תורת אליקום נה

(נ"ב ב') משמע דמודה בההיא דלקוחות הן ומשני מאי חוזרין לבטלה ותירצו התוס' הא מצרכינן הכא תרי, מילי דר' יוחנן. והנה ע"כ לר"א דאית לי' ברירה בודאי אי אפשר לומר טעמא דמחזירין ביובל לחומרא. הא אית לי' ברירה. וע"כ צ"ל טעם א"נ כתחילה. א"כ מוכרח פירוש רש"י דאף מאן דאית לי' ברירה. והיינו לר"א. דאית לי' ג"כ בהא דמחזירין כר"י ואית לי' יש ברירה. ע"כ נראה לי לפרש ברמב"ם ג"כ (בהל' יובל הנ"ל) מה שאמר לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה. כוונתו ג"כ. לא"נ דש"ס כבתחלה. והיינו דהרמב"ם לשיטתו דפוסק דספק הוא בברירה. א"כ למה חוזרין ביובל לבטל חלוקה ע"כ פסק מחמת טעם דא"נ כתחלה. דאל"כ היה להיות המע"ה וכנ"ל דלא שייך חזקת מרא קמא וקרקע בחזקת בעליה. אלא דקשה על הרמב"ם הא פסק בהל' בכורות כר"נ ור"י. דמשמע דאף לקולא אין ברירה. כנ"ל וצריך לדחוק דטעמו כמו שאמר בש"ס בצריכותא. מה בנך ברור לך אף צאנך ברור לך. אלא למעיין ברמב"ם (בפ"ו מהל' בכורות) נראה מבואר שטעמו שבשעה שחלקו נעשו הכל לקוחות. א"כ ע"כ סובר דאף לקולא אין ברירה. וקשה למה פסק באיזה שארצה אגרש דהוי ספק. ואי אפשר ליישב כשיטת הגאון מוהרא"ו בביאורו כנ"ל. דהיכא שמתנה בפירוש אית לי' ברירה רק משום לה לשמה הוי ספק גירושין. הא הרמב"ם סובר (בפ"ז מהל' מעשר) דאף במתנה בפירוש אין ברירה. וצע"ג ליישב שיטת הרמב"ם. דע"כ הך לימוד מה בנך ברור לך אינו תלוי כלל בברירה. כיון שאינו ברור מחמת דמספקינן בברירה. הא קמי שמיא גליא. וע"כ הפירוש כפשוטו כיון שלא נולד ברשותו מתחלה ממעטינן כר"א. א"כ כיון שהרמב"ם נקיט הך טעם דהרי הם לקוחות. ע"כ סובר אין ברירה לקולא. וגם לא הזכיר כלל הך דרש מה בנך כו' ע"כ נראה והוא דהרמב"ם מחלק בין מתנה בפירוש. להיכא דאינו מתנה בפירוש. והוא דבמתנה בפירוש מספקא לי' בברירה. והא דפסק (בפ"ז מהל' מעשר) היכא דמתנה בפירוש לא אמרינן ברירה היינו מחמת ספק. וכן באיזה שארצה אגרש ג"כ ספיקא הוא כיון שהתנה בפירוש. אבל כשאינו מתנה בפירוש. אף לקולא אין ברירה. כמו לרבא שאמר אליבא דר"מ ור"י דאית להו במתנה בפירוש. יש ברירה. ואעפ"כ באחים שחלקו מספקא להו. כמו שכתבו התוס' גיטין (כ"ה ב') ד"ה דברי. כן למאן דסובר באינו מתנה בפירוש אין ברירה לקולא. נחתינן חד דרגא במתנה בפירוש הוי ספק. ואין חילוק בין גט לשאר מתנה בפירוש. דאף בפ"ז ג"כ מחמת ספיקא אין ברירה. אבל באחים שחלקו וכן גבי מעשר אין ברירה אף לקולא. כיון דלא התנה בפירוש. וכן הוא נכון לדינא. עכ"פ נתברר מכל הנ"ל כשיטת מהרש"ל דאין ברירה בין לקולא בין לחומרא. וכן מוכח מהרי"ף שכתב בגיטין (כ"ה) טעם דפסקינן כזעירי ורב אסי. ולא הביא ראיה מהא דפסקינן בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ואם כפירושם מחמת ספיקא הוא ע"כ בדאורייתא מחמרינן ככל ספק דאורייתא. א"כ מוכח בהדיא דקיי"ל כזעירי ורב אסי דספיקא הוא. אלא ע"כ דסבר הרי"ף ג"כ דאף לקולא אין ברירה בדאורייתא ולא מחמת ספיקא רק בגט טעמא אחרינא איכא או כשיטת הגאון מוהרא"ו הנ"ל. א כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם דבמתנה בפירוש הוי ספיקא וכנ"ל. והפסק בביצה דבדאורייתא אין ברירה מיירי אף דלא התנה בפירוש. ואף לקולא. א"כ לפ"ז יש לומר בהיפך דבדרבנן יש ברירה בין לקולא בין לחומרא. כיון דאינו מחמת ספיקא ולא שייך לומר ספיקא דרבנן לקולא. ובסמוך אי"ה נברר זאת. (אות ב') נדבר במה שסיימנו אם בדרבנן יש ברירה בין לקולא ולחומרא או לא. והנה לכאורה יש להביא ראיה משיטת ר"י בעל התוס' דסובר יש ברירה בדאורייתא וכתבו הר"ן והרא"ש (הובא לעיל סי' א' אות א') דהא דפסקינן בביצה יש ברירה בדרבנן. לא בכולה מילתא פסקינן כר' אושעיא. כ"א בדרבנן יש ברירה. אבל בהא דסובר דבדאורייתא אין ברירה לא פסקינן לשיטת ר"י כר' אושעיא. וכבר דקדקנו לעיל כיון דבהא דפסקינן בטלה מחלוקת. הוא מטעם יורשים הם ואין ברירה א"כ למה מצריכים כלל לפסק דבדרבנן יש ברירה. הא אף בדאורייתא יש ברירה. א"כ מכש"כ בדרבנן. ותירצנו לעיל ע"פ שיטת בעהמ"א והעיטור. וזה דחוק להעמיס בלשון הר"ן והרא"ש. ע"כ היה נראה להביא ראיה. והוא דהא דפסקינן יש ברירה בדאורייתא לשיטת ר"י היינו בין לקולא ובין לחומרא א"כ אין ראיה מדאורייתא לדרבנן. דאפשר בדרבנן לא אמרינן לחומרא יש ברירה. ע"כ הוצרך הש"ס לפסוק דיש ברירה בדרבנן אף לחומרא. ואף דשם הוי לקולא לענין דחבית מותרת. עכ"ז לענין לקולא לא הוצרך מר זוטרא לדרוש. וע"כ דבא להורות דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואין חילוק דאף לחומרא יש ברירה בדרבנן כמו בדאורייתא לשיטת ר"י. אלא דאין ראיה משיטת ר"י לדידן כיון דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה אף לקולא. א"כ י"ל דהא דפסקינן בדרבנן יש ברירה היינו לקולא כמו גבי חבית. אבל לא לחומרא. ואמרינן אין ברירה כמו דאורייתא להקל עשו חכמים בדרבנן ולא להחמיר. וכבר עמד על חקירה זו הגאון בעל ש"א (בסי' צ') והסכים דלא אמרינן להחמיר יש ברירה בדרבנן. והנה באמת הגאון המחבר זה לפי שיטתו דסובר דהך דאין ברירה בדאורייתא הוא מחמת ספיקא. וע"כ הסכים. דלהחמיר לא אמרינן יש ברירה. דספיקא דרבנן לקולא. ע"כ מפשט פשיטא למר הרב הנ"ל. אבל לדידן דביררנו ת"ל לעיל דאין ברירה בדאורייתא אף לקולא דאין ספק כלל. הדבר צריך עיונא בדרבנן. וראיתי לגדול הדור הגאון בעל מקור חיים על הלכות פסח (בסי' תמ"ח ס"ק י') האריך לסתור כל דברי הגאון בעל ש"א (בסי' צ' הנ"ל). ועיקר ראייתו אשר תמך יסודו על הא דעירובין (ל"ז ב') באגודה של ירק דחייב לעשר דאין ברירה וחבר אינו רשאי למכור לע"ה דבר שאינו מתוקן כמבואר בש"ס. מזה הוכיח דאף לחומרא אמרינן אין ברירה בדרבנן. והנה באמת לפי דברי הרב בעל ש"א שם דסובר דאף לר' יוחנן הוי ספיקא. ואעפ"כ סובר דחבית אסורה דאין ברירה. ע"כ שפט הרב הטעם משום דהוי דשיל"מ וספיקו אסור. א"כ קצת השגה לכאורה מהא דעירובין. אבל באמת שלש תשובות בדבר שתים לדעת הרב וחדא לשיטתנו. אחד הלא הא מבואר בתוס' בעירובין שם בד"ה מאן האי תנא. כיון דעיקר מעשר הוא מן התורה חשיב אגודה של ירק כדאורייתא ובדאורייתא אין ברירה לחומרא ככל ספיקא דאורייתא. וכבר פסק מוהרש"ל בדיני ברירה שלו לפסק הלכה כדברי התוס'. ואף לפי שצדדנו (לעיל סי' א' אות ג') לשיטת הרמב"ם דתרומה בזה"ז דרבנן חשיב כדרבנן. עכ"ז לר' יוסי דאגודה של ירק דסובר תרומה בזה"ז דאורייתא דברי התוס' שרירין וקיימין להלכה. שנית דגם באגודה של ירק דהוא טבל של דמאי וצריך להפריש תרומת מעשר הוי דבר שיש לו מתירין וספיקא אסור כמו בכל טבל שמבואר בש"ס נדרים דהוא דבר שיש לו מתירין. שלישית לפי שיטתנו שכתבנו וביררנו לעיל דהא דאין ברירה בדאורייתא הוא אף לקולא. א"כ אם נאמר דהך דאגודה של ירק הוא דרבנן. ואף בדרבנן אין ברירה והיינו כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואף לחומרא אמרינן אין ברירה וחייב לעשר. אבל לדידן דפסקינן דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ואף לפי מה שביארנו דהא דאין ברירה מדאורייתא אף לקולא עכ"ז יש לומר דהא דעשו חכמים בדרבנן יש ברירה היינו להקל אבל לא להחמיר ואוקמינן אדאורייתא. כש"כ לפי שיטת בעל ש"א דהוא מטעם ספיקא. א"כ בודאי לחומרא