תורת אליקום מג

חילל. אבל לרבה ורבא דסוברים בהלוקח יין דהטעם משום שיריה נכרים או בקיעת הנוד. א"כ אדרבה הך דהלוקח יין ואגודה הוי תרתי ואפכינה הך סיפא דחילול. וליתני בסיפא ומודים חכמים לר"מ. אף דברישא לא קתני חכמים כלל. דהא ע"כ אף לפי דאוקמי הש"ס ומודה ר"י. ע"כ צ"ל דמודה לחכמים אף דלא נזכר כלל ברישא וכן נהפוך מודים חכמים לר"י ויהי' הך דהלוקח ואגודה תרתי וכן רישא דחילול. רק נהפוך הסיפא דחילול. וגם סתם מתניתין דקינין שתי נשים שלקחו את קיניהם לאיזה שירצה שיקריב עולה כו' שמביא הש"ס שם יהי' ניחא דסבר ר"י באמת יש ברירה ולא נצטרך לתרץ כשהתנו. אך עדיין קשה. הא רבה גופא מתרץ כשהתנו. ולרבה כיון דסבר טעמייהו דר"י ור"י משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. א"כ ר' יוסי סובר יש ברירה וכנ"ל. וי"ל דרבה לאחר שהקשה לו אביי מהא דר"ש דסובר דלא בעינן שיריה ניכרים. מהא דתרומת הכרי הזה בתוכו כו'. קבל קושיתו. ולית לי' תירוץ הראשון של הש"ס שאני התם דאיכא סביביו וגם לית האיבעית אימא דהטעם משום בקיעת הנוד. והיינו דתליא בפלוגתא דאביי ורבא דסוגיא דסוכה (כ"ג) וגיטין (כ"ח) דאביי סובר בסוכה טעמא דר"מ דפוסל בהמה לדופן סוכה ור' יהודה דמכשיר היינו ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש. וקמסיק הש"ס שם אליבא דאביי דלא קשיא דר"מ דהלוקח יין אדר"מ דסוכה מיתה שכיח בקיעת הנוד לא שכיח דמסר לי' לשומר. דר"י אדר"י לא קשיא דטעמא דר' יהודה משום אין ברירה והא דקאמר הטעם משום בקיעת הנוד לדבריו דר"מ קאמר. ורב אחא בר יעקב קסבר טעמא אחרינא לר"מ בסוכה דפוסל בהמה לדופן או משום מחיצה דאינה עשויה בידי אדם או כו'. ורבא מסיק בגיטין לחלק בין שמא מת לשמא ימות לשמא ימות חיישינן ולהכי הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד. דחיישינן לשמא ימות. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' תרומות הלכה א') ור' יהודה חייש לשמא ימות ור"מ לא חייש. והך סברא דאפשר למסור לשומר גבי נוד. דחי הש"ס בגיטין דערבך ערבא צריך. ועיקר טעמא דר' יהודה בהלוקח יין משום בקיעת הנוד לשמא ימות חיישינן. וע"כ הא דפליגי בסוכה אם עושין דופן מבעלי חיים בטעמא דרב אחא בר יעקב פליגי ר"מ ור"י. והא דמותר לדידן דופן סוכה בבע"ח. איירי דמתיחי באשלי מלעיל דאף דתמות יהי' דופן. ועיין א"ח (סי' שס"ב סעיף ה') ובביאור הגאון שם. ובסי' (שס"ג סעיף ג') ובסי' (תר"ל סעיף י"א) ובמ"א (ס"ק ח"י). ולדידן לא חיישינן. כיון דמייתי כיוצא לה. א"כ י"ל דרבה אית לי' כאביי. ובפרט שאביי תלמידו מסתמא קבל מרבו כן. דר' יהודה לא חייש למיתה. א"כ ע"כ ליכא למימר טעם משום בקיעת הנוד וכנ"ל. וגם טעם ששיריה ניכרים דחי אביי לרבה. א"כ ע"כ טעמייהו דלית להו ברירה ע"כ מוקי רבה הך משנה דקינין דשתי נשים ע"כ הטעם דר' יוסי משום דהותנו ולית לי' ברירה. אבל לרבא ולפי דקיי"ל כוותי' עיקר הטעם משום בקיעת הנוד. דלשמא ימות חיישינן. וכ"ע אית להו ברירה ואף ר' יוסי וכנ"ל. ומוכח כשיטת ר"י דבדאורייתא יש ברירה. אלא דמטעם אחר נראה דאי אפשר לומר דר' יוסי ור' יהודה תרוייהו סוברים יש ברירה וכנ"ל לרבא ולהפוך הסיפא דחילול דמעשר שני וכנ"ל. דהא הך ברייתא דמביא הש"ס דאגודה של ירק. הוא קאי על משנה י"ב דפרק ו' דדמאי ובהברייתא הובא בירושלמי שם נראה מבואר דחולקים ר' יהודה ור' יוסי אם צריך לעשר אלא דבירושלמי מוקי פלוגתייהו אם נתכוון המוכר לזכות ללוקח ע"כ צריך לעשר דהוי כמוכר לע"ה דמאי. ור' יוסי סבר דנתכוין המוכר לזכות לבעל המעות. וש"ס דילן נסיב לה הפלוגתא לענין ברירה ומיירי שלקח גם לעצמו כפי' רש"י. ועיין בשנות אליהו מהגאון החסיד מוהרא"ו ז"ל בביאור המשנה הנ"ל א"כ ע"כ צ"ל אם לא נהפוך ברייתא דאגודה של ירק ר' יהודה סובר אין ברירה. ואעפ"כ קתני בברייתא דלוקח יין טעמייהו משום בקיעת הנוד. וע"כ צ"ל דחדא מתרי טעמי נקיט דה"ה דהטעם משום אין ברירה. א"כ ה"ה להיפך אם נהפוך הברייתא ור' יוסי סובר דצריך לעשר דאין ברירה ואף לרבא דחייש לבקיעת הנוד לשמא ימות חיישינן חדא מתרי טעמי נקיט. ואף שבש"ס עירובין (ל"ז ב') וסוכה (כ"ד א') דמקשה בעירובין. ולמאי דסליק אדעתי' מעיקרא דבעינן ראשית כו' ואי קאמרי לי' משום בקיעת הנוד. מתרץ הש"ס לטעמי' דר' מאיר קאמרי לדידהו מטעם ראשית אלא לר"מ אי אתה מודה כו'. וכן בסוכה מתרץ כן הש"ס לטעם דברירה. דרבי יהודה סובר אין ברירה. ולטעמי' דר"מ השיבו משום בקיעת הנוד. ובתוס' בעירובין בד"ה ולמאי דסליק כתבו הכי נמי ה"מ למימר לטעמי' דברירה ובאמת כן מבואר בש"ס סוכה הנ"ל בהדיא. וצ"ע דדקדקו למה לא קאמר בש"ס עירובין כן בהדיא ע"כ כתבו ה"ה נ"ל. ועכ"פ קשה לכאורה למה לא מתרץ הש"ס דחדא מתרי טעמי נקטו. אלא דבאמת ניחא דבש"ס סוכה אזיל אליבא דאביי דר' יהודה לית לי' הטעם משום בקיעת הנוד. ע"כ מתרץ הש"ס לטעמי' דר"מ קאמרי ולי' לא סבירא להו. אבל אליבא דרבא דאית לי' לר"י טעם דבקיעת הנוד חדא מתרי נקיט והך סוגיא דעירובין אזיל אליבא דרבה ואביי ג"כ. ע"כ קאמר בש"ס לטעמא דר"מ קאמרי. אבל לפי האיבעית אימא דמתרץ בעירובין דהטעם משום בקיעת הנוד. ע"כ צ"ל ג"כ דחדא מתרי נקיט או לר' יהודה או לר' יוסי. דע"כ חד מהם סובר אין ברירה בהכרח. רק דהטעם בקיעת הנוד הוא ג"כ טעם אמת וכן ע"כ. תנא דבי איו דסובר דלית לי' לר' יהודה ברירה אף בדרבנן. ועיקר הכרח שלו מהך דלוקח יין. דלית לי' לר' יהודה ברירה. וע"כ צ"ל דתנא דבי איו סובר כאביי דלא חייש ר' יהודה לבקיעת הנוד. והא דהשיבו לר"מ לטעמי' השיבו כסוגיא דסוכה ע"כ הכריח דע"כ הטעם משום אין ברירה. וכן הא דקאמר הש"ס לר' יוסי מאי חזית דאפכית תרתי מקמי חדא דהיינו דהך דלוקח יין שמוכח דר' יוסי סבר אין ברירה היינו ג"כ לאביי דאינו מחלק בין שמא מת לשמא ימות וכסתם מתניתין דגיטין (כ"ח) ור"מ הוא דחייש לשמא ימות גבי בהמה שאין עושין דופן לסוכה. וע"כ רבי יוסי סובר כהילכתא. א"כ ע"כ הטעם בקיעת הנוד לדבריו דר"מ מזה הכריח הש"ס להפוך הך מתניתא דאגודה והך דחילול לא חשיב היפוך כמסקנת הש"ס שם וכנ"ל. א"כ לפ"ז חכמים דפליגי אר' יוסי באגודה של ירק. שהוא ר' יהודה וכמבואר בתוספתא סובר דיש ברירה. וע"כ טעמו בלוקח יין משום בקיעת הנוד. כיון דסובר יש ברירה. ולאביי ע"כ ליתא הך טעם לר' יהודה. כמבואר בש"ס סוכה הנ"ל. א"כ ממ"נ קשה הך דאגודה על ברייתא דלוקח יין או מר' יהודה או מר' יוסי. וע"כ צ"ל לדידהו הטעם משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים. זה הוא עיקר טעמם. ובברירה אין הכרע או דר' יוסי סובר יש ברירה או ר' יהודה ותליא בהיפוך הברייתא דאגודה. והטעם דבקיעת הנוד לדבריו דר"מ קאמרי לי' שפיר לשיטת אביי דע"כ לר"מ צריך לומר הטעם דלא חיישינן לבקיעת הנוד כדאמר בש"ס סוכה דאפשר דמסר לשומר. וזה דחה בש"ס גיטין כנ"ל. והא דהקשה אביי לרבה על רבה על הטעם ששיריה ניכרים היינו לר"ש דר"ש סובר דלא בעינן ראשית. אבל ר"י ור"י סוברים דבעינן ראשית כמבואר בתוספתא דמעשר