תורת אליקום מד

שני הביאו תוס' סוכה (כ"ג ב') ד"ה שני לוגין. ובתוס' יומא (נ"ה) ד"ה הלוקח יין. ואין לומר ולתרץ אף דנהפוך הך דאגודה וסבר ר' יהודה שם יש ברירה עכ"ז בהלוקח יין סבר אין ברירה דהוי דאורייתא. אבל הך דאגודה אף דעיקרו מן התורה חשיב דרבנן. דא"כ מאי מקשה הש"ס מהך דחילול אהך דאגודה דהא בהך דחילול במעשר שני דהוי דאורייתא. אבל הך דאגודה בדמאי ובירק דהוא דרבנן שם יש ברירה ורך דהלוקח יין הוי דאורייתא וכנ"ל (באות ב' ג'). וכן הך דחילול דהוי מ"ש של ודאי, ע"כ סבר ר' יוסי אין ברירה. אלא ע"כ דהש"ס אזיל דמאן דאית לי ברירה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. א"כ קשה כנ"ל וע"כ צ"ל דאית להו הטעם דבעינן ששיריה ניכרים. ועכ"פ על תנא דבי איו קשה מהך דאגודה של ירק אם נהפוך ע"כ ר' יהודה אית לי' ברירה. ואם לא נהפוך ורבי יהודה לית לי' ברירה ע"כ רבי יוסי אית לי' ברירה והטעם דבקיעת הנוד ליתא לאביי לטעם אמיתי כ"א לדבריו דר"מ וע"כ הטעם משום שיריה ניכרים. ואיך הכריח מברייתא דלוקח יין דר' יהודה לית לי' ברירה דהא ע"כ צ"ל טעם חיצוני לר' יוסי משום שיריה ניכרים א"כ ה"ה לר' יהודה ומנ"ל דאין ברירה סובר ר' יהודה ואין לומר דתנא דבי איו הכריח מברייתא דאגודה של ירק והוא סובר דלא מהפכינן וסובר ר"י אין ברירה א"כ עיקר הכרח שלו מהך ברייתא דאגודה של ירק לר"י ועיקר חסר בהש"ס. ואפשר לומר דתנא דבי איו סובר כשיטת ש"ס ירושלמי דמוקי הך פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי באגודה בלקח אגודה אחת ופלוגתייהו אם זכה לבעל המעות או ללוקח ואין פליגתא שלהם בברירה ולית להו הטעם ששיריה ניכרים. וכפי שמבואר בחדושי רשב"א בסוכה דאף לדידן דקיי"ל דבעינן שיריה ניכרים עכ"ז באומר שאני עתיד להפריש ולא קרא שם תיכף כ"א באומר מכבר לכשישתה. ובעת שיפריש באמת יסיים מקום יעו"ש. א"כ אתי שפיר לאביי הך תנא דבי איו דע"כ כ"ע סבירא להו דאין ברירה והטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וכנ"ל. ובזה יתפרש בס"ד הש"ס בעירובין שם דקאמר רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה כו' אישתיק ולא א"ל מידי ומקשה הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו הוא. ויש להבין ממ"נ רב נחמן לפי שיטתו דסובר אין ברירה כמבואר בביצה ובבכורות ע"כ מהפך ברייתא דאגודה וסובר ר' יוסי אין ברירה. ופסק כהילכתא כר' יוסי. א"כ ר' יהודה סובר יש ברירה כנ"ל וליתא לדאיו ורבא לפי שיטתו דסובר דטעם דבקיעת הנוד הוא טעם לר"י ור"י כהילכתא דשמא ימות חיישינן וחדא מתרי נקיט. אם נאמר דלית לי' לר' יהודה או לר' יוסי ברירה. ואף אם נאמר לפי שצדדנו לעיל (אות א') דרבא סובר יש ברירה ואינו מהפך ברייתא דאגודה ויהי' ר' יוסי כהילכתא לדידי' א"כ ר' יהודה סבר אין ברירה א"כ מקשה הש"ס שפיר ולימא לי' תנא דבי איו. היינו לשיטת רבא הי' לו להשיבו לשיטתו. זה אינו הא ע"כ טעם דבקיעת הנוד הוא טעם אמיתי לרבא אליבא דר' יהודה. וחדא מתרי נקיט או מחמת שאין ברירה או מחמת בקיעת הנוד. א"כ עכ"פ אין הכרח מהך דלוקח יין לאיו. ויקשה א"כ קושית הש"ס ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין הא מהך דלוקח יין אין הכרע וגם כיון דרבא סובר לחלק בין דאורייתא לדרבנן. מדשאל לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן כו'. א"כ ליכא הכרע מהך דהלוקח יין בלא"ה לאיו. דהך דהלוקח יין הוא דאורייתא. ומתניתין דעירובין הוא דרבנן. וליתא לדאיו. ויש לומר דכך יתפרש קושית הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו היינו ע"פ מה שכתבו התוס' יומא (נ"ו ב') ד"ה מאי שנא דהך דבי איו נקרא ג"כ ברייתא. וסמי חדא משנה מקמי שני ברייתות. וכאיבעית אימא דש"ס ב"ק (צ"ו ב') יעו"ש בתוס'. ולרבא לא מהפכינן ברייתא דאגודה. א"כ איכא ברייתא דאגודה ודאיו ושניהם דרבנן ודלא כתוס' שכתבו בד"ה מאן האי תנא כיין דעיקרו דאורייתא חשיב כדאורייתא והוי שני הברייתות דרבנן וסמי משנה דעירובין מקמי תרתי ברייתות. א"כ לפ"ז הך קושיא ולימא לי' תנא דבי איו היא הוא ליטה בקושית התוס' הוה מצי למימר ר' יוסי דאגודה. אלא דהתוס' נקטו לפי ההיפוך שמהפך הש"ס ברייתא דאגודה ולרבא באמת לא מהפכינן א"כ הוא ר' יהודה דאגודה וזה כליל בקושית הש"ס ולימא לי' תנא דבי איו הוא וכוונה ג"כ לברייתא דאגודה דהוי תרתי מקמי חדא משנה דעירובין ע"כ ליתא למתניתין דעירובין. א"כ לפ"ז נכריח שיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה וסובר כרבא ורבא פוסק כר' יוסי ולא מהפכינן ברייתא דאגודה ונהפוך ברייתא דחילול. וסובר ר' יוסי יש ברירה אף בדאורייתא. וגם נצטרך לומר דהך דאגודה חשיב דרבנן. א"כ יקשה לפ"ז לרבא גופא מנ"ל להפוך ברייתא דחילול. דילמא במעשר שני דהוי דאורייתא סובר ר' יוסי אין ברירה. אבל באגודה דהוי דרבנן יש ברירה. לר' יוסי ע"כ עדיין רבא אינו פוסק כר' יוסי דהא הוא סובר לפי שיטת ר"י בעל התוס' דאף בדאורייתא יש ברירה וכנ"ל (באות א') מהא דביצה (י'). ואף דזה אינו קושיא דאמורא יכול לפסוק אף לא אליבא דהכלל דחקק לנו הש"ס דהלכה כר' יוסי וסובר רבא דהלכה כסתם מתניתין דהלוקח יין דאף בדאורייתא אמרינן ברירה וכר"מ. וכה"ג מצינו בש"ס כמה פעמים רבו מלספור כידוע. עכ"ז לפי זה נכריח דלא כתוס' דעיקרו דאורייתא לא חשיב כדאורייתא. וגם עיקר הקושיא ולימא לי' תנא דבי איו. הוא ע"פ הנחה אחרת שלא נזכר בש"ס מקודם בסוגיא זה בעירובין וכל כה"ג ה"ל להש"ס לפרושי אך לשיטת הירושלמי ניחא דמהך דאגודה פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לא בברירה תליא והש"ס דמקשה מתנא דבי איו היינו לרב נחמן שהי' לו להשיב ורב נחמן סובר כאביי דהך דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ וטעמייהו עיקרי' שאין ברירה. אלא דקשה לפ"ז לרב נחמן ורבא דמחלקים בין דאורייתא לדרבנן. א"כ ליתא לאיו בלא"ה מקמי משנה דעירובין דהוי דרבנן. והך דלוקח הוי דאורייתא ע"כ סוברים אין ברירה א"כ הוי חדא נגד חדא ומשנה עדיף מברייתא. וליתא לדאיו. וצ"ל כתירוץ הנ"ל דבאמת הך דאגודה תלי' בברירה. ולא נהפוך. וחשיב דרבנן ודלא כתוס'. ובהך דחילול לית לי' לר' יוסי ברירה דהוי דאורייתא. ור' יוסי מחלק בין דאורייתא לדרבנן. ור' יהודה לית לי' ברירה אף בדרבנן והוי הך דאגודה ודאיו תרתי וסמי מתניתין דעירובין מקמי תרתי וכנ"ל. ולפי תירוץ הנ"ל דהש"ס אזיל לשיטת הירושלמי דהך דאגודה לא תלי' בפלוגתא דברירה לא קשה כנ"ל לרבא ורב נחמן נחלק בין דאורייתא לרבנן וליתא לדאיו. די"ל כמש"כ לעיל (אות ב') דר' יהודה סבר יש קנין. וסובר כותים גירי אריות. א"כ בהך דהלוקח יין הוי דרבנן וכנ"ל. וליתא למשנה דעירובין מקמי שתי ברייתות דאיו ודלוקח יין. אלא דלפ"ז ג"כ מוכח דלא כתוס' דאף שעיקרו מדאורייתא חשיב דרבנן. ודלא כתוס' בכורות (י"א) ד"ה טבלים. ולפי מה שכתבו תוס' מנחות (ל"א) בד"ה קסבר אין קנין. דמאן דקסבר אין קנין אף דמירוח עכו"ם פוטר חשיב כחיוב. א"כ יש לחלק דהתוס' בכורות דכתבו אליבא דר"ש דסובר אין קנין רק מירוח פוטר זה חשיב כדאורייתא. אבל אם נאמר יש קנין חשיב דרבנן. ולהכי לר' יהודה הוי דרבנן הך דהלוקח יין. כמו שמוכח בשמעתא דר"ש שזורי דקרי למ"ד יש קנין פטור והוי דרבנן. אלא דלפי שכתבו תוס' בעירובין דאף מעשר ירק בדמאי חשיב כדאורייתא. ובהך שמעתא דר"ש שזורי קרי לי'