תורת אליקום מו

אומר לא חילל. וכמו שמסיק הש"ס בעירובין. ויש להבין דהירושלמי קאמר הטעם דר' יוסי משום דאין שיריה ניכרים ומסיק עלה ברייתא דקסבר ר' יוסי אין ברירה במעשר שני. וע"כ צריך לפרש כסברת הרשב"א הנ"ל דתליא בברירה דמאן דאית לי' ברירה הוי שיריה ניכרים. דע"כ הביא הירושלמי ברייתא דמעשר שני. דקסבר ר' יוסי אין ברירה וא"כ הטעם שפיר דבעינן שיריה ניכרים. עכ"פ מבואר בהדיא בירושלמי דר' יוסי סבר אין ברירה. אלא דמהירושלמי אין הכרע כיון דהך דאגודה לא תליא בברירה א"כ אין צריך להפוך הך דאגודה. אבל לש"ס דילן דבהך דאגודה סבר ר' יוסי יש ברירה וצריך להפוך. י"ל לפי המסקנא לרבא לא נהפוך הך דאגודה. ונהפוך הך דמעשר שני וסבר ר' יוסי חילל. וכש"כ לפי הנראה שם דסוגיא דירושלמי לא אזיל אליבא דרבא. כיון דאף לר"ש שם אמר טעם אחר שמא ישתה וישכח. ולא הטעם דבקיעת הנוד. וע"כ הך טעמא דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וכאביי בסוכה. ועוד יש לומר כפשוטו בירושלמי דסבר הטעם במעשר שני דסבר ר"י דלא חילל אם אמר על סלע שיעלה בידי מן הכיס והיינו משום דלא הוי שירים ניכרים ולא הוי מסוים. ע"כ אם אמר על סלע חדשה או ישנה דסיים מקום ע"כ חילל ואינו הטעם כלל משום אין ברירה. וכן בהך דהלוקח יין הוי הטעם משום דלא סיים מקום. ולעולם ר' יוסי סבר יש ברירה ודלא כסברת הרשב"א. א"כ אדרבא מירושלמי מוכח להיפך. וסובר הירושלמי כתירוץ ראשון בש"ס עירובין דלא תליא כלל בברירה. אף מאן דאית לי' ברירה עכ"ז בעינן בלוקח יין לסיים מקום. אלא דבזה מחולק על התירוץ ראשון דלתירוץ ראשון בש"ס דילן סבר ר"ש ג"כ בעינן סיום מקום ולהירושלמי אינו כן ר"ש סובר דלא בעינן סיום מקום. והירושלמי לית לי' סברת הש"ס דילן דאיכא סביביו. עכ"פ לפי זה דאם נאמר דהך ברייתא דמעשר שני תליא בפלוגתא דסיום מקום כסברת הירושלמי א"כ לפ"ז לרבא כ"ע סוברים דיש ברירה. בין ר"י ור"י ור"ש. וטעמייהו דאוסרים ר' יהודה ור' יוסי משום סיום מקום ור"ש לית לי' סיום מקום. ע"כ קנקט הברייתא דבקיעת הנוד דהוא טעם הכולל. אף לר"ש. אבל כ"ע אית להו ברירה וכשיטת ר"י בעל התוס'. והנה בירושלמי מוכרח לומר דהך סוגיא לאביי כנ"ל דלית לי' טעם דבקיעת הנוד כלל. ובירושלמי מקודם בפרק זה. על משנה דמזגו לו את הכוס דמוקי באומר מכבר לכשאשתה. דמקשה הירושלמי תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים ר' יוסי ור"ש אוסרים שמא תבקע הנוד כו' ונמצא שותה טבל למפרע והדא מתניתין לא כר"י ור"ש ומתרץ ר"י בר אידי הכל מודים על הכוס שהוא על אתר עכ"ל. והנה מבואר דמקשה מר"י ור"ש דסברי הטעם משום בקיעת הנוד. וע"כ סוגיא אזיל אליבא דרבא דש"ס בבלי. ואגב נבאר הירושלמי זה. ומה שיש לדקדק בזה. והנה הרא"ש ז"ל בפירושו על המשניות (סי' ה') כתב וז"ל הירושלמי אינו מובן לי דמאי בקיעת הנוד שייך הכא בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר נמצא מה ששתה בשבת למפרע טבל הוא כיון שלא בא בסוף לידי הפרשה. אבל הכא אם נבקע הנוד קודם שתיה מה חשש איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן. ולענ"ד נראה ברור ואמת לפרש קושית הירושלמי בפשיטות. והיינו דהירושלמי קאמר דע"כ אי אפשר להפריש מקודם דהוי תרומה וחולין מעורב. א"כ ההפרשה הוא אחר שתי' ובשעת שתי' ע"כ עדיין לא הי' הפרשה דא"כ משקה מעורב אלא ע"כ מטעם ברירה בדרבנן אמרינן שהפרשה לבסוף. וכל מה ששתה חולין שתה רק כשבא לידי הפרשה הוא התרומה למפרע על מה ששתה. והנה קיי"ל בב"ק (קט"ו ב') תניא הרי שהי' טוען כדי יין וכדי שמן וראה שהם משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום כיון דהולכת לאיבוד הפקר הוא ולית לי' זכי' ואינו יוצא ידי הפרשה. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מתרומות) לברייתא זו להלכה (בדין י"ז). א"כ לפ"ז מקשה הירושלמי שפיר גבי מזגו לו את הכוס. אף שמה ששייר בשולי הכוס הוא התרומת מעשר. הא ע"כ השתי' הוא מקודם הפרשה. דאל"כ משקה מעורב הוא חולין בתרומה. א"כ איך שותה דילמא בסוף שתייתו ישבר הכוס ויהי' התרומה הולך לאיבוד ואינו יוצא ידי הפרשה ולמפרע טבל שתה. בשלמא כל הפרשות מפריש התרומה ואח"כ אוכל החולין וכיון שבשעת הפרשה הי' הכלי שלם. הרי הופרש כהלכה. אבל כאן ע"כ שותה החולין קודם הפרשת התרומה ודילמא לא יבא לידי הפרשה שישבר. וזה ברור בכוונת הירושלמי בקושייתו. ע"כ מתרץ בירושלמי דהוא על אתר דעל רגע דסוף שתייתו ישבר לא חיישינן והנה צריך לומר לתירוץ הירושלמי אף דקיי"ל הרי זה גיטך קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. וכפסק הר"מ כנ"ל. נמצא אם חוששין לשמא ימות אף לאלתר. והירושלמי אמר דעל אתר לא חיישינן. והיינו דיש הבדל גבי גט כיון דהדבר יכול למשוך זמן רב. רק בכל רגע אנו מסופקים דילמא ימות. ע"כ אי אפשר לתת הדבר לשיעורין ולהתיר מיד דא"כ בכל רגע ורגע נאמר כן עד לעולם ויתבטל החשש שמא ימות. אבל גבי כוס כיון דשיעור השתיה הוא דבר מועט. ואין בו שהיות זמן ע"כ על אתר לא חיישינן. אבל גבי בקיעת הנוד אף לפי שיטת הירושלמי דסובר אף בוודאי אם קרא שם קודם שבת יכול להפריש בשבת. כיון דבנוד יש בו הרבה יין וכמה פעמים שותה ממנו והפרשה הוא לבסוף ונמצא אינו על אתר וחיישינן שמא יבקע הנוד. והנה לולי תירוץ הירושלמי היה נראה לתרץ על קושיא זו ולחלק דווקא גבי בקיעת הנוד שהוא דאורייתא. חיישינן לבקיעת הנוד דהוי ספק דאורייתא. אבל גבי מזגו לו את הכוס דהוא בדמאי שהוא מדרבנן. והוי ספיקא דרבנן שמא ישבר הכוס לא חיישינן. ואפשר אף הירושלמי מודה לזה התירוץ אלא דמתרץ על אתר לא חיישינן ונ"מ אף בדאורייתא כה"ג לא חיישינן. ולמאן דאית לי' ברירה בדאורייתא. וכן לענ"ד מוכרח החילוק זה ברבינו הרמב"ם שפסק (בפ"ז מהל' מעשר דין א') וז"ל מי שהי' לו מאה לוג של יין טבול מן התורה ואמר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. וסיים ואין אומרים בשל תורה נחשוב כאילו נברר עד שיברור. מבואר דאם הי' מדרבנן דמהני ברירה. הי' מועיל הפרשה לקרא שם כה"ג. והנה בשלמא הא לא קשה איך יועיל הפרשה כה"ג בדרבנן. הא לא סיים מקום ובדבר לח לא מהני סיום מקום דמשקה מעורב הוא וכמו שפסק הר"מ (בפרק זה דין ב'). וכבר היא הלכה רווחת וכן פסק הר"מ (בפ"ג מהלכות תרומה הלכה ת') האומר תרומת הכרי הזה לתוכו אם לא ציין במקום לצפונו ודרומו לא אמר כלום. א"כ בדבר לח איך אפשר לקרוא שם שעתיד להפריש. דיש לומר כסברת הרשב"א והרמב"ן הובא לעיל דאם יש ברירה הרי הוברר הדבר לבסוף והרי הוא סיום מקום וכיון דפסק בדרבנן יש ברירה. הוי סיום מקום לבסוף. וע"ד הירושלמי גבי מזגו לו את הכוס באומר מכבר לכשאשתה. אלא דעכ"פ קשה הא הרמב"ם פסק שמא ימות חיישינן. ואיך יקרא שם דילמא יבקע הנוד. ולא שייך תירוץ הירושלמי כיון דהפרשה הוא לבסוף ויש בתוך הכלי הרבה יין ולא הוי על אתר. אלא ע"כ צ"ל כתירוצינו דבדרבנן לא חיישינן שמא יבקע דהוי ספק דרבנן. ועוד צריכים אנו לברר בס"ד דעת הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מעשר הלכה ז' ח' ט') שפסק בטבל ודאי אם קרא שם בערב שבת ואמר שני תאנים שאני עתיד להפריש כו'. ולמחר מפריש ואוכל. וסיים וטבל שיש עליו תנאי זה מותר לטלטלו בשבת כו'. והנה דברי הר"מ מבואר בירושלמי (בפ"ז דדמאי) שאמר