תורת אליקום מז

אף בטבל ודאי מותר להפריש בשבת היכא שקרא שם מערב שבת והחילוק בין דמאי לוודאי הוא להתנות על דבר שאינו ברשותו, ועיין בירושלמי על משנה המזמין את חבירו אמר ר"י מתניתין בדמאי כו'. אבל משנה (ה') היו לו תאנים של טבל מיירי אף בוודאי ומהני לקרוא שם כיין שהוא שלו. ועיין שנות אליהו שם ועיין בפ"ד דדמאי (משנה ד') ובר"ש שם. ובשנות אליהו. דהא דקתני במשנה לא יטלם בשבת שלא יתנם לכהן אבל הפרשה שפיר רמי אף בוודאי. והנה קשה על הרמב"ם. למה פסק כסוגית הירושלמי והלא בש"ס דילן יבמות (צ"ג) הביא הש"ס הך מעשה דרבי ינאי ור' חייא רבה לענין דבר שלא ברשותו. אבל להפריש בשבת אסור אף אם קרא שם בע"ש. ועוד קשה על הר"מ הלא קריאת שם מה שאני עתיד להפריש הוא מטעם ברירה ובדאורייתא אין ברירה. כמו שמוכיח הש"ס מהך דהלוקח יין דהוי ודאי. וצריך לומר דהך דהלוקח יין כיון שהוא דבר לח ומשקה מעורב. וע"כ שותה קודם הפרשה ע"כ תליא בברירה. ולדעת הרמב"ם צריך לומר בהך דהלוקח יין דאין לו כלי להפריש ולא בע"ש בה"ש כי לדידי' הי' יכול להפריש בשבת ואח"כ לשתות. ואפשר שאף לפירוש כל המפרשים דאיירי בע"ש. ג"כ ניחא אף אם נאמר דמותר להפריש בשבת היכא שקרא שם בע"ש. עכ"ז מוכיח הש"ס שפיר דיש ברירה. דאם נאמר אין ברירה הרי קריאת השם שקרא בע"ש אינו כלום. א"כ הרי הוא מפריש בשבת בלא קריאת השם בע"ש. וזה אסור לכ"ע. וכעין סברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל לענין קביעות מקום. ע"כ גבי הלוקח יין אי אפשר להפריש בשבת. וצריך לשתות קודם הפרשה וזה אסור מטעם אין ברירה. אלא דלר"מ קשה. דסובר יש ברירה. למה מיחל ושותה מיד קודם הפרשה. הא יכול להפריש ואח"כ לשתות. וצ"ל כיון דיש ברירה הרי אנו סומכים על ברירה. ואף בכה"ג מותר לכתחילה. אבל ה"ה דהי' יכול להפריש בשבת כיון דהי' קריאת השם בע"ש. ולדידי' הי' ק"ש שפיר אבל עכ"פ ההיתר הוא להפריש מטעם יש ברירה. והרי הוברר לבסוף שהי' הקריאת שם טוב ע"כ מותר להפריש בשבת. א"כ לפ"ז בתאנים של טבל ודאי. אף שמפריש ואח"כ אוכל עכ"ז מוכרחים אנו לומר שהיתה קריאת השם בערב שבת. וע"כ יש ברירה. דאל"כ הרי הפריש בשבת. דע"כ מוכח מתירוץ ראשון דש"ס עירובין הנ"ל. דהטעם משום דלא סיים מקום. אף דר"ש סובר יש ברירה. והא דהשיבו הטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ השיבו דאף דיש ברירה כיון דלא סיים מקום לא הוי קריאת שם. מדהוכרח הש"ס לדבריו דר"מ קאמרי. משמע אבל לדידהו אסור. א"כ מכש"כ לדידן דאין ברירה בדאורייתא אם לא קבע מקום בע"ש אסור להפריש בשבת. ואיך פסק שמותר להפריש ואח"כ לאכול. ואף שיש לדחוק דלעולם לש"ס דילן אסור להפריש ודאי בשבת אף אם קרא שם בע"ש. וכדמוכח ביבמות. אבל לפי שיטת הרמב"ם שפסק דמותר להפריש ע"כ אף בקריאת שם כה"ג מותר להפריש אף דלא קבע מקום ואין ברירה. כיון דהפרשת תרומה בשבת הוא איסור דרבנן. הקילו בכה"ג. לשיטת הירושלמי לסמוך על ברירה לענין הפרשה וכסברת הרמב"ן דאם נאמר יש ברירה הוי קביעת מקום. כיון דאיסור הפרשה בשבת הוא רק דרבנן ובדרבנן יש ברירה. ואף שחיוב התו"מ הוא מדאורייתא. והא דמוכח בש"ס דילן דלמאן דלית לי' ברירה אסור להפריש בשבת. היינו מטעם הפרשה דאסור בשבת. אף למ"ד דאית לי' ברירה. ואף שהי' קריאת השם טיב בע"ש. אבל לשיטת הירושלמי אף למ"ד אין ברירה מותר להפריש אם קרא שם בע"ש. דלענין זה מועיל קריאת השם דהוי דרבנן. א"כ לפ"ז לשיטת הירושלמי הא דאוסרים ר"י ור"י ור"ש גבי לוקח יין מן הכותים. היינו לשתות קודם הפרשה. אבל להפריש בשבת ואח"כ לשתות מותר לכ"ע. א"כ עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת. למה פסק כהירושלמי ולא כש"ס דילן. וראיתי להר"ש שכתבו (בפ"ד דדמאי מ"ד) על הא דיבמות (צ"ג) עובדא דר"י ור"ח רבה. הא דלא הפריש בשבת מן המוקף. ויקרא שם בערב שבת. וז"ל ושמא ההוא הוי ברישא ולא ידע אכתי אם שרי. אי נמי הוי צריך לכולה כנתא דפירי ועוד דאין מתנה על ודאי שביד חבירו וכמו שמפרש בירושלמי (בריש פ"ז) עכ"ל. והנה תירוץ הראשון מבואר הד חק הגדול דאם נאמר דש"ס דילן סבר כירושלמי והך עובדא הי' מקודם. למה הביא הש"ס דילן שהוא אחר סידור הירושלמי את העובדא דר' ינאי דהי' מקודם ואח"כ חזר בו. אף דהש"ס נסיב לה לענין אחר לענין דבר שלא בא לעולם ומייתי ראי' עכ"פ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ"ז למה האריך הש"ס בעובדא זו. כיון דלענין שבת אין הדין כן. שמותר להפריש רק לענין דבר שאינו ברשותו. ובזה אין חילוק בין שבת לחול. וגם מדלא הביא הש"ס עכ"פ את המעשה דירושלמי למען שלא נבא לטעות בדין לענין הפרשת שבת. עכ"פ. וכך הוא דרכו של הש"ס להקשות מיניה ובי' ר"ח אדר"ח. וגם התירוץ השני ממש מבואר בש"ס. דאיירי דהפריש לצורך שבת דקתני בעובדא הנ"ל הוי לי' אריסא דהוי מייתי לי' כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא נגה לי' ולא אתא. מבואר דהביא לי לצורך שבת ולא לצורך חול וכל הכלי הי' צריך לצורך שבת. ימה שכתב ועוד דאין אדם מתנה על ודאי שביד חבירו. ומביא ראי' מהירושלמי. לא זכיתי להבין כלל דברי קדשו. דהירושלמי סובר להלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ע"כ אינו מתנה על ודאי שביד חבירו. וכן הוא באמת הלכה. אבל ר"י ור"ח דסוברים אדם מקנה א"כ יכול להתנות אף על ודאי שביד חבירו. והרי הפריש באמת. על דבר שיבא לידו לאח"כ. וצ"ל דכך כוונת רבינו הר"ש ז"ל. אף למאן דאית לי' אדם מקנה היינו דוקא לקרוא שם על דבר שיבא לידו ואינו ברשותו. מפירות שלו כמו בהך עובדא דש"ס יבמות. כיון שיכול לסיים מקום בעת קריאת השם. מהני שפיר לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת. אבל להתנות על ודאי שביד חבירו דלא שייך סיום מקום אף למאן דאית לי' אדם מקנה. אין הקנין למפרע אלא כשיבא לידו אח"כ. נמצא דלא הוי סיום מקום ולא הוי קריאת שם בע"ש ע"כ אינו יכול להפריש בשבת לכ"ע. ואף דיכול להפריש מפירות שלו על פירות שיבא לידו אח"כ למאן דאית לי' אדם מקנה. כיון דהפירות שלו. אבל מה שביד חבירו כיון דאינו יכול להפריש אינו יכול להתנות ולקרוא שם. ע"כ אי אפשר להפריש אח"כ בשבת. ואף לפי מה שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם גבי טבל אלו דמהני לקרוא שם בע"ש ולהפריש בשבת אף דלא סיים מקום. כיון דהפרשה הוא מדרבנן אסור בשבת ובדרבנן יש ברירה לענין קביעות מקום. אבל מה שביד חבירו אף למאן דאית לי' אדם מקנה אינו יכול להתנות מחמת שאינו שלו כלל. וכאילו לא קרא שם כלל וקביעות מקום לא הוי כלל. והוי כמו כל המתלקט יהי' הפקר (ב"ק ס"ט) כיון דאינו מבורר איזה פירות יתן לו חבירו ואין ברירה. ואף למאן דאית לי' ברירה לא אמרינן כי אם בפירות שלו כיון שהפריש אח"כ הרי קבע מקום. כיון דעכ"פ הפירות היו ידועים כ"א המקום לא הי' ידוע אמרינן הוברר אח"כ. אבל בכה"ג שלא היו שלו ואף הפירות אינם ידועים. לא שייך לומר שהוברר הדבר שקבע שם על מקום הידוע. ואף למאן דאית לי' אדם מקנה. כן מוכרחים אנו לומר ולפרש את הר"ש הנ"ל. ולפ"ז אין חולקים ש"ס דילן עם הירושלמי לפ"ז יש מקום לפרש שגם הרמב"ם סובר כן ע"כ פסק כהירושלמי. כי אין חולק. ועוד יש לומר אף אם נאמר