תורת אליקום נו

בדרבנן לא אמרינן יש ברירה. ואף לפי שיטתו דגם ר"י סובר דהוא ספיקא. וסובר אין ברירה בדרבנן. אינו אלא השגה על פירושו בר' יוחנן. אבל על הדין והפסק לפי שמחלקין אין שום השגה. מהך מ"ד דסובר אין ברירה בדרבנן. לדידן דמחלקין בין דאורייתא לדרבנן. אך בלא"ה אין צריך להשגה שלישית ואסתגר בקמייתא. א"כ אין שום נדנוד ראיה מהך דאגודה של ירק לדין זה. א"כ ה"ה והטעם דאין להביא ראיה מרבי דגיטין גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה לפי המסקנא דמוקמינן פלוגתייהו בסוריא דסובר רבי אין ברירה להחמיר בדרבנן. וכן מהך תנא דבי איו דסובר אף לענין עירוב אין ברירה אף בדרבנן להחמיר היינו משום דמאן דסובר אין ברירה אף בדרבנן עשו חז"ל כעין דאורייתא ולא הוי ספיקא כלל. ואף להחמיר אמרינן אין ברירה. ולשיטת ש"א הטעם הוא משום דשיל"מ. ולדידן אין ראיה לפי הפסק שמחלקים בין דאורייתא לדרבנן, אך מדברי רבינו הרמב"ם נראה להוכיח דין זה. והוא דפסק (בפ"א מהל' תרומות דין כ"א) וז"ל בד"א בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה. אבל אם לקחו השדה בסוריא הואיל והמעשרות מדבריהן אפילו חלקו הגדיש חלקו של נכרי פטור מכלום עכ"ל. מבואר בהדיא מדלא קאמר דאף חלקו של ישראל פטור ומטעם דלקולא אמרינן אין ברירה. ע"כ דסובר דאף לחומרא אמרינן יש ברירה וחלקו של ישראל חייב. ואין לומר לשיטת בעל ש"א. דהוי דשיל"מ וספיקא אסור. הא לדידן הוא ספיקא דדינא. וספיקא מותר כמש"כ בעצמו בתשובה הנ"ל. וכש"כ לפי הנ"ל שביארנו דאף לקולא אמרינן בדאורייתא אין ברירה היכא שאינו מתנה בפירוש. א"כ הא דבדרבנן יש ברירה אינו מחמת ספיקא. רק שאנו מספקים דילמא לקולא אמרו יש ברירה. אבל לא להחמיר. א"כ אין חילוק בין דשיל"מ א לאו. א"כ מדקדוק לשון הרמב"ם נראה להוכיח דאף לחומרא אמרינן יש ברירה וחלקו של ישראל חייב במעשרות בסוריא. והיינו דיצא להרמב"ם מסוגיא דגיטין (מ"ז ב') דלפי המסקנא מוקמינן בסוריא. וקתני רשב"ג אומר של נכרי פטור של ישראל חייב. ואנן קיי"ל כרשב"ג נגד רבי דהוא אביו ורבו אף דהלכה כרבי מחבירו לא כן נגד אביו וכמו שפסק הרי"ף בכמה מקומות וא"כ ע"כ. רשב"ג סובר בדאורייתא אין ברירה. ואעפ"כ בדרבנן יש ברירה אף להחמיר מדקתני של ישראל חייב. ולהכי לא מוקי הש"ס פלוגתייהו בדאורייתא. ובחלקו של עכו"ם וכגון שמירח העכו"ם. וכפסק הרמב"ם (בהלכה כ') דא"כ יהי' רשב"ג דלא כהילכתא דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה וכ"כ הפ"י בחידושיו. אלא דמש"כ שם דחלק הישראל חייב מדאורייתא אף שמירח העכו"ם השגנו עליו (לעיל אות א') וכנ"ל. א"כ מבואר, דרשב"ג סובר דיש ברירה בסוריא שהוא דרבנן אף לחומרא. וכן הילכתא וכנ"ל. שסובר בדאורייתא אין ברירה. וכן פסק מהרש"ל בדיני ברירה. וכן הסכים הגאון החסיד מוהרא"ו בביאורו לא"ח (בשי' תר"ג סי' ג') דבדרבנן אף לחומרא יש ברירה. (אות ג') נבאר בס"ד את הירושלמי (פ"ו דדמאי) על הך ברייתא דישראל ונכרי שקנו שדה בסוריא דפליג רבי ורשב"ג כנ"ל. וקאמר ר' יסא בשם ר' חנינא. מה פליגי כשחלקו שדה בקמתה. אבל אם חלקו גדיש אף רשב"ג מודה שכל קלח וקלח של שותפות הוא ור' יונה ר' יוסי בשם רבי יוחנן מה פליגי כשחלקו שדה בקמתה. אבל אם חלקו עמרים כו' על דעתיה דר' יונה בקוצר כ"ש ומניח לפניו ועיין במפרשים דלא פליגי ר' יוחנן ור' חנינא. אמר ר' הושעיא הדא דתימא שקנו ע"מ שלא לחלוק אבל אם קנו ע"מ לחלוק אף רבי מידה לרשב"ג שזה חלק המגיע לו משעה ראשונה. אמר ר' יוסי מיליהון דרבנן פליגין דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן האחים והשותפים מחלוקת רבי ורשב"ג. האחים השותפים לא לחלוק הן עכ"ל ופירש המפרש דהיינו משנה דבכורות (נ"ו ב') האחים והשותפים ויורשים ע"מ לחלוק הוא יעו"ש. והנה באמת לא הי' צריך להביא ממרחק לחמו. הלא הירושלמי קאי על (משנה ח' דפ"ו) דקתני שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר טול אתה חטים שבמקום פלוני כו' וכן (משנה ט') חבר וע"ה כו'. וכן כתב הר"ש דאע"ג דקתני חטים היינו דוקא בקמתה. דאל"כ אי אפשר לחלוק. א"כ כיון דקתני יורשים, ואעפ"כ אמר ר' יוחנן דהוא פלוגתא דרבי ורשב"ג. מוכח דמחלוקתן הוא ע"מ לחלוק ג"כ. דאל"כ מתניתין אף כרבי אתי ולר' יוחנן לא אתי המשנה כ"א כרשב"ג. ויהיה כוונת הירושלמי האחים השותפים היינו ירשו או נשתתפו ונשתתפו ע"כ דומיא דיורשים דאף ע"מ לחלוק. ואעפ"כ פליגי רבי ורשב"ג. והנה יש להבין, ר' חנינא ור' יוחנן דמוקי פלוגתא דרבי ורשב"ג בשחלקו שדה בקמתה דוקא. אבל לאחר קצירה כ"ע סוברים טבל וחולין מעורבין. אם פלוגתא שלהם בברירה מאי חילוק יש. וראיה שהרמב"ם פסק (בדין כ"א) בסוריא אפילו חלקו גדיש יש ברירה. והיה מקום לומר שר' יוחנן לשיטתו בביצה דאף בדרבנן אין ברירה. ע"כ מוקי ככ"ע דאף רשב"ג סבר אין ברירה בסוריא. ודוקא בקמתה פליגי. וכן (משנה ט"ח דפ"ו דדמאי מיירי ג"כ בקמתה ור' יוחנן סובר כרשב"ג באמת דהילכתא כמותו נגד רבי. ומתורץ קושית התוס' חגיגה (כ"ה ב') ד"ה חבר שהקשו על ר' יוחנן ממשנה דחבר וע"ה כו' דפירש רש"י הטעם משום יש ברירה. ולפי הנ"ל להירושלמי מתניתין אתי כרשב"ג ואין הטעם משום ברירה. ואף רשב"ג סובר אין ברירה ומיירי בקמתה דוקא. וכמש"כ הר"ש הנ"ל. וא"כ אדרבא הך משנה דבכורות (נ"ו) האחים השותפים דמוקי ר' יוחנן שם אפילו חלקו עשרה נגד עשרה אין ברירה אתי אף כרשב"ג. ודלא כפי' המפרש דאתי כרבי דוקא. אלא דא"כ נאמר בקמתה לא תליא כלל בברירה. או בברירה כה"ג. כ"ע מודים אף מאן דלית לי' ברירה. רק רבי חולק. א"כ למה פוסק הרמב"ם (בהלכה כ') בא"י דאין ברירה דאף שחלקו בקמתה אין ברירה ולמה פוסק כרבי הא חזינן ר' יוחנן שסובר אין ברירה. ואעפ"כ סובר כרשב"ג בזה. ואם נאמר שהרמב"ם פוסק כסתמא דש"ס דילן דלא מחלק בין בקמתה או בגדיש. ומאן דאית ליה ברירה אית ליה בכל גווני ומאן דלית ליה ברירה לית ליה בכל גווני. ע"כ מחלק בין א"י לסוריא. בא"י בכל גוונא אין ברירה אפילו חלקו בקמתה. ובסוריא אפילו חלקו גדיש יש ברירה. ולא הביא הרבותא כ"א לאפוקי מסברת הירושלמי. עכ"ז צריכים אנו להבין טעמו של הירושלמי ולא דבר ריק הוא ח"ו. וצ"ל החילוק בין שדה בקמתה. והיינו דודאי רבי ורשב"ג פליגי בפלוגתא דברירה. אלא דסובר ר' חנינא ור' יוחנן דוקא כשחלקו השדה עם הפירות שעליו במחובר בכה"ג אמרינן ברירה שכל אחד נטל חלקו. אבל כשחלקו גדיש איך שייך לומר ברירה כיון שמעורב הפירות ויכול להיות שיחלקו הקרקע. בהיפך הפירות שנטל הישראל הוא מהקרקע ששייך לאחר חלוקה לכותי. ואנן אמרינן ברירה שהוברר הדבר למפרע שזה הוא חלקו. נמצא יהיו הפירות שחלקו שדה בקמתה. היינו השדה עם הפירות. אבל כשחלקו גדיש אף רשב"ג מודה לרבי. כיון דמעורב הפירות ויחלקו הקרקע בהיפוך הפירות שנטלו. ואף אם לא יחלקו הקרקע עכ"ז בסוף שיבא פעם אחת לידי חלוקה. יהיו טבל וחולין מעורבין משני חלקים והש"ס דילן אינו חושש לזה כיון שנתלשו הפירות מהקרקע אינם שייכים כלל לקרקע והוי כמו שותפים בדבר אחר. ואף אם יהיה באמת החלוקה בהיפך מהקרקע לית לן בה ואמרינן ברירה כמו אם היו שותפים בדבר אחר שלא נתהוה ונולד מהקרקע. ע"כ הרמב"ם אינו מחלק בין חלקו בקמתה לגדיש. אלא בא"י בכל ענין אין ברירה ובסוריא בכל ענין יש ברירה. ועכ"פ מוכח מהך