תורת אליקום מה

ללשון ראשון דאמר לי' קח מן השוק פטור. ואעפ"כ חשיב לי' התוס' כדאורייתא א"כ עכ"פ מוכח דלא כתוס' לשני התירוצים. אך כ"ז דוחק לומר דר' יהודה אית לי' כותים גירי אריות הן לרבא דפוסק בחולין כותים גירי אמת. דמוקי הך דהכל שוחטים כותים וכמבואר שם בש"ם. וגם דהך דר' יהודה סובר יש קנין תלי' בשיטת רש"י ותוס' וכנ"ל (באות ב'). לכן הנכון כתירוץ הראשון. ולפ"ז יהי' ניחא שיטת התוס' להלכה. לפי האמת דמשני הש"ס דלא שמיע לי' דאיו. ולא אשכח תנא דסובר בדרבנן אין ברירה ולא הוכיח מהך דאגודה של ירק או מר"י או מר' יוסי אלא ע"כ צ"ל דחשיב דאורייתא. ותנא דבי איו לפי האמת י"ל דסובר כשיטת הירושלמי. ומחולק בזה וסובר דחשיב דרבנן. הך דלוקח יין. או כש"ס דילן. והך דאגודה ודאיו תרתי. ועכ"פ תנא דבי איו סובר ע"כ דכל שעיקרו מדאורייתא לא חשיב כדאורייתא דלא כתוס' אלא דלפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין (י"ד) דמאן דאית לי' ברירה. א"צ שיהיו שיריה ניכרים. כיון שניכרים לבסוף. וע"ד הירושלמי שביאר למשנה ב' (פ"ב דדמאי) באומר מכבר ולכשאשתה. וכן בהך דהלוקח יין כיון שהוא משקה ואי אפשר לסיים מקום שלא יהי' מעורב תרומה וחולין מיירי בכה"ג. ותלי' בברירה. אבל מאן דלית לי' ברירה שהוברר בסוף שזה התרומה בסוף. בלא"ה אסור מצד דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. וכאבעי, דש"ס עירובין. דהטעם שמא יבקע הנוד יעו"ש. א"כ רבא דאמר בפ' כל הגט טעמא דר"י ור"ש משום בקיעת הנוד. ע"כ סבר דיש ברירה. דאל"כ למה לו לומר טעמא דשמא יבקע הנוד דהוי ספק. ולא אמר הטעם דשיריה ניכרים. דהוא ודאי. וע"כ רבא סבר להלכה כן כיון דרבנן ור' יוסי ור' יהודה סוברים כן. דאם אמר תרומת הכרי הזה בתוכו לא אמר כלום. אלא ע"כ דסבר יש ברירה. ע"כ הוכרח לטעם בקיעת הנוד דהוי ספק. כי הטעם דשיריה ניכרים לא איכפת לן כיון שיש ברירה כסברת הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ומוכרח שיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה וכרבא. אלא דזה יש לדחות. דבאמת בירושלמי (פרק ג' תרומות מ"ה). קאמר על הא דר"ש שאמר תרומת הכרי הזה בתוכו קרא שם. היא בתוכו היא בו אין חילוק דלא כתירוץ הראשון בעירובין שאני התם דאיכא סביביו. א"כ י"ל דרבא ג"כ סובר כן. דאף בש"ס דילן לאבעי' שם אינו מוכרח וא"צ לדחוק ולחלק. ובש"ס גיטין שם הקשה הש"ס דר' יהודה אדר' יהודה ור"ש אדר"ש. ע"כ מתרץ רבא שם תירוץ אחד שמא יבקע הנוד. דיהי' בין לר' יהודה ובין לר"ש. דר"ש סבר בלא"ה דא"צ ששיריה יהיו ניכרים. אבל לעולם אליבא דר' יהודה הי' מתרץ תירוץ יותר טוב דבעינן שיריה ניכרים והוי אמרינן דלא כשיטת הרשב"א. דאף מאן דסובר יש ברירה עכ"ז בעינן שיריה ניכרים. והא דלא קאמר טעם זה דמתרץ לר"י ור"ש. ע"כ מתרץ טעם אחד. ונבאר בס"ד הראי' והיינו דלשיטת הרשב"א והרמב"ן ע"כ מוכח כשיטת ר"י בעל התוס' דהא אף לפי האמת שמתרצים התוס' בסוגיא דגיטין ובמקומות רבים. דיש לחלק בברירות. דמה היא באיתן הימים וע"מ שירצה אבא שעומד הדבר להתברר בוודאי. א"כ לפי האמת אין כאן ראי' מרבא דסובר יש ברירה. אלא דמוכרח לתרץ כן לפי הסוגיא שמקשה דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש. ע"כ מוכרח לומר הטעם דשמא יבקע הנוד כיון דאית להו ברירה. אבל לפי האמת יהי' טעם אחר של ר"י ור"י ור"ש. ואם טעמייהו כפשוטו דלית להו ברירה. א"כ הך טעם הנזכר בברייתא שמא יבקע הנוד ללא צורך כלל. דלרבא אין לומר לדבריו דר"מ קאמרי הטעם כמבואר בסוגיא דגיטין (כ"ח) דר"מ לא חייש לשמא ימות. ולדידהו לא צריכא הטעם דשמא ה"ל לומר הטעם דוודאי דאין ברירה. וע"כ מוכרח לומר דחד מהני תלת ר"י ור"י ור"ש סבר יש ברירה. ע"כ קנקט הברייתא טעם אחד הכולל לכ"ע שמא יבקע הנוד. וע"כ רבא לא סבר כתירוץ ראשון דש"ס עירובין. דלתירוץ ראשון אף טעם דשיריה ניכרים הוא טעם הכולל אף למאן דאית לי' ברירה. ואף לר"ש ולמה להו לומר טעם דשמא אף דחיישינן לבקיעת הנוד הוא ספק. ולא הטעם דשיריה ניכרים דאין תרומתו תרומה בוודאי. אלא דבזה אנו מסופקים בטעמא דרבא. אם דסבר כשיטת הירושלמי דר"ש לית לי' דבעינן ששיריה ניכרים ע"כ אינו טעם הכולל לרש"י. או כסברת הרשב"א הנ"ל. דמאן דאית לי' ברירה לא בעינן שיריה ניכרים. ואינו טעם הכולל למאן דאית לי' ברירה. והנה מפשט כל הסוגיות דגיטין ועירובין דמוכיח הש"ס מר"י ור"י ור"ש דלית להו ברירה מדאוסרין בבקיעת הנוד. ועכ"פ מר' יוסי ור' יהודה דסוברים בפירוש דבעינן שיריה ניכרים. כמבואר בתוספתא הובא בתוס' ובכמה מקומות. אם לא נאמר כסברת הרשב"א. אין הוכח' כלום דטעמייהו משום דבעינן ראשית. אלא ע"כ מוכרח סברת הרשב"א דמאן דאית לי' ברירה הוי שיריה ניכרים לבסוף כנ"ל. ובזה ניחא דקדוק התוס' בעירובין ד"ה ולמאי דסליק דכתבו התוס' ה"ה לטעמי' דברירה. דיש לומר לטעמי' דברירה ניחא דקתני בברייתא טעם דבקיעת הנוד. דטעמא דבברירה אינו טעם הכולל. למאן דאית לי' ברירה אי ר' יהודה אי ר"ש. ע"כ קנקט טעם הספק שמא יבקע הנוד כולל לכ"ע לרבא. אבל לתירוץ ראשון דש"ס שם דאף דר"ש סובר יש ברירה עכ"ז בעינן שיריה ניכרים. א"כ הך טעם דבעינן שיריה הניכרים הוא טעם הכולל לכ"ע אף מאן דאית לי' ברירה ואף לר"ש מקשה הש"ס שפיר למה מבואר בברייתא טעם דבקיעת הנוד דהוא ספק. והוצרך הש"ס לתרץ לדבריו דר"מ קאמר כנ"ל. והיינו לאביי וכפי הסוגיא דסוכה. עכ"פ לסברת הרשב"א יש קצת ראי' לשיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה. כיון דהך טעם דשיריה ניכרים תליא בברירה והברייתא נקט טעם דבקיעת הנוד. וע"כ חד מהני סובר יש ברירה א"כ י"ל דכולם סוברים יש ברירה. ולא פליגי אלא בבקיעת הנוד. ואף מר' יוסי יש לומר דסבר יש ברירה וכנ"ל. ונהפוך הך דמעשר שני כיון דמהך דהלוקח יין אין הכרע לרבא. וכש"כ לשיטת הירושלמי דהך דאגודה לא תליא כלל בברירה. ואף ר' יהודה סובר יש ברירה. והכרח דר' יוסי סבר יש ברירה מקושית התוס' מהא דמי שאחזו (ע"ג ב') דקסבר ר' יוסי מגורשת ואינו מגורשת ולכי מייתי הוי גיטא. אלמא קסבר יש ברירה. כדדייק הש"ס בגיטין. וסמי ברייתא דמ"ש מקמי משנה דגיטין. ומהך דהלוקח אין הכרע ולא הוי תרתי ברייתות. וגם לפי שיטת הש"ס דילן דהך דאגודה תליא בברירה. עכ"פ ר' יוסי סבר יש ברירה. אלא דכל זה יש לדחות. כיון דע"כ לש"ס דילן דהך דאגודה תליא בברירה. ור' יהודה לית לי' ברירה באגודה. וע"כ צריך לכנוס בחילוקים דלא תקשה מה שמקשה הש"ס בגיטין דאית לי' ברירה במי שאחזו שם ר' יהודה. א"כ גם מר' יוסי דמי שאחזו אין ראי'. והדבר בספק אם להפוך הך דאגודה או הך דמעשר שני. ומדמסיק הש"ס להפוך הך דאגודה כדי לאוקמי ר' יוסי דלית לי' ברירה. ע"כ הלכה כן. אלא דבאמת לפי הסוגיא שמוכח מהך דהלוקח. דאין ברירה הוי תרתי. הך דהלוקח ומעשר שני כמבואר בש"ס. אבל לפי מסקנת רבא דהטעם משום בקיעת הנוד י"ל דנהפוך הך דמעשר שני ור' יוסי סבר יש ברירה. אלא לדעתי הדבר מבואר בירושלמי דר' יוסי סבר אין ברירה. דז"ל הירושלמי (בפ"ז דדמאי) על משנה דהלוקח יין. על ר' יוסי ור"ש דאוסרים. ולא כטעמי' הדין טעמא דדין. טעמא דר' יוסי שיהא מסוים היינו שיהיו שיריה ניכרים ועיין שם במפרש דתניא מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע כו' ר' יוסי