תורת אליקום נד

הבית ומרבינן מקרא דחייבים במעשר. ואין כאן עירוב כלל. והכל חיוב בשוה. ולאחר חלוקה. כיון שלקוחות הם. פטורין למאן דאית לי' אין ברירה. ומאן דאית לי' ברירה יורשים הם. ונטלו כל אחד חלקו חייבים כתחילה. אבל היכא שמתחילה היו שני יניקות. כגון הך דביצה. או כמו יניקת החטה. כיון שיונק מפטור וחיוב בכה"ג. אף למאן דאית לי' ברירה. ובכה"ג העירוב של היניקה נשאר. ובין רבי ורשב"ג סוברים יש ברירה. אלא דמחולקים בפלוגתא דרב ורב כהנא ורב אסי דביצה. היכא דיונק משני תחומין. אם אמרינן ברירה. ואין להקשות א"כ למה לא קאמר הש"ס ביצה דפליגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג. יש לומר כיון דאנו מסופקים אם פליגי רבי ורשב"ג בתרומה דאורייתא בא"י או בסוריא כמבואר בש"ס. א"כ אם נאמר דפליגי בדאורייתא. אין ראיה מדאורייתא לדרבנן דוקא בדאורייתא סבר רבי טבל וחולין מעורבין אבל בדרבנן אפשר מודה לרשב"ג. אבל לפי המסקנא יש לומר דבאמת פליגי בזה. ולפ"ז ניחא הא דקאמר בש"ס עירובין (ל"ז ב') דאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה כו' אישתיק ולא א"ל כו'. ואם נאמר רבא ורב נחמן סוברים כהילכתא אין קנין לנכרי להפקיע כרבה. היה לו להשיב רבי הוא. דע"כ מיירי בסוריא. ורבי לית לי' ברירה אף בסוריא שהוא דרבנן. אף שיש לדחוק ולתרץ דבאמת רבא ורב נחמן סוברים יש קנין. ומוקי פלוגתייהו בא"י. או דסוברים דפלוגתא דתנאי היא. ורבי ורשב"ג סוברים יש קנין ולית הילכתא כוותייהו. כ"ז דוחק ועוד דפשטא דש"ס גיטין לא נמצא פלוגתא דתנאי בזה. ולפי שיטת רש"י ניחא דבאמת רבי סבר יש ברירה. אלא כיון שיניקת החטה מעורב מפטור וחיוב בכה"ג אמרינן אין ברירה. ונשאר כבתחילה קודם חלוקה. נחזור לענין עכ"פ נתברר דספיקא דברירה הוא ספיקא דתליא בסברא וקמי שמיא גליא ובכה"ג אף במעשר אזלינן לחומרא. וכל השיטות מודים לזה ואין נ"מ בין רש"י לתוס' כ"א היכא שמעורב משני יניקות. ולמאן דאית לי' ברירה. בכה"ג נשאר מעורב. וכש"כ מאן דאית לי' אין ברירה. א"כ ניחא בלא"ה סוגיא דביצה. דאין הכרח מרבי כלום איך סובר. אלא דמרשב"ג דסובר חלק הישראל חייב דאמרינן יש ברירה מוכח דלא כרב. א"כ עדיין קשה הי' להש"ס לומר דרב דלא כרשב"ג. ונראה דגם זה לא קשה. והוא ע"פ מה שכתב הרמב"ם (בפ"א מהל' תרומה הלכה כ') וז"ל ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואצ"ל כו'. הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עכו"ם אע"פ שמירחן עכו"ם וחיובם מדבריהם כמו שביארנו עכ"ל. וכוונת הרמב"ם מבואר בכ"מ בשם הר"י קורקוס שחלקו קודם מירוח ומירח עכו"ם. וכיון דאין קנין כו'. וקודם מירוח הכל טבל אף שנתמרח אח"כ ע"י עכו"ם אין ברירה בדאורייתא אף שגם חלק הישראל המעורב כיון שנתמרח ע"י עכו"ם אין חיובו אלא מדבריהם. כמבואר בר"מ (הלכה י"ג) כיון שמתחילה קודם מירוח הי' החיוב מדאורייתא אף לאחר מירוח עכו"ם דאין חיובו אלא מדרבנן. נידון לענין ברירה כדאורייתא. ובדאורייתא אין ברירה. ובעל פ"י בחידושיו לגיטין (מ"ז ב') בד"ה עד כאן לא פליגי נראה שסובר לדעת הרמב"ם דחלק ישראל שנתמרח ע"י עכו"ם חייב מדאורייתא ואגב חורפיה לא עיין בר"מ (הלכה י"ג) שמבואר בהדיא אם מירח עכו"ם פירות ישראל אין חיובו אלא מדבריהם. אלא שמירוח עכו"ם פירות שלו פטור אף מדרבנן. אלא עיקר טעם של הרמב"ם דאמרינן אין ברירה כיון דקודם מירוח הי' חייב הכל מדאורייתא אף לאחר מירוח אמרינן אין ברירה בחלקו של עכו"ם ונשאר מעורב חלק ישראל בתוכו וחיובו מדבריהם. ולא אמרינן יש ברירה והוא פירות עכו"ם ומירוח עכו"ם דאין חיובו אפילו מדבריהם לדעת הרמב"ם. והא דלא מוקי הש"ס פלוגתייהו בהכי. תירץ הר"י קורקוס שם כיון דבלא"ה מחמת ברייתא אחרת אוקמי בסוריא. ואפשר שלמד הרמב"ם דינו מהך ש"ס עירובין הנ"ל דאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו מדרבנן לית לי' ברירה. ולא השיב לו דרבי הוא דע"כ מיירי אליבא דהילכתא דקיי"ל אין קנין ומיירי ע"כ בסוריא ע"כ הכריח הר"מ דינו דלהכי לא משני לי' רבי היא דאיכא לאוקמי אף אליבא דהילכתא דאין קנין דמיירי לאחר מירוח ובחלקו של עכו"ם. וחשיב כדאורייתא ופלוגתייהו בברירה דאורייתא. וכסברת הרמב"ם. א"כ לפ"ז ג"כ לא קשה על שיטת רש"י. הא דלא קאמר בש"ס ביצה דרב דלא כרשב"ג. דרש"י לא קאמר כ"א לפרש הסוגיא. בהא דכ"ע סוברים יש קנין.. א"כ הרי כל חטה וחטה מעורב מיניקת פטור וחיוב א"כ י"ל דרבי סובר יש ברירה בעלמא. וכאן מחמת היניקה מעורב אין ברירה. אבל לא קשה מרשב"ג על רב דאיכא לאוקמי פלוגתייהו כהילכתא דאין קנין ומיירי בחלקו של עכו"ם שחלקו קודם מירוח ואח"כ מירח עכו"ם וכפסק הרמב"ם. ופלוגתייהו בברירה ובכה"ג למ"ד אין קנין כיון שהיתה יניקת החטה מתחילה בין מחלק עכו"ם בין מחלק ישראל חייב. והיניקה שוה ובכה"ג אף לרב אם נאמר יש ברירה. אין כאן עירוב כלל. ולאחר חלוקה נטלו כל אחד חלקו כמו גבי מעשר בהמה שחלקו היורשים מה שנולד ברשותם מתפיסת הבית למ"ד יש ברירה חייבים במעשר כיון שלא היתה עירוב יניקות מתחילה וכנ"ל. נמצא אין כאן שום קושיא על רש"י ז"ל. עכ"פ יבואר מהא דבכורות כיון דקיי"ל כרב נחמן ור"י אפילו חלקו עשרה נגד עשרה דאין חייבים במעשר. דאין ברירה אף לקולא. וכן מהא דר"י אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. אם נאמר דמחזירין כפשוטא ולא משום מצות יובל. וכן נראה באמת דעת הרמב"ם (בפי"א מהל' יובל) דלא כבעל פ"י שפירש בגיטין (מ"ח) דעת הרמב"ם שלאחר היובל נוטל כל אחד חלקו דמעיקרא. כי למעיין ברמב"ם (בהלכה י"ט) שכתב וכן הבכור והמיבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל חלק שכנגדו. ואם הכוונה דוקא ביובל ואחר היובל נוטל חלקו דמעיקרא. איך לא ביאר זאת. שהוא עיקר החידוש. וגם אם נאמר כן אפשר לפרש בש"ס בכורות שם אין חוזרין לבטלה. דאח"כ נוטל כל אחד חלקו כמעיקרא. וה"ל לבאר. וגם הכ"מ שם לא פירש כן דברי הרמב"ם. וגם בעל פ"י בעצמו (גיטין כ"ה) בד"ה אי נמי כתחילה צידד לפרש דעת הרמב"ם כפשוטו דמחזירין ביובל ובטלה החלוקה לגמרי. אלא דמה שכתב שם. דאף מספיקא דברירה בטלה החלוקה וקרקע בחזקת בעליה קי מת. ויד כל האחים שוה ודומה להא דשוכר ומשכיר דלא נקרא השוכר מוחזק וקרקע בחזקת בעליה כדפסקינן בח"מ (סי' שי"ב) כרב נחמן. זה אינו. איך שייך לומר קרקע בחזקת בעליה כיון שאנו מסופקים בברירה דילמא הוא חלקו או להיפוך. הא אנן מסופקים דילמא זה הוא חלקו המגיע לו בירושה מאביו ואמרינן ברירה הוברר הדבר בעת החלוקה שגם קודם חלוקה היה שלו. א"כ לא הי' להקרקע כלל בעלים ראשונים ולא דמי לקרקע בחזקת בעליה דיש לנו עת ברור קודם השכירות או קודם מכירה שהיו של בעלים ראשונים. אבל כאן ע"ז גופא אנו מסופקים אם אין ברירה וקנה. או דיש ברירה והוא ירושה למפרע. וזה פשוט וברור. א"כ אם נאמר דבטלה החלוקה לגמרי אי אפשר כלל לספק בברירה. והיה להיות המע"ה. ע"כ הוכרח רש"י לפרש דטעמא לאו משום ברירה. ומה שהקשה הא קתני בהדיא לקוחות הן כבר תירצנו לעיל בטוב. ועוד יש לתרץ. דאגב דקאמר בש"ס בכורות בצריכותא. א"כ כתחילה ושם מוכרח. והיינו ע"פ מה שכתבו התוס' שם בכורות (נ"ו ב') בד"ה ואזדא ר"י וז"ל ואע"ג דהכא פליג ר"א על ר"י ולעיל בסוף יש בכור