תורת אליקום ס

התנה דר' יהודה לית ליה ברירה. ואין לעומתם לר' יהודה הך משנה דעירובין וברייתא דכל שילקטו הא שם איירי במתנה בפירוש. א"כ אין לומר דתרתי ברייתות. דהך דהלוקח יין וברייתא דחילול מסייע לעומת ברייתא דאגודה להפך. אדרבא ניזיל בתר מתניתין דשופרות וברייתא דאגודה לר' יהודה. והדבר אין הכרע ואין להכריע מר' יוסי וזה ברור. אבל עכ"פ מרבא דמחלק בין מתנה בפירוש או לא. וס"ל דאין מהלוקח יין ראיה לא לר' יוסי ולא לר"מ מחמת טעמא דבקיעת הנוד ואיכא משנה דשופרות. דלית ליה לר' יהודה ברירה. וגם מהך דאגודה ראיה דר' יהודה לית ליה ברירה ומהפכינן הך דחילול מקמי דאגודה. ואית ליה לר' יוסי בכל גוונא ברירה וכנ"ל. ונתברר דאיכא חילוק בין מתנה בפירוש לדידן להלכה. ולשיטת הרמב"ם הוי ספיקא ואין להאריך עוד בזה. (אות ה') לברר דברי התוס' (ב"ק ס"ט) וחגיגה (כ"ה) וז"ל התוס' ב"ק ד"ה אלא לעולם כל הנלקט. הקשה רבינו טובי' תקשה דר' יוחנן אר' יוחנן דר' יוחנן לית ליה ברירה באחים שחלקו ור' יוחנן אמר הלכה כסתם מתניתין וסתם משנה בהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה. ואע"ג דבסתמא דצנועין לית ליה ברירה מ"מ תקשה מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר' יוחנן היכא שמתנה בפירוש אית ליה ברירה. ובריש כל הגט דאמר ר"י אף אחרון אינו פוסל הטעם משום לה לשמה עכ"ל. והנה יש להבין. שהקשו מאי אולמא דהאי סתמא כנ"ל. הא קאמר בש"ס שם ר' יוחנן כסתמא יחידאה לא אמר ופירשו התוס' שם בד"ה כסתם אע"ג דבכמה מקומות אמר ר"י הלכה כסתם יחידאה היינו היכא דליכא סתמא אחרינא אבל היכא דאיכא סתמא אחרינא לא תקשה מאי אולמא דסתמא דרבים עדיף. א"כ לפ"ז הך סתמא דהלוקח יין הוא ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור"ש חולקים דהוי רבים. ואיכא סתמא דצנועין כוותייהו. עדיפא סתמא דרבים מסתמא דיחיד. וצ"ל ע"פ מה שכתב רש"י בד"ה לעולם כל הנלקט אמרו צנועים ור' דוסא וכתב רש"י אי קשיא דהא לא סגיא דמתהפך מתניתא משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לר' יהודה ברירה. וטעמא דהלוקח יין משום יבקע הנוד. א"כ אין ראיה מהחולקים על ר"מ דטעמייהו לאו משום אין ברירה. א"כ מאי אולמא דהאי סתמא דצנועין מסתמא דהלוקח יין. ואין לומר דבאמת מספקא ליה לר' יוחנן הא אית ליה בבכורות (נ"ו) דאף לקולא אין ברירה. ע"כ תירצו לחלק במתנה בפירוש והיינו דבמתנה בפירוש מספקא ליה בברירה. דאל"כ תקשה להיפך מאי אולמא סתמא דהלוקח מסתמא דצנועין. אלא ע"כ דמספקא ליה בברירה. והא דאמר אף אחרון אינו פוסל משום לה לשמה. ע"כ אף ריח הגט אינו דאל"כ היה להיות ספק מחמת מתנה בפירוש. אך דברי תוס' חגיגה (כ"ה) ד"ה חבר שכתבו דטעמא דמתניתין משום ברירה. והקשו על ר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה. וכתבו דמסתמא דהלוקח יין אין קושיא דהתם טעמא איכא משום מתנה דבריו בפירוש. אבל ירושה דממילא הויא קשיא. ותירצו דכמה סתמא דמשניות איכא דאין ברירה. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים. הא מסקינן בש"ס קדושין (נ"ד ב') מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי. א"כ עדיין הקושיא מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. ועוד למעיין במקומות ברירה לא נמצא כ"א סתמא דצנועין וסתמא דפ' כל הגט וסתמא דבכורות (נ"ו) האחים והשותפים דלית להו ברירה כפסק רב נחמן ור' יוחנן. וע"כ לפי שכתבו התוס' בעצמו דבמתנה בפירוש אית ליה לר' יוחנן ברירה ליתא לסתמא דצנועין והך דכל הגט הטעם משום לה לשמה. כמו שכתבו תוס' ב"ק הנ"ל. ואף לפי מה שפירשנו הוי ספיקא במתנה בפירוש א"כ לא נשאר כי אם מתניתין דאחים השותפים. נגד משנה דאבר כנ"ל. א"כ עדיין הקושיא מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא. וליכא למימר דהוי ספיקא לר' יוחנן. הא אף לקולא אין ברירה לפטור ממעשר בהמה. ועוד מה שכתבו התוס' שם ובפ' בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה והיינו ע"כ מאן דלית ליה ברירה אף בדרבנן. לא מייתי הך משום דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא דאיירי ביה בעירובי תחומין. לא ידעתי איה איפה ימצא תנא דאית ליה אף בדרבנן אין ברירה כיון שרב נחמן ורבא לא מצאו רק תנא דבי איו. אבל אם הי' סתם משנה איך לא ידעו סתם משנה בשלמא ברייתא לא שמיע להו אבל משנה לא אשכחן בשום סוגיא דלא ידעו תנאים. ואף בברייתא דאגודה של ירק כתבו התוס' שם דהוא דבר שעיקרו דאורייתא חשיב כדאורייתא. ואם נאמר שהתוס' בחגיגה חולקים על זה וסוברים דחשיב כדרבנן. עכ"ז אדרבא סתם משנה דדמאי (פ"ו משנה י"ב) דאגודה של ירק אם נפרש כש"ס דילן בעירובין דאיירי שלקח גם לעצמו קתני לוקח סתם ופטור מלעשר דיש ברירה. ומי יתן ידעתי ואמצאהו סתם משנה זולת הנ"ל דאין ברירה. וגם בש"ס ביצה דדחיק לאשכוחי אליבא דר' יוחנן דלית ליה ברירה אף בדרבנן. ומייתי תנא דבי איו. ולא מייתי תנא דסתם משנה דכתבו התוס' דאיכא אף בדרבנן לית ליה ברירה. וכבר נתבאר דכמה קרקורים קרקרו התוס' על הך דבי איו. דר' יוחנן לית ליה דאיו והוצרכו לדחוק כנ"ל. סוף דבר דברי התוס' אי אפשר להולמם. והנה באמת דברי התוס' ב"ק (ס"ט) הנ"ל שכתבו דר' יוחנן מחלק בין מתנה בפירוש. צריך להבין מה שדקדקו התוס' בעצמם בכמה מקומות. למה הוצרך ר' יוחנן לומר כל הנלקט. ולא קאמר כל המתלקט. ויש ברירה מחמת מתנה בפירוש. ואף שהתוס' כתבו דניחא ליה לומר כל הנלקט. וניחא ליה שלא להפך. עכ"ז הכל קשה על ר' יוחנן למה אוקמי סתמא דצנועים דלא כהילכתא נוקמי כהלכה. וכל המתלקט. ויש ברירה מחמת מתנה בפירוש. אך אם נאמר דר' יוחנן גופא מספקא ליה אם לחלק בין מתנה בפירוש או לא. ניחא ליה לומר כל הנלקט. דעכ"פ יהיה מוכח דאין ברירה. אף דלית הילכתא כסתמא דצנועין. עכ"ז בזה מוכח שפיר דאין ברירה אם נאמר דאין חילוק בין מתנה בפירוש. והואיל והדבר ספק. ניחא ליה למימר דסתמא דצנועין אתי דלא כהילכתא כיון דאיכא ר' דוסא דסבר כן. והש"ס גופא מספקא ליה בזה הסברא. אבל כבר נתברר דהנכון דר' יוחנן אינו מחלק בין מתנה בפירוש וכנ"ל (באות ד'). ואין להאריך עוד בזה

אות וא"ו לברר דעת הרמב"ם (בפ"ט מהל' מעשר שני הלכה ז') שפסק כסתמא דצנועין. וכבר הרעישו גדולי הראשונים הרמב"ן והרשב"א בחידושיו לב"ק. ממ"נ ליתא להך סתמא דצנועין. אם נאמר כל המתלקט אין ברירה. כמו שפסק הרמב"ם (בפ"ז מהל' מעשר) גבי הלוקח יין אין ברירה אף שמתנה בפירוש. ואף שפירשנו דהוי ספיקא עכ"ז ספיקא הוא. ואם יאמרו כל הנלקט לית הילכתא כצנועין. מחמת הא דר"י שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וה"ה לחלל ולהפקיר כמבואר בסוגיא. ועיין כ"מ שם שנדחק בזה. לכל מעיין. ומוהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה חשב לרבינו בפסק זה כשגגה כו'. ע"כ הנראה לענ"ד. והוא כשנעיין בסוגיא דב"ק הנ"ל דמתחילה קאמר הש"ס שמקשה על הא דר"י שניהם אינם יכולים להקדיש כנ"ל. מסתמא דצנועין שאמרו כל הנלקט מזה. וקאמר הש"ס וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"נ. והאמר רבה בר בר חנה אמר ר"י כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ כו'. ובירושלמי (בפ"ה דמעשר שני) על משנה דצנועין אמר ר' יוחנן דאתיא רשב"ג ורשב"ג ומ"ד לעתותי ערב. אמרו דבר אחד. ובאמת צריך להבין. למה לא חש הירושלמי לקושית הש"ס ס דילן. דא"כ יהיה הילכתא כסתמא דצנועין דאמר ר"י כל