תורת אליקום נא

סבר אין ברירה ור' יוחנן סבר יש ברירה. ומקשה הש"ס ומי אית לי' לר' יוחנן ברירה והאמר ר"א אמר ר"י אחים שחלקו מחזירין כו'. וכי תימא כי לית לי' לר"י ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' ובדרבנן מי אית לי' והתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה כו' ואמר ר' יוחנן וכבר בא חכם. אלמא לית לי' לר' יוחנן ברירה ומכח זה מהפך הש"ס דר' יוחנן סבר אין ברירה. והנה יש לדקדק בש"ס שם. למה לא אמר בקוצר ומי אית לי' לר' יוחנן ברירה והתני איו ואמר ר"י כו'. א"כ מוכח בהדיא דר' יוחנן אמר אף בדרבנן אין ברירה. ולמה האריך הא דאמר ר"י באחים שחלקו ומזה לא מוכח דיש לחלק בין דאורייתא לדרבנן. וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' שם בד"ה ואמר ר"י. דהכריחו דע"כ ר"י לית לי' דאיו. לפי שאינו מחלק בין תולה בדעת עצמו כו'. וא"כ ליתא לדאיו והלוקח יין מכח מתניתין דמי שאחזו ומכח ברייתא דכל מה שילקטו כו' ומתניתין דעירובין. וכתבו התוס' ושמא משום דבעי לתרץ לעולם לא תהפוך הקשה קושיא קלה אע"ג דשמא לר"י ליתא לדאיו. לפ"ז אין שום הכרח מהך דאיו ועיקר ההכרח הוא מהא דאמר ר' יוחנן אחים שחלקו. א"כ לפ"ז נדחה דברי הרב בעל פ"י. דהעיקר דאנחנו יודעים דר' יוחנן לית לי' בדרבנן ברירה הוא מאחים שחלקו והש"ס גיטין קאמר בצריכותא. דאי לא אמר ר' יוחנן הך דאחים שחלקו. א"כ ה"א באמת דר' יוחנן אית לי' ברירה. וטעמא דמתניתין דגיטין משום דלה לשמה. ונדחה כל דברי פ"י. ועוד נראה לי עיקר לתרץ הך קושית התוס' דביצה שם. והיינו דהש"ס הכריח דע"כ ר' יוחנן אינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון שמפרש תנא דבי איו. ועיקר הוכחת דהתנא דליתא למתניתין דעירובין מכח דהלוקח יין. ואם איתא לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ בהך דהלוקח דהוא דאורייתא לית לי' לר' יהודה ברירה. אבל במתניתין דעירובין דהוא דרבנן אית לי' ברירה אע"כ דר' יוחנן לא מחלק בין דאוריי' לדרבנן ואף דבאמת ליתא לדאיו מכח קושית התוס' דסמי תרתי מקמי תלת'. ואית לי' לר' יהודה ברירה אף בדאוריי'. אבל עכ"פ מוכח דאין לחלק בין דאוריי' לדרבנן. דאל"כ בלא"ה נדחה תנא דבי איו. ועכ"פ דוקא אם אנו יודעים מהך דאחים שחלקו. דסבר ר' יוחנן אין ברירה בדאוריי' מוכח מהך דבי איו דקסבר ר"י דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן. אבל לפי הצריכותא דלא ידעינן מהא דאחים שחלקו. א"כ יש לומר דר' יוחנן סבר יש ברירה. ואף לפי תירוץ השני בתוס' שם בשם רבינו שמשון משאנז דכתבו אפילו ליתא לדאיו דר' יהודה לא אמרה מכ"מ חד תנא אמרה. ולכך מיישב ר' יוחנן הברייתא דאיו. עכ"פ דוקא כיון שאנו יודעים דר' יוחנן לית לי' ברירה בדאורייתא ומפרש ברייתא דבי איו. אז אמרינן דר' יוחנן אינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן. אבל גם ר"ש משאנז מודה דאי לא ידעינן הך דאחים שחלקו. אין ראיה כלל מהך דבי איו וכי משום דמפרש הברייתא יהי' מוכרח דהכי סבירא לי'. ויש לומר דר"י סבר יש ברירה. וא"כ בכל אופנים ליתא לדברי בעל פ"י. א"כ עדיין קושית יש"ש במקומה עומדת. ע"כ נראה ברור בס"ד. והוא דבלא"ה יש לדקדק למה קאמר הש"ס (בדף כ"ד) הטעם משום דאין ברירה להכי פסול לגרש אם אמר לאיזה שארצה. ואף לרוב הפוסקים דפסקו בדאורייתא אין ברירה. ולמה לא קאמר הטעם משום לה לשמה דיהי' המשנה אתי ככל התנאים. אף למאן דאית לי' ברירה בדאורייתא. ע"כ נראה ברור והוא דודאי למאן דסבר יש ברירה בודאי מדאורייתא. א"כ הרי הוברר שנכתב לשמה. כסברת רש"י. אלא למאן דמספקא לי' בברירה ולחומרא בדאורייתא אין ברירה. א"כ הרי ספק הוא וכיון דבעינן לשמה. ובשעת כתיבה הוא ספק. א"כ הרי לא נכתב לשמה. ואז אף לקולא אינו גט והוי ודאי. אף דבעלמא אין ברירה לחומרא אבל לא לקולא. אבל הכא בגט כיון דבעינן לשמה והרי לא נכתב לשמה מפאת ספק ברירה ע"כ גורם לגט זה דלא הוי גט אף לקולא. ע"כ קאמר בש"ס שפיר בצריכותא דדוקא גבי גט סבר ר' יוחנן דאף לקולא אינו גט אבל בעלמא מספקא לי' ואין ברירה לחומרא וא"כ לרבנן היה להיות באחים שחלקו לחזור ביובל לקיים מצות יובל לחומרא ע"כ קאמר הש"ס בהצריכה אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר אבל ירושה ומתנה לא. כר"מ דוקא. ע"כ בש"ס (כ"ד) דקאמר הטעם דאין ברירה היינו לזעירי ורב אסי דסוברים לחומרא אמרינן אין ברירה. ע"כ אינם סוברים סברא זו. לחלק בין גט לעלמא. דאל"כ הי' להיות אינו גט אף לקולא. אבל הש"ס קאמר אליבא דר' יוחנן בהצריכה. דלהכי הוי אף לקולא אינו גט משום דבעינן לשמה. עכ"פ מוכרח דלא כשיטת רש"י דסובר דמאן דסובר אין ברירה בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא. ופי' בזעירי ורב אסי דסוברים רק ריח הגט הוי מדרבנן בעלמא. ולדידיה הך דאין ברירה. ולה לשמה הכל אחד. ולמה שינה הש"ס בהצריכה מלשון אין ברירה. דנראה בבירור דהוא כוונה אחרת. ואי אפשר לומר ג"כ כשיטת התוס' דאף מאן דאית לי' ברירה עכ"ז מחמת לה לשמה לא הוי גט. א"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. למה הוצרך לומר אליבא דר"מ. ולפ"ז ניחא הסוגיא דקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דתליא בברירה. ולדברי רש"י ביש"ש. לא תליא כלל בברירה דאף לזעירי ורב אסי סוברים דאף לקולא אין ברירה. א"כ כל הסוגיא למותר. דהא אין חילוק בין רב אסי לר' יוחנן כלל. וכבר עמד בזה הגאון בביאורו שם, ובעל פ"י הוסיף לתמוה. דהא אף לדידן דאמרינן דזעירי ורב אסי סוברים דהוי ספק גט. ואין ברירה לחומרא. א"כ מאי ואזדא לטעמיה דהא י"ל לפי האמת לר"י הא דאחים שחלקו מחזירין ביובל. הטעם כמו שאמר הש"ס או משום דלחומרא. או כא"נ כתחלה אבל בברירה מספקא לר' יוחנן. והכא בגט הטעם משום לה לשמה. ע"כ אף לקולא אין ברירה. א"כ עיקר פלוגתא שלהם בסברת לה לשמה. ואיך קאמר הש"ס דאזדא לטעמיה ר' יוחנן. ואינו תלוי כלל ר' יוחנן לשיטתו. הא כ"ע יכולים לסבור כן. אם יסברו סברת לה לשמה. ובעל פ"י נדחק לתרץ. אבל לפי הנ"ל ניחא. והוא דיש להבין בלשון רב אסי אמר ר"י אחים שחלקו לקוחות הן. ומחזירין זה לזה ביובל למה חלק בתרתי בבי לקוחות הן. ומחזירין ביובל. ולא אמר בקוצר מחזירין ביובל. ע"כ קאמר הש"ס שני טעמים. ואי אשמעינן שדה משום לחומרא. דהא דלקוחות הן לחומרא. לקיים מצות יובל. ואי נמי מספקא בברירה חוזרין ביובל. א"נ כתחילה לחזור כקודם חלוקה. ואין הטעם משום ברירה כפי' רש"י ובעל פ"י תמה על רש"י הא קאמר בהדיא לקוחות הן וע"כ הטעם משום אין ברירה. ועוד הקשה. דע"כ ר' יוחנן סבר אין ברירה לחומרא בביצה יעו"ש. וקושיא השניה מתורץ לפי הנ"ל שדחינו דהך ר"י דביצה תליא דוקא באחים שחלקו. אי אמרת משום ברירה וכנ"ל. אבל קושיא ראשונה לכאורה קשה. אך באמת כוונת רש"י דא"נ קאי על הא דמחזירין זה לזה ביובל. והיינו אם הי' אומר ר"י אחים שחלקו מחזירין זה לזה ביובל. ה"א דלעולם אית ליה ברירה בעלמא. אך מדקתני תרתי בבא. מוכח מהך דלקוחות הן דלחומרא אין ברירה. ונ"מ בעלמא לענין ברירה. אבל לענין מחזירין בלא"ה ניחא אף אם נאמר יש ברירה כא"נ כתחלה. א"כ לפ"ז ניחא הכל. דהא דקאמר הש"ס ואזדא ר"י לטעמי'. והיינו דכבר ביררנו דהך דלה לשמה תליא באין ברירה. דאם נאמר אין ברירה לחומרא א"כ בגט כיון דבעינן לשמה. אף לקולא אינו גט. אבל אם נאמר דיש ברירה אף בגט הוי גט מעליא דהרי הוברר דנכתב לשמה. א"כ עכ"פ מוכח מהך דר' יוחנן דאמר אף אחרון אינו פוסל. דסבר אין ברירה. עכ"פ להחמיר. א"כ לפי האמת קשה למה חלק ר' יוחנן באחים