תורת אליקום מט

בדרבנן לית לי' ברירה אישתוק ולא א"ל. משמע דעכ"פ רב נחמן גופא סובר בדרבנן יש ברירה. א"כ עדיין קשה על רב נחמן ג"כ ולמה מקשה הש"ס על רב ענן. ואף גם זאת יש לדחות. ואין להאריך עוד בזה. אח"ז ראיתי את דברי הר"ש הנ"ל בתוס' סוכה (כ"ג ב') בד"ה שני לוגין בלי שום תוספת ביאור וכבר ביררנו לעיל לענ"ד. אבל בתוס' יומא (נ"ו) בד"ה הלוקח יין כתבו בהדיא לחלק בין דמאי לודאי דבודאי אף אם קרא שם בערב שבת אסור להפריש בשבת ומשמע אף אם קרא שם בקביעות מקום לא מהני. דהא למאן דאית לי' ברירה אין חילוק בין קבע מקום או לא כיון שאח"כ נתברר וכסברת הרמב"ן והרשב"א. ואעפ"כ כתבו דאסור להפריש בשבת בודאי. וכן מבואר בחידושי רשב"א בכמה מקומות (סוכה כ"ג חולין י"ד וב"ק ס"ט) יעו"ש. וחולקין על הרמב"ם. אך בזה נראה דמחולק הירושלמי עם גמרא דילן. דבירושלמי גם מעשה דר' ינאי שבא אצל ר"ח. מאי לעשר בשבת. ואמר לי'. למען תלמד ליראה וגומר כל הימים ואפילו בשבת. ובש"ס דילן מקשה ע"ז איצטריך קרא למישרי טלטול דרבנן. ומתרץ אלא לאו כה"ג וכתבו התוס' שם בד"ה אלא בשם ר"ת. דאיצטריך למישרי שבת שלא מן המוקף. וזה ניחא לש"ס דילן. כמו שפירש ר"י דשרי לתרום בערב שבת שלא מן המוקף כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת דכל זה מעונג שבת. והיינו לש"ס דילן דר' ינאי תרם בערב שבת. אבל להירושלמי צריך לומר בהיפוך דאתי קרא למשרי לתרום בשבת. והיינו דלא נימא משום עונג שבת יתרום שלא מן המוקף בערב שבת. אלא דצריך לתרום בשבת מן המוקף. ובהכי ניחא הא דלא הביא רבינו הרמב"ם (בפ"ג מהל' תרומות) החילוק בין שבת לחול לענין לתרום מן המוקף וכבר עמד הרב בעל מ"ל (שם בהלכה י"ז) על זה. והיינו דרבינו לשיטתו שפסק כהירושלמי והירושלמי חולק על ש"ס דילן בזה

אות ה עוד נראה להביא ראיה לשיטת ר"י בעל התוס' מהא דגיטין (מ"ח א') מהא דאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא כו' דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן אחים שחלקו לקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל. ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים כ"א חד בר חד עד יב"נ. ורבא אמר שם קרא ומתניתין מסייע לי' לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וע"כ פסק כר"י כמש"כ התוס' ולדידי' יקשה אם נאמר דהא דסבר אחים שחלקו לקוחות הם מצד אין ברירה. א"כ לא משכחת דמייתי בכורי'. וכבר עמד התוס' שם בקושיא זו בד"ה אי לאו. ותירצו בדוחק ולפי הנ"ל לשיטת ר"י ניחא. דבאמת רבא סבר יש ברירה. רק לא הוי כלקוחות כ"א לענין אונאה. א"כ אף אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי משכחת שפיר דמייתי בכורי'. וכן מהא דסנהדרין (קי"ב) דאמר רב חסדא בהמה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת אסורה עיסה חציה של עה"נ וחציה של עיר אחרת מותרת. וע"כ דסבר יש ברירה. כמו שכתב הגאון אמיתי אור ישראל בעה"מ שאגת אריה (בסי' פ"ט) וסתמא דש"ס שם לא הביא חולק בזה ראיה לשיטת ר"י דהלכה אף בדאורייתא יש ברירה. וכן יש להוכיח קצת כשיטת ר"י (משנה ט' פ"ו דדמאי) חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה יכול לומר לו טול אתה חטים ואני חטים אבל לא יאמר לו וכו'. ומייתי להמשנה הש"ס חגיגה (כ"ה ב') ופי' רש"י שם דבחד מין אמרינן ברירה. אבל בשני מינים לא שייך ברירה. וכן כתבו התוס' שם בד"ה חבר. וכתבו עוד שם וכן הוא הפירוש במשנה (י') גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם יכול לומר לו טול אתה ע"א ואני מעות דאית לי' ברירה התם והך דאית לי' ע"כ ט"ס בתוס' הוא וצ"ל דלית לי' ברירה וכן נראה בהדיא בש"ס קדושין (י"ז ב') דהטעם הוא משום ירושת הגר דרבנן. שמא יחזור לסורו ולא הוי חליפי ע"א דחכמים לא תיקנו לו ירושה כ"א בהיתר. ועיין תוס' שם ד"ה חליפי ע"א דאין הטעם משום ברירה וכן בש"ס ע"ז (ס"ד ב') ובתוס' בד"ה תניא נמי הכי. וע"כ כוונת התוס' כאן בחגיגה לפרש הך משנה (י') דלהכי דווקא משום ירושת הגר דרבנן אקילו ולא מטעם ברירה דבשני מינים לא שייך ברירה. וזה פשוט. עכ"פ מהך סתמא דש"ס קדושין (י"ז) דקאמר תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו לא. וכן בע"ז (ס"ד) ופי' התוס' בע"ז בד"ה תוס' הנ"ל דהוצרך לאתויי הברייתא. דמהמשנה הוי טעינא דהטעם הוא משום ברירה. ואף בשני מינים שייך ברירה. להכי הוצרך להביא הברייתא. דע"כ אין הטעם משום ברירה. דאל"כ אף נשתתפו היה מותר. ומדהאריך סתמא דש"ס להביא הברייתא למאן דלא נימא דהטעם של המשנה מחמת ברירה ולעולם ירושת הגר דאורייתא מוכח דבאמת הילכתא אף בדאורייתא יש ברירה. אלא דלהכי בנשתתפו אסור משום דבשני מינים לא שייך ברירה. דאל"כ בלא"ה מוכרח דירושת הגר דרבנן. דאי דאורייתא אין ברירה בדאורייתא. והא לא מסתברא כלל דהוצרך הש"ס להביא הברייתא. כדי שלא נעמיד המשנה שלא אליבא דהילכתא ואף למ"ד יש ברירה בדאורייתא ולטעות בתרתי חדא דלוקמי המשנה שלא אליבא דהילכתא. ועוד לטעות דבשני מינין שייך ברירה. אלא ע"כ מוכח דהילכתא אף בדאורייתא יש ברירה. ודרך הש"ס לברר דבשני מינים לא שייך ברירה, מדקתני נשתתפו אסור. ועוד מדיוק הברייתא דקתני נשתתפו אסור דוקא בכה"ג דהוי שני מינים אבל במין אחד מותר מכלל דיש ברירה בדאורייתא. ועוד דהש"ס בקדושין קאמר הראי' מהברייתא לרבא. ורבא סבר בפ' יש בכור (מ"ח) דר"מ ור"י סוברים גבי חלוקת הירושה דמספקא להו אם יש ברירה. ואם נאמר כשיטת הסוברים דרבא סבר בעצמו אין ברירה בדאורייתא וגם רבי מאיר דסתם משנה כוותיה סובר אליבא דרבא. דספיקא הוא בחלוקת ירושה. א"כ שפיר הכריח רבא דירושת הגר דרבנן אליבא דהילכתא וגם אליבא דר"מ דסתם מתניתין כוותיה. אלא ע"כ כשיטת ר"י דהילכתא בדאורייתא יש ברירה. וגם רבא סובר כן. ומסתמא המשנה אליבא דהילכתא. ע"כ הכריח הש"ס להביא הברייתא להסתייע דלא שייך ברירה בשני מינים. וע"כ מוכרח דבירושת הגר אקילו רבנן. עד כאן צדדנו לסייע מפשטות השמועות והסוגיות לשיטת ר"י למען לחוש לחומרא בדאורייתא. ולהלן בס"ד נברר שיטת רוב הפוסקים בדיני ברירה שמחלקים בין דאורייתא לדרבנן. וכל פרטי דינים המסתעפים. וד' יתן חכמה וגו'

סימן בי אות א' בס"ד ראינו לברר. אם הא דפסקו כל הפוסקים כר' אושעיא דביצה (ל"ח) לחלק בין דאורייתא לדרבנן בברירה. אם הוא מצד ספיקא דדינא להכי בדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא או דבין לקולא ובין לחומרא פסקינן בסכינא חריפא. בדאורייתא אין ברירה. הנה מדברי הר"ן בפ' כל הגט מבואר דהוא ספק. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות גירושין) וכן פסק המחבר באה"ע (סי' קל"א סעיף ד') יתר על כן אמר לסופר כתוב ואיזה שארצה אגרש או איזה שתצא בפתח תחלה. הרי זה ספק גירושין, ועיין ב"ש (ס"ק ד') ועוד החזיקו בזו השיטה שני גדולי אחרונים בספריהם הגאון אמיתי בעל פ"י בחידושיו לגיטין (כ"ה מ"ח) ובביצה במקומות ברירה דהוא ספק וכן הגאון אמיתי בעל ש"א בתשובותיו מהם (בסי' צ') ובשאר מקומות. ולעומתם עומד מוהרש"ל ביש"ש ב"ק בדיני ברירה. והגאון אמיתי החסיד מוהרא"ו בביאורו לא"ח (סי' תר"ג) דפסקינן בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא