פ"י. והנה באמת נראה לפי שיטת הרמב"ם לומר דע"כ מוכח מר' יוחנן דאיירי בשאר שני שבוע. מדאמר צנועים ור"ד אמרו ד"א. והיינו דכבר כתבו התוס' ב"ק (ס"ח ב') בד"ה הוא דאמר בסופו מיהו תימא דהיכא מדמי הקדש כלל לחילול. דלמה לא יכול לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, והא דמבעי ליה בנדרים (ל"ו) התורם משלו כו' התם דילמא ניחא ליה דליעביד מצוה בממונו אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים עכ"ל. ולא מצאו רבותינו תירוץ ע"ז. אך באמת צ"ע דהא דזכין לאדם שלא בפניו היינו מטעם שליחות. וכיון שלר' יוחנן שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. א"כ איך יחללו הבעלים נטע רבעי וכן להמלקטים עניים שזכו בתורת גזל א"כ אינו שלהם ואיך יהיו הבעלים שלוחים של המלקטים והלא אינו שלו ואינו יכול לעשות שליח. ע"כ קאמר הש"ס שפיר דלר' יוחנן אינו מועיל החילול וכ"ז זה דוקא בשאר שני שבוע. אבל בשביעית כיון דהפקר הוא וזכו המלקטים לגמרי א"כ נעשו הבעלים שלוחים שלהם וזכין לאדם שלא בפניו כסבר' התוס' א"כ אדרבא בשביעית יכולים הבעלים לחלל לכ"ע מחמת זכיה ושליחות אבל בשאר שני שבוע כיון שלא זכו המלקטים אינם יכולים הבעלים להיות להם שלוחים. והא דלא מוקי הש"ס מתני' דצנועים בשביעית. היינו מדאמר ר' יוחנן צנועים ור"ד אמרו ד"א. ואם נאמר דמיירי בשביעית א"כ ט טעמא דצנועים מחמת זכיה וזכין לאדם שלא בפניו אבל בהך דר' דוסא דזכה בתורת גזל לא מהני חילול של הבעלים. אלא ע"כ דר' יוחנן סובר דצנועים מיירי בשאר שני שבוע. ע"כ אמר צנועים ור"ד אמרו ד"א דמועיל חילול אף שאינו ברשותו. ור' יוחנן גופא סבירא ליה דאי אפשר לומר דהצנועים על שנת השביעית קאי. לענין מאי יחללו. דהא די בציון שהיו מציינים לידע שהוא כרם רבעי. וכי ח"ו הצנועים יחשדו לישראל הלוקט כדת וכהלכה בשביעית דהוא הפקיר שלא יפדה כרם רבעי. בשלמא אי צנועים קאי על שאר שני שבוע דהלוקט הוא אינש דלא מעליא. דזוכה בתורת גזל. ע"כ עשו הצנועים תקנה דפן ח"ו יעבור ויאכל בלא פדיה. ולהצילו מחטא זה דלשורת הדין לרשב"ג. הלעיטהו לרשע. והמה חששו להצילו. ולא די בציון פן יעבור ויאכל בלא פדיה. א"כ ע"כ הצנועים בשאר שני שבוע מיירי אף לרשב"ג. ע"כ קאמר בש"ס שפיר דאי אפשר לאוקמי כרשב"ג דהא אמר רבב"ח אמר ר"י הלכה כרשב"ג בכ"מ במשנתנו. וע"כ הטעם משום דיכול לחלל אף שאינו ברשותו. אבל הירושלמי דלא אמר כהך לישנא רשב"ג ומ"ד לעתותי ערב אמרו דבר אחד. והיינו דהירושלמי סובר דהך דצנועים רשב"ג הוא ואיירי בשנת שביעית. וכן מוכח בירושלמי שם דמקשה על הצנועים ויציין. ומתרץ איך הוא נקרא צנוע. ואם נאמר דהקושיא הוא על שאר שני שבוע. והא להירושלמי צנועים היינו רשב"ג. ולרשב"ג בשאר שני שבוע. א"צ לציין משורת הדין הלעיטהו כו' וצנועים היה די להם ציון יותר מהדין אלא ע"כ כפשטא דצנועים מיירי בשביעית ע"כ היו צריכים לעשות זהירות יתירה חילול. א"כ כיון דצנועים איירי בשביעית. ע"כ קאמר שפיר דרשב"ג הוא וכן הילכתא באמת כיון שזכו המלקטים מצד הדין והוא שלהם א"כ הבעלים שליחותייהו דהמלקטים הוא דעבדו וזכין לאדם שלא בפניו. והא דקאמר בירושלמי כמ"ד לעתותי ערב סבר רשב"ג. היינו לאפוקי כל מה שילקטו ומחמת ברירה ורשב"ג סובר יש ברירה. ע"כ אמר דאי אפשר לפדות