תורת אליקום מח

כפשטא. דמאן דאית לי' אדם מקנה יכול להתנות על פירות חבירו. ולקרוא שם כשיבא לידו יפריש. והיינו כיון דאיסור הפרשה בשבת הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה. והוי קריאת שם מעליא בע"ש. והרמב"ם דפסק אין אדם מתנה על ודאי שביד חבירו לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה. ואין הבדל למאן דאית לי' אדם מקנה בין פירות שלו ובין פירות חבירו כשקורא שם בע"ש כשיבא לידו. עכ"ז ניחא נמי הא דפסק הר"מ כהירושלמי. והיינו דבירושלמי מדקדק ר' יוחנן על משנה דהמזמין את חבירו דקתני דווקא בדמאי. אבל בוודאי אינו יכול להתנות על דבר שאינו ברשותו. והמשנה דלקמן היה לו טבל מפרש אף בוודאי. וגורס למחר. כמבואר בשנות אליהו. והנה ר' יוחנן דסבר באמת אין אדם מקנה מוקי למשנה דהמזמין להלכה ובפרט ר' יוחנן פוסק הלכה כסתם מתניתין. ע"כ סובר דהחילוק בין דמאי לוודאי לענין להתנות על דבר שאינו ברשותו אבל לענין להפריש בשבת מותר אף בוודאי היכא שקרא שם בע"ש. אבל למאן דאית לי' אדם מקנה א"כ יכול להתנות אף על דבר שאינו ברשותו. והנה אם נאמר דסתם משנה דדמאי דהמזמין הוא ר"מ דסובר אדם מקנה. וע"כ צ"ל החילוק דקתני דווקא גבי דמאי היינו מטעם הפרשת שבת דאסור להפריש ודאי בשבת. לפ"ז ש"ס דילן ר' ינאי ור' חייא דסברי אדם מקנה וסוברים כר"מ כמו שאמר ר' חייא כרבי ורבי כר' מאיר. היו סוברים דהך משנה הוא ר"מ וע"כ אסור להפריש ודאי בשבת. אבל ר' יוחנן דסבר להלכה אין אדם מקנה מוקי למתניתין כרבנן. ואין מתנה בוודאי על דבר שאינו ברשותו אבל להפריש בשבת מותר. ולפ"ז תליא הפלוגתא דמחולקים ר' ינאי ור' יוחנן במשנה דהמזמין כמאן אתיא א"כ לדידן דקיי"ל אין אדם מקנה. אתי מתניתין כפשטא כרבנן. וקיי"ל כר' יוחנן דירושלמי. ועוד יש ליישב בפשיטות טפי. דבאמת אף בטבל ודאי דמותר לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת עכ"ז בעת קריאת השם צריך לסיים מקום לומר לצפונו או לדרומו. והמשנה דהיו לו מאה תאנים של טבל מיירי בדבר יבש דמהני קביעות מקום ולא תליא כלל בברירה. אף דכתבנו לעיל להרמב"ם כיון דהפרשה בשבת אסור בדרבנן. לענין דרבנן מהני קריאת שם אף בלא סיום מקום ויש ברירה וכסברת הרמב"ן. עכ"ז יש לומר להיפוך כיון דלענין הפרשה אם לא היה מפריש והיה אוכל קודם הפרשה לד דן דאית לן אין ברירה בדאורייתא. אף שהפריש אח"כ. עכ"ז אכל למפרע טבל וכיון דצריך מדאורייתא להפריש תרומה. וקריאת שם כה"ג לא הוי קריאת שם. א"כ הרי הוא כאילו לא קרא שם כלל ואיסור דרבנן של הפרשה בשבת כדקאי קאי, ואין לומר דאף דקבע מקום וקרא שם נמי יהי' אסור לאכול ואח"כ להפריש דאין ברירה א"כ אף אם קבע מקום בעת קריאת השם א"כ הרי הוא מפריש בשבת. כיון דהפרשה לא מהני למפרע. זה אינו דאף למאן דלית לי' ברירה עכ"ז היכא שקבע מקום בדבר יבש כשמפריש אח"כ מהני הפרשה למפרע. ודמי למה שכתב הרמב"ן הובא בר"ן גיטין בסוגיא דברירה. דדוקא כגון אם יבא החכם למזרח יהי' עירובו למזרח ואם למערב למערבו. אבל אם מתנה אם בא או לא בא לא תליא כלל בברירה ולכ"ע מהני. א"כ בקריאת שם מהני היכא שקבע מקום כשמפריש אח"כ. וכל הסוגיא דלוקח יין שתליא בברירה הכל מחמת שהוא דבר לח ואי אפשר לקבוע מקום. וצריך לומר שהוברר אח"כ שזה שהפריש הוא התרומה שקרא עליו שם וזה הוא ברירה. אבל באם קרא שם על דבר יבש וסיים מקום. הוי כמו תנאי דעלמא ומהני לכ"ע וזה ברור. אבל אם לא קבע מקום תליא בברירה. ואף שהפרשת שבת הוא אסור דרבנן כיון שלענין הפרשת תרומה לא הוי קריאת שם אסור להפריש בשבת ג"כ. וראיה לסברא זו מבכורות (נ"ז א') ותמורה (ל א') גבי שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורים כו'. וקאמר בש"ם למ"ד יש ברירה לברור חד לבהדי כלב ואינך לישתרי. ומוקי הש"ס דשוי הכלב חד ומשהו. והנה הרא"ש בפ' בית כור ב"ב (ק"ז) ובר"ן נדרים (מ"ה) כתבו דהך סוגיא דסתם גמרא דתמורה אזיל שלא אליבא דהילכתא. לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. אף שלא הי' הכלב שוה מעט יותר כולם אסורים. והנה אם נאמר בענין אחד שיש בתוכו דרבנן ודאורייתא. לענין דרבנן יש ברירה. א"כ אין מוכרח לומר דהסתמא דסוגיא דתמורה אזיל שלא כהילכתא. הלא הא דבעל החיים חשיבי ולא בטלי אינו אלא מדרבנן. ובדרבנן יש ברירה. ע"כ הוכרח הש"ס לואקמי בטופייני. אבל אם הכלב שוה כאחד מהם הנותרים מותרים מצד דיש ברירה בדרבנן. אלא ע"כ כיון שהאיסור הוא איסור דאורייתא אף שאנו דנים על איסור דרבנן לא אמרינן יש ברירה. ה"ה לענין הפרשת שבת. אף שאיסור הפרשה הוא מדרבנן. כיון שלענין דאורייתא לא היה מהני קריאת השם הקודם אם לא סיים מקום כיון דאין ברירה ואם היה אוכל מתחילה ואח"כ הפריש היה אוכל טבל. כן אף שאנו דנים אם מותר להפריש בשבת. אף שהפרשה הוא מדרבנן. כיון דקריאת השם לא מהני לענין דאורייתא כמו כן לא מהני לענין דרבנן ולא אמרינן בכה"ג יש ברירה. והרי הוברר שסיים מקום. ואסור להפריש בשבת. א"כ לפ"ז ניחא שפיר דהך עובדא דר' ינאי ור' וחייא דש"ס יבמות דמוכח דאסור להפריש בשבת. והך עובדא דש"ס ירושלמי כר' ינאי ור' חייא שמוכח שמותר להפריש בשבת. אינם סותרים כלום. דבירושלמי מיירי שקרא שם בערב שבת וסיים מקום. בכה"ג מהני לכ"ע ומותר להפריש בשבת אף למאן דלית לי' ברירה כנ"ל. אבל בש"ס דילן כיון דהפירות אינם בידו וברשותו. וזה הוא ברירה אם יתנה ויקרא שם כיון שאי אפשר לסיים מקום. כיון שלא נודע איזה פירות תן לו. ודמי לכל המתלקט. ואנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. א"כ לא הוי קריאת שם בערב שבת ואסור להפריש בשבת. אף שאיסור הפרשה הוא דרבנן וכנ"ל. לפ"ז הרמב"ם שפסק בטבל ודאי היכא שקרא שם בע"ש מותר להפריש בשבת. מיירי ג"כ כפשוטי שקרא שם כדין היינו שסיים מקום. אלא שקיצר בלשונו. ואפשר דזה הוא כוונת הר"ש בתירוצו. אלא שראיתי לגדול הדור הגאון מוהר"י נ"י בספרו מקור חיים בהלכות פסח (סי' תמ"ח ס"ק ג') בסופו. שמתרץ על הרמב"ם דפסק (בפ"ד מהל' איסורי מזבח דין י"ז) גבי שותפים שחלקו דאחד אסור והנותרים מותרים. וכבר תמהו עליו מהרש"ל ביש"ש בדיני ברירה והלח"מ. הא פסק בדאורייתא לא אמרינן ברירה. ותירץ הרב הנ"ל נ"י שהוא מדרבנן כיון דמדאורייתא בטל ברוב. ובדרבנן יש ברירה. א"כ לפ"ז יש לומר דהרמב"ם לשיטתו. וסובר בכה"ג יש ברירה. א"כ אם קרא שם מערב שבת. אף דלא סיים מקום מותר להפריש בשבת. כיון דהפרשה הוא דרבנן ובדרבנן יש ברירה והוברר שקריאת השם היה טוב ואינו מפריש בשבת. וצריך לתרץ ש"ס דילן והירושלמי כמו שכתבנו לעיל באופן ראשון ושני. אבל עכ"פ נכון לפשוט יותר אופן אחרון כיון שמהתוס' והרא"ש והר"ן לא משמע כן גבי שותפים שחלקו וכנ"ל. וגם פשטא דש"ס בכורות משמע דמקשה למ"ד יש ברירה מוכח דלמ"ד אין ברירה ניחא ואם איתא אף למ"ד אין ברירה עכ"ז בדרבנן יש ברירה א"כ קשה לכ"ע. אף שזה יש לדחות דשם בסוגיא מבואר דר' יוחנן לית לי' ברירה. אפילו חלקו תשעה נגד תשעה. ור' יוחנן לשיטתו בביצה דאית לי' אף בדרבנן אין ברירה. עכ"ז הא נזכר שם בסוגיא רב נחמן דסובר ג"כ אין ברירה ומפשטא דש"ס עירובין דאמר לי' רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו