תורת אליקום נז

הירושלמי דמוקי פלוגתייהו דרבי ורשב"ג בסוריא כמסקנא דש"ס גיטין. כמו שכתבו המפרשים. ויש ברירה לרשב"ג. אף לחומרא בדרבנן. ואף דמר' יוחנן אין ראיה. עכ"ז מר' חנינא ושארי אמוראים וכן ר' הושעיא שם. ואם נאמר דהיינו ר' אושעיא דש"ס ביצה. דמחלק בברירה בין דרבנן לדאורייתא ופסק בסוריא כרשב"ג דהוא דרבנן. ואעפ"כ חלק הישראל חייב. והיינו דיש ברירה בדרבנן לחומרא וכנ"ל. והנה לכאורה היה נראה להכריח מירושלמי זה דאף בדרבנן אמרינן לחומרא יש ברירה. והיינו דהירושלמי גריס בפלוגתא דרבי ורשב"ג בברייתא בסוריא. ואי אפשר לומר דלהכי גריס סוריא. דאי אפשר לאוקמי בא"י. כקושית הש"ס גיטין. דהא אין קנין לנכרי כו'. ע"כ גריס כמסקנא דש"ס גיטין בסוריא. הא הירושלמי (בפ"ה דדמאי במשנה ט') מבואר דהלכה כמ"ד יש קנין לנכרי כו'. אלא ע"כ דרוצה לאוקמי פלוגתייהו דרבי ורשב"ג. ולפסוק הלכה כרשב"ג. וסובר דבדאורייתא אין ברירה. ע"כ מוקי פלוגתייהו בדרבנן בסוריא. ויהיה הלכה כרשב"ג בדרבנן יש ברירה אף לחומרא. אלא דזה אינו הכרח. דאף דפסק הלכה כמ"ד יש קנין. עכ"ז ר' חנינא דמוקי פלוגתייהו בשחלקו שדה בקמתה כנ"ל. סובר בש"ס דילן (בכורות י"א) הלוקח טבל ממורחים מן העכו"ם מעשרן והן שלו וקסבר אין קנין. ע"כ גריס בסוריא דוקא. אלא דמר' הושעיא דירושלמי. דאיירי בהך ברייתא ג"כ. יש להוכיח זה דר' אושעיא פסק (בפ"ה) יש קנין. וע"כ דמוקי פלוגתייהו בסוריא לשיטתו שסובר לחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה ומוקי פלוגתייהו לפסוק כרשב"ג כהילכתא. מוכח שפיר דאף לחומרא אמרינן יש ברירה בדרבנן. ולר' יוחנן דשם יש לומר באמת דסובר כר' חנינא דאין קנין. ע"כ מוקי בסוריא. דהא לר' יוחנן ע"כ לא סבר כרשב"ג. דאינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה כמבואר בביצה. ולהירושלמי ניחא קושית הר"י קורקוס הנ"ל הא דלא מוקי בא"י. וכגון שמירחינהו עכו"ם. וכפסק הרמב"ם (בהלכה כ'). דהא ע"כ מיירי פלוגתייהו קודם מירוח דוקא בשחלקו שדה בקמתה. א"כ מוכרח לאוקמי בסוריא דוקא, אלא דמר' אושעיא מוכח שפיר כיון דסבר יש קנין. וע"כ שסובר כרשב"ג וכנ"ל. ואף לחומרא יש ברירה בדרבנן. ודע דהירושלמי (דפ"ה דדמאי) דמוקי פלוגתא דר"מ סובר אין קנין ור' יהודה ור"ש סוברים יש קנין. וקאמר שם ר"י בן פזי בשם ר' הושעיא הלכה כר"ש. ומקשה הירושלמי דלא כן מה אנן אמרינן ר"מ ור"ש אין הלכה כר"ש. ומתרץ בגין דתני אמר ר"ש שזורי מעשה שנתערבו פירות טבלים בפירותיו. ושאלתי את ר"ט ואמר לי צא ולוקחן מן הגוי ועשר עליו ותני עלה ר' יהודה ור"ש אומרים יש קנין כו' דלא תסבור מימר תרי כל קבל תרי אינון לפום כן צריך לומר הלכה כר"ש. והנה כל סוגיא זו דירושלמי חולק על ש"ס שלנו. אחד מה דפשיטא לש"ס ירושלמי ר"מ ור"ש הלכה כר"ש. ובש"ס דילן עירובין (מ"ו ב') קאמר הש"ס איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי תיקו. ובאמת לענ"ד נראה לגרוס בירושלמי הלכה כר' יהודה כיון דר"י ג"כ סובר לשיטת הירושלמי יש קנין ור"י ור"מ הלכה כר"מ. ועיקר הקושיא מר' יהודה. והמפרש לא הרגיש בזה. ובמה שסובר הירושלמי דר"ש שזורי דאמר לי' ר"ט צא וקח מן הגוי אין קנין. וע"כ שסובר שנתערב הטבל בחולין חד בחד. והוי טבל מדאורייתא. ומדאמר לי' ליקח מן הנכרי. ע"כ סובר אין קנין וחייב מדאורייתא. ובש"ס דילן מנחות (ל"א א') מבואר להדיא בהיפך דקאמר לא"ד על הא דר"ש שזורי הנ"ל א"ל לך קח לך מן העכו"ם קסבר יש קנין כו'. והיינו דש"ס דילן סובר דנתערב ברוב חולין ומדאורייתא ברובא בטיל ואינו חייב אלא מדרבנן. וע"כ קנה מן העכו"ם דיש קנין ואינו חייב מדאורייתא. ודע עוד דבירושלמי (דפ"ו הנ"ל) דפליגי ר' אושעיא ור' יוחנן בקנו ע"מ לחלוק דסובר ר' אושעיא דאף רבי מודה דיש ברירה. ענין פלוגתא שלהם. ע"פ סברת התוס' היכא שמתנה בפירוש אמרינן ברירה ע"כ בקנו ע"מ לחלוק סובר ר' אושעיא דהוי כמו מתנה בפירוש. כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש. ור' יוחנן בלא"ה לשיטתו דסובר אף אחרון אינו פוסל בגיטין אף שמתנה בפירוש. ולדידן שמחלקים בין מתנה בפירוש (כנ"ל אות א') ואף דקיי"ל באחים שחלקו דאין ברירה. וכן בהא דבכורות (נ"ו) אפילו חלקו עשרה נגד עשרה. והירושלמי קאמר דאחים השותפים ע"מ לחלוק הן כנ"ל. צ"ל דמחלקים בין מתנה בפירוש בין היכא שידוע שע"מ לחלוק הוא ור' אושעיא אינו מחלק. מדקאמר בקנו ע"מ שלא לחלוק דוקא פליגי משמע דהיכא דידוע שיחלקו בכה"ג אמרינן ברירה. ע"כ קאמר הירושלמי דר' יוחנן מחולק ע"ז. אבל לדידן מחלקין שפיר בין היכא שמתנה בפירוש. בין שידוע שע"מ לחלוק הן נחזור לענין נתברר דאף לחומרא אמרינן בדרבנן יש ברירה וכנ"ל (אות ד') בס"ד נברר מה שביארנו (באות א') היכא שמתנה בפירוש אמרינן ברירה בדאורייתא ולדעת הרמב"ם הוא ספק. והנה התוס' החזיקו בחילוק זה בכמה מקומות. גיטין (כ"ה ב') ד"ה דברי. עירובין (ל"ז א') ד"ה דברי ובסוכה (כ"ג ב') ד"ה דברי. יומא (נ"ו א') ד"ה דברי ובתוס' חגיגה (כ"ה ב') ד"ה חבר. וכן בתוס' בכורות (נ"ב ב') בסוף ד"ה אמר רב אסי ג"כ מחלקים כן. וכן בתוס' ב"ק (ס"ט ב') ד"ה אלא. והנה התוס' בארבעה מקומות הנ"ל גיטין עירובין סוכה יומא כתבו דרבי יוחנן לא מחלק בזה וסובר אף היכא שמתנה בפירוש לא אמרינן ברירה מהא דאף אחרון אינו פוסל. אך בתוס' ב"ק הנ"ל כתבו דשמא אף ר' יוחנן סובר חילוק זה. והא דאף אחרון אינו פוסל הטעם משום לה לשמה. וכן מטין דברי תוס' חגיגה הנ"ל. והנה התוס' עירובין (ל"ו ב') ד"ה לא ס"ד כתבו דלר' יוחנן דאינו מחלק בין תולה בדעת אחרים לדעת עצמו. מדמשני כבר בא חכם. לדידי' ליתא לדאיו ולהא דהלוקח מקמי מתניתין דמי שאחזו דמה היא באותן הימים ומשנה דעירובין וברייתא דמרובה שאמר ר' יהודה שארית כו' אומר כל מה שילקטו. והקשו מהא דביצה (ל"ז ב') דמדקדק הש"ס דר' יוחנן לית ליה ברירה מדמפרש מילתא דאיו ותירצו שני תירוצים דה"מ הש"ס לשנויי הכי. אלא דניחא ליה לשנויי לעולם לא תיפוך. ועוד תירצו דנהי לר' יוחנן ליתא לדאיו מכ"מ מוכח דר' יוחנן בעצמו לית ליה ברירה מדמפרש מילתא דאיו. ואנחנו בעניותנו (באות א') תירצנו עוד תירוץ ע"ד התוס' יעו"ש. וכן כתבו בתוס' ביצה (ל"ח א') בד"ה ואמר ר' יוחנן. ובתוס' יומא (נ"ו ב') בד"ה מאי שנא לכאן ולכאן כו'. כתבו על תירוצים הנ"ל שהוא דוחק דפשט הש"ס נראה דר' יוחנן סבר דאיתא לדאיו. וכתבו דליתא למתניתין דעירובין וברייתא דכל שילקטו. מקמי מתניתין דשקלים דשופרות ומקמי האי דהלוקח ודאיו. וכתבו דהאי דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוחנן דלא דייקינן מיניה דאית ליה ברירה דילמא כי מיית זקוקה ליבם וחולצת ולא מתייבמת וכל זמן שבעלה חי הרי היא כא"א. ובאמת נראה דא"צ לדוחק התוס' דמה היא באותן הימים אינו קשה אף אם נאמר דלכי מיית הוי גט מעליא. דיש לפרש כמו שתירצו התוס' בכמה מקומות הנ"ל. וכן ביומא שם בד"ה דברי דלר' יוסי אף דסבר אף שמתנה בפירוש לא אמרינן ברירה גבי מעשר שני שיש לי בבית יהיה מחולל על סלע כנ"ל. ואעפ"כ אית ליה במי שאחזו לכי מיית הוי גיטא. והיינו משום דהתם הדבר עומד להתברר בודאי. בכה"ג כ"ע מודים דיש ברירה אף בדאורייתא. א"כ ה"ה והוא התירוץ על האי דמי שאחזו לר' יוחנן אליבא דר' יהודה. ונראה לי ברור מה שנדחקו התוס' עירובין וביצה דלית ליה לר' יוחנן האי דאיו לר' יהודה. ולא תירצו בלי שום דוחק