תורת אליקום נג

דגיטין. עכ"ז קשה הסוגיא דקאמר ואי אשמעינן שדה ה"א לחומרא ופירש רש"י שם לחומרא משום ספיקא אבל הכא דלקולא הוא ליפטר ממעשר. ולפי הנ"ל דאם נאמר דברירה ספק הוא א"כ במעשר פטור בודאי כנ"ל. א"כ מהך דשדה ידעינן הך דמעשר דכיון דעכ"פ ספיקא הוא. וכן קשה מהתוס' גיטין ד"ה ואי אשמעינן דכתבו וא"ת לקולא נמי שמעינן אין ברירה גבי מעשר. והוצרכו לתרץ מחמת ההיקש. ולפי הנ"ל קשה. דהא אף מספיקא פטור ממעשר כנ"ל. ע"כ בהיתר כל הקושיות הנ"ל ראה ע"פ הסוגיא דהשולח (גיטין מ"ז ב') גבי ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין דברי רבי כו''. פי' רש"י דבכל חטה וחטה מעורב לאחר חלוקה חציה של ישראל וחציה של נכרי. ועיין תוס' שם ד"ה טבל שהשיגו על רש"י מכח שני קושיות. דאף למ"ד אין ברירה יש לספק דילמא הגיע לו כל חלקו של נכרי או מקצתו, וה"ה דיש לספק דילמא הגיע לו חלקו האמיתי ולא החליפו כלל. אלא דיש לומר דזה תלוי אם אמרינן אין ברירה אף לקולא. ע"כ אמרינן דלא בא לו חלקו האמיתי ואינו רק הספק בשני הצדדים אם כולה היא חלקו של חבירו או מקצתו של חבירו. ואם נאמר דמספקא לן בברירה י"ל ולספק ג"כ דילמא הגיע לו חלקו האמיתי. ועיין ש"א (סי' צ') דלשיטתו יש לספק אף בחלוקה השלישי דילמא הגיע לו חלקו האמיתי ומקשה על ר' יוחנן דביצה. הא ספיקא דרבנן הוא והוצרך לתרץ לשיטתו מחמת דבר שיל"מ ספיקא אסור. ולפי דעתנו יש לומר דבאמת לר' יוחנן דסבר אף לקולא אין ברירה אין ספק כלל בחלוקה השלישי ולהכי אף בדרבנן אסור. ואין להקשות לפ"ז למה קאמר בש"ס ביצה וכי תימא כי לית לי' לר' יוחנן ברירה בדאורייתא. אבל בדרבנן אית לי' והוצרך לאתויי מהך דאיו שהוא הוכחה קלה כמש"כ בתוס' כנ"ל. הא ע"כ כיון שסבר באמת ר"י אין ברירה אף לקולא בדאורייתא. א"כ אין כאן ספיקא כלל. א"כ ע"כ אף כדרבנן אין ברירה. זה אינו קושיא כלל. דודאי אין לדמות מילתא דרבנן לדאורייתא. דילמא רבנן הקילו ואמרו יש ברירה בדבריהם. והוצרך לאתויי הך דאיו. דאית לי' אף בדרבנן וכעין דאורייתא תיקנו ולא הוי ספק כלל בין לקולא ובין לחומרא אין ברירה כדאורייתא. וצריך להסביר טעמו של דבר. והיינו דרש"י ז"ל סובר דבכל חטה מעורב חציה שלו וחציה של חבירו. אף לאחר חלוקה כקודם חלוקה שהי' מעורב. והתוס' סוברים דבאמת החלוקה עשה שינוי והי' לנו לומר דזה הוא חלקו משעה ראשונה. אלא כיון דבשעת חלוקה היו שני החלקים שוים וכל אחד היה יכול ליטול חלק השני הוי כמו לאיזה שארצה אגרש. לא אמרינן הברירה דלסוף מברר על תחילתו דהוא חלוקה אמיתית ולא לקוח, כיון שהי' יכול לשנות החלוקה להיפך. והחלוקה עשה גמר וסוף ביניהם שלא לשנות וזה הוא לקוח ממש שלקח כל אחד חלקו מחבירו שלא לשנות ולהפך אלא דעכ"פ כיון דקודם חלוקה אם לא היו רוצים לחלוק היה לכל אחד שותפות מעורב. נשאר גם צד זה בספק. אבל ע"י חלוקה ניתוסף עוד שמא הגיע לו כל חלקו של חביריו עי"ז שהסכים לחלוק. אבל זה אינו בגדר הספק דילמא הגיע לו חלקו האמיתי. כיון שיכולים להפך ולסדר החלוקה בהיפך. בזה שהסכימו ביניהם לברר חלקם הוי לקוח לר' יוחנן דסבר אין ברירה לקולא. ומאן דסבר יש ברירה. אמרינן זה הוא חלקו. שהחלוקה מברר לכל אחד על ברירת חלקו. שרצון כל אחד היה מתחילה על מה שלקח באמת כמו בכל ברירה שבש"ס כמו בשני לוגין. ולאיזה שארצה אגרש ולאיזה שארצה אלך בעירוב. והנה אם נאמר דאין ברירה לחומרא היינו דמספקים ג"כ בסברא דילמא הגיע לו חלקו והיינו או דנסתפק לנו הילכתא כמאן אם כמ"ד יש ברירה או אין ברירה. או דהסברא גופא בספק אצלו. אי אמרינן הוברר למפרע. שהחלוקה מברר הרצון שלהם. או דלא אמרינן וכסברת ר' יוחנן אליבא דאמת. ועכ"פ הספק בברירה אינו כספק במעשה שפעמים יכול להתהוות כך ופעמים יכול להיות המעשה בענין אחר. אך ספק בברירה הוא ספק בסברא. ולא נודע למי שמסופק בזה אמיתת הדבר. וקמי שמיא גליא האמת. וכבר כתבו התוס' חולין (כ"ב ב') בד"ה אצטריך. דכל ספיקא שאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ופעמים שהוא באופן אחר שייך למעוטי מקרא. מטעם שהם ספק. אבל הכא אפשר לברר הספק דכל תחלת הציהוב שוים וקמי שמיא גליא כנ"ל יעו"ש. א"כ ה"ה והוא הטעם לענין ספיקא דברירה דתליא בסברא כל הברירות שוים רק דלא נודע לנו האמת ואם יבא אליהו ויברר האמת יהי' נודע בכל הברירות שבש"ס. ולא דמי כלל ללקוח שנתערב או לקפץ אחד מן המנויים שע"ז נאמר קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק. כיון שפעמים יכול להתהוות שהליקוח הוא בעשירי ראשון ופעמים יכול להיות בענין אחר וכל זה ברור ואמת ופשוט. ונדחה דברי הרב ב"ש והרב בעל פ"י. וראיות רש"ל ביש"ש חזקה מהא דר"י דבכורות. דאף לקולא אין ברירה. מדפטור ממעשר דאל"כ הי' מחייב מספק. וכן לפירוש רש"י דמאן דסבר אין ברירה מעורב אחר חלוקה כמו קודם חלוקה רק שאנו מסופקים כיון שיש בו מקצת חיוב בכל אחד מהבהמות. אם הוא חייב במעשר ודמי הך ספק כמו תחלת הציהוב וכוי ופלגס. ולא אתי קרא למעוטי מספיקא ע"ז ויותר נראה לענ"ד לבאר שיטת רש"י בס"ד. והוא דודאי רש"י ז"ל מודה בכל הש"ס היכא דפליגי בברירה. אין כאן עירוב כלל רק למאן דסבר אין ברירה בין לקולא בין לחומרא אין ברירה. כמו לר' יוחנן באיזה שארצה אגרש. ובמעשר לאחר חלוקה. ומאן דסבר יש ברירה. בודאי יש ברירה. כמו לרב ענן ור"א דבכורות דאמרו בחלקו עשרה נגד עשרה חייב במעשר. ואף לפי שכתבנו דמספק ג"כ חייב. דלא דמי הך ספיקא לעשירי ודאי כו' כנ"ל. עכ"ז אם היו מסופקים בדבר היה להם לומר דעכ"פ מספק חייב. ונ"מ דצריך להמתין במעשר עד שיפול בו מום. ואסור להקריבו מספיקא אלא ודאי שהם סוברים דודאי יש ברירה. והי' קשה לרש"י גבי ישראל ונכרי שהיו שותפים דקתני רבי טבל וחולין מעורבין בו. וקאמר הש"ס דאית לי' אין ברירה. ופשטא דסבר אין ברירה בודאי. ומאן דסבר אין ברירה הרי הוא כמו שלקח חלקו של נכרי הישראל. וכמו לר' יוחנן באחים שחלקו כו'. ואם נאמר דדמי הך אין ברירה כמו אין ברירה בעלמא. היה להיות חלקו של ישראל פטור בודאי. ואיך קתני טבל וחולין מעורבין. ע"כ פירש רש"י דפלוגתא דרבי ורשב"ג הוא בפלוגתא המבואר בביצה (ל"ז ב') גבי שנים שלקחו חביות ובהמה סבר רב דחבית מותרת לאחר חלוקה. והבהמה אסורה. וקאמר הש"ס דרב סבר יש ברירה בדרבנן. ואעפ"כ הבהמה אסורה. דינקי תחומין מהדדי ובחיי הבהמה יונקת משני תחומין. ואף לאחר שחיטה נשאר מעורב. וכבר נתבאר (לעיל סי' א' אות א') דיש שני דעות בפוסקים בזה. כמבואר בש"ע א"ח (סי' שצ"ז) וכנ"ל. וסובר רש"י דה"ה ביניקת חטה כיון שנצמחה משני בני אדם מעכו"ם וישראל שהיה הקרקע בשותפות. בכה"ג לא אמרינן ברירה אף לאחר חלוקה. מה לי יניקת בעל החי או יניקת צומח. וכיון שחציו פטור וחציו חייב. נשאר אף לאחר חלוקה כן. אבל לעולם גם רבי סובר יש ברירה. ורשב"ג חולק דאף בכה"ג אמרינן ברירה. ולפי המסקנא בש"ס פליגי דוקא בסוריא. שהוא דרבנן. א"כ לא קשה שני הקושיות שהקשה התוס' על רש"י. דודאי בשאר חלוקות בחלוקת קרקע למאן דסבר אין ברירה. אין כאן עירוב. וכן גבי מעשר בהמה. היכא דחלקו עשרה נגד עשרה. אף דנולדו ברשות היורשים. כיון דנולדו מתפיסת