תורת אליקום נ

אין ברירה. ובדרבנן לעולם יש ברירה. ואל מי מהקדושים נפנה. ולפי שהוא יסוד מוסד בדיני ברירה. לכן בס"ד לפענ"ד נברר האמת וד' אמת ינחנו בדרך אמת. והנה הב"ש (בס"ק הנ"ל) כתב לתרץ הא דפסק הרמב"ם (פי"א מהל' יובל הלכה י"ט) אחים שחלקו כלקוחות הן ומחזירים זה לזה ביובל. וכן הא דפסק הרמב"ם (בפ"ו מהלכות בכורות הלכה י') אע"פ שחלקו גדיים נגד גדיים ועשרה נגד עשרה הרי הם כלקוחות ופטורים מן המעשר. והיינו כר"נ ור' יוחנן (בכורות נ"ו ב') א"כ מבואר דאף לחומרא אין ברירה והרי הן כלקוחות. ובשם חידושי רשב"א כתב. דהא דמחזירין זה לזה ביובל. היינו לקיים מצות יובל לחומרא לשוב אל אחוזתו. וכן הכריח מהא דרב אסי דמספקא לי' בברירה. ואעפ"כ סבר רב אסי בשם ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. ועיין תוס' גיטין (מ"ח) ד"ה אי לאו דכתבו שני תירוצים לזה או דלאו היינו רב אסי אמר ר' יוחנן או הא דידי' הא דרבו. והב"ש הכריח מהא דאמר רב אסי כולם אינם פוסלין חוץ מן האחרון. והיינו לחומרא אמרינן יש ברירה גבי כתוב לאיזה שארצה אגרש. וגם על זה יש לתרץ שני תירוצי התוס' הנ"ל. עכ"פ מהא דמחזירין אין ראי' דהוא לחומרא לקיים מצות יובל. וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב (בפי"א מהל' יובל) אחים שחלקו כלקוחות הן בכ"ף הדמיון. ומחזירין זה לזה חלקו ביובל. לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה ופירש בעל פ"י בגיטין (מ"ח) דכוונת הרמב"ם לא תבטל חלוקתן הראשונה ואחר היובל נוטל כל אחד חלקו כדמעיקרא רק כדי לקיים מצות יובל חוזרים. וכמש"כ רש"י ז"ל בגיטין (כ"ה א') בד"ה חוזר ביובל לתחלתו משום מצות יובל והדר שקלי כדמעיקרא עכ"ל. ועיין עוד פ"י גיטין (כ"ה) בד"ה ואי אשמעינן שכתב ג"כ כנ"ל. והוא התירוץ של הב"ש בתוספת ביאור. וכתב עוד הב"ש מה שפסק הרמב"ם (הל' בכורות הנ"ל) אפילו חלקו גדיים נגד גדיים פטור ממעשר משום דקיי"ל ספק מעשר פטור. וכן כתב הפ"י בגיטין (כ"ה) בד"ה ואי אשמעינן בסופו וכמבואר בש"ס ב"מ (ו' ב') וכדתנן בכורות (נ"ט) קפץ אחד מן המנויים לתוכן כולם פטורים. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' בכורות הלכה ט"ז) כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר. לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח וכיוצא בהם הרי כולם פטורים מן המעשר שכל אחד מהן ספק הוא. עכ"ל הרמב"ם. והרמב"ם כותב בכל המקומות הנ"ל כלקוחות בכ"ף הדמיון היינו דמספקא לי' בברירה. ושני הגדולים לדבר אחד נתכוונו. והנה מתוך לשון הרמב"ם שכתב כל אחד מהם ספק הוא. נתיישב לי קושית התוס' ב"מ (ו') בד"ה קפץ וז"ל תימא דלבטיל ברובא דהא דדבר שבמנין לא בטל אינו אלא מדרבנן ולחייבו כולם במעשר והניחו התוס' ז"ל בקושיא ולא תירצו ולענ"ד נראה לי ליישב ע"פ הסברא. והיינו דבאמת במעשר בהמה קודם שמנה אותן תחת השבט אין כאן קדושה כלל. ואפילו מי שהיו לו מאה טלאים והפריש עשרה מהם אין בהן קדושה כמבואר במשנה (פ' בתרא דבכורות) וכן פסק הרמב"ם (בפ"ז הלכה א') א"כ בשעת שנתערב אחד מן המנויים או הפטורים לא שייך ביטול דהוי מין במינו וחולין בחולין. ולא שייך ביטול כ"א איסור בהיתר או חולין במוקדשין. וכעין הטעם שכתב הר"ן על דבר שיש לו מתירין דאינו בטל דוקא מין במינו כיון דהוא במינו וקרוב להיתר בהיתר ע"כ מדרבנן אינו בטל. אבל בכאן דהוא באמת היתר בהיתר חולין בחולין לא שייך ביטול. וע"כ צריך לומר כשיבא לעשר תחת השבט ויהיו הרוב מהחייבים במעשר נאמר דגם המנוי שקפץ לתוכן יבטל ברוב ויהי' חייב גם זה אינו. בשלמא כל ביטול ברוב בכל התורה בכל האיסורים הרוב מצטרף יחד לבטל המיעוט. והמיעוט גריר אחר הרוב. אבל במעשר בהמה אדרבא פירוד הרוב הוא הגורם לחייב במעשר דצריך למנות אחד אחד עד העשירי לקדש העשירי ואם צירף הכל ביחד וקידש העשירי לא קדוש כנ"ל. א"כ על כל אחד ואחד בפני עצמו שנתפרד מחבירו הוי הספק אם הוא המנוי או אינו המנוי הוי ספק דאורייתא ולא שייך ביטול ברוב. דבכל התורה בצירוף גורם הביטול וכאן להתחייב במעשר הפירוד גורם ואי אפשר לצרף אחד עם חבירו ולבטל. וזה כלול במתק לשון הרמב"ם הנ"ל שכל אחד מהן ספק. היינו לתרץ למה לא יתבטל ברוב. כיון שעל כל אחד הספק וכל אחד נפרד מחבירו ולא שייך צירוף. ומתורץ קושית התוס'. והנה בעיני יפלא על יש"ש. שפסק בהא דכתב לאיזה שארצה אגרש. דאין קדושין תופסין בה כלל. אם שהכריע דבדאורייתא אין ברירה אף לקולא. עכ"ז איך לא חשש עכ"פ לשיטת ר"י דפסק בדאורייתא יש ברירה. אף דלשיטת ר"י הטעם משום דוכתב לה לשמה. עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ובאמת הפריז על המדה להקל באיסור דאורייתא נגד כל הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמחבר. ואחרי רבים להטות וכש"כ לחומרא מצורף להחמיר שיטת ר"י הנ"ל. וגם בעל פ"י חולק עליו בזה. והגאון מוהרא"ו בביאורו שם אף שהחזיק בשיטתו. עכ"ז בכאן לענין גט חולק דהוי ספק. ולמען ברר השורש הנ"ל בס"ד. צריכים אנו להעתיק סוגיא דגיטין (כ"ה י"א) דאמר הש"ס על ר' יוחנן דאף אחרון אינו פוסל ואזדא לטעמיה דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר"י דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה, אבל התם מכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ביובל. אבל ירושה ומתנה לא. ואי אשמעינן שדה משום דלחומרא א"נ כתחילה אבל הכא אימא לא צריכא. ע"כ הסוגיא. ועיין פי' רש"י. והנה היש"ש ב"ק בדיני ברירה הקשה על הצריכא הראשונה דאמר הש"ס אבל ירושה ומתנה לא, דהא לפי' ר"י בתוס' ד"ה לאיזו שארצה. דהש"ס קאמר לה לשמה היינו אע"ג דבעלמא יש ברירה הכא בגט פסול משום דכתיב וכתב לה לשמה דוקא. ה"ל להש"ס לומר אבל גבי אחים שחלקו יש ברירה. ולמה מסיק הש"ס משום דמתנה אינה חוזרת כר"מ. ואנן לא קיי"ל כר"מ כ"א כחכמים. כמו שפסק הרמב"ם (פי"א מהל' יובל). ע"כ תירץ יש"ש שם להוכיח דלא כפי' ר"י. והיינו דכתב לה לשמה. היינו אם נאמר אין ברירה בעלמא אינה לשמה. ולא הוברר דוכתב לשמה. ע"כ הוצרך הש"ס לומר אבל ירושה ומתנה לאו דוקא לר"מ. כיון דסבר מתנה שלא נתן מעות אינו חוזר. כן יורשים דלא נתנו מעות אין חוזר. אבל לחכמים דמתנה חוזרת ה"ה ירושה כיון דאין ברירה. להכי הוצרך הש"ס לומר דווקא אליבא דר"מ. והנה כל מעיין בצדק יראה דאי אפשר להלום בלשון הש"ס דקאמר משום דבעינן לה לשמה. היינו אין ברירה. ולמה לא קאמר בהדיא אין ברירה כדקאמר הש"ס (בדף כ"ד ב') בהדיא וסיפא למה לי הא קמ"ל דאין ברירה. וקושית יש"ש במקומה עומדת. ובעל פ"י תירץ דהש"ס הוכרח לרבי יוחנן לשיטתו דסבר בביצה אף בדרבנן אין ברירה. א"כ ע"כ סבר אין ברירה. ע"כ הוכרח הש"ס לומר באחים שחלקו כר"מ דירושה ומתנה לא חוזרים. ומתרץ הא דלא קאמר הש"ס ואזדא ר"י לטעמיה דסבר אף בדרבנן אין ברירה. א"כ ע"כ סובר דאף לקולא אמרינן אין ברירה. דאל"כ למה מחמרינן בדרבנן דספיקא לקולא. ונדחק דר' יוחנן סבר דעיקר תחומין יש לו עיקר מהתורה והוי כדאורייתא. ובאמת לא היה צריך לדחוק דיש לתרץ בפשיטות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין ספיקא אסור. ועיין בש"א (סי' צ'). אלא דע"כ תירוצו אינו למעיין בש"ס ביצה (ל"ז ב') דמתחילה קאמר הש"ס דר' אושעיא