תורת אליקום לח

פוטר ואין קנין. לשיטת הש"ס גיטין (מ"ז) גבי פלוגתא דרבה ור"א דמאן דסבר אין קנין סובר דיגון עכו"ם פוטר ועיין תוספות שם ד"ה מר סבר דאף ר"א דסובר יש קנין סובר דיגון עכו"ם פוטר. א"כ פשטא דש"ס הא דרבי חנינא וריב"ל נראה כשיטת ר"ת והרמב"ם. ואין חילוק בין קונה מעכו"ם ובין קונה מישראל אם נתמרח ביד הלוקח חייב מדאורייתא. ואיירי ריב"ל בחדא גווני שקנה הטבל קידם המירוח. ולענ"ד נראה להוכיח מש"ס גיטין (מ"ז) דלא כשיטת ריב"ם בתוס' ב"מ. דסובר כשלקח מעכו"ם קודם מירוח. לא מיקריא תבואת זרעך דעכו"ם כיון דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשר. אלא דחשיב תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח כלל רק כמו שמעיקרא היו שלו והיינו מהא דאמר בגיטין שם אמר רבה מנא אמינא לה דאין קנין כו' דתנן הלקט ושכחה ופאה של נכרים חייבים במעשר אא"כ הפקיר. היכי דמי כו' אלא לאו דנכרי וליקטינהו ישראל טעמא דהפקיר הא לא הפקיר חייב. א"כ מבואר דאף דאין קנין עכ"ז מועיל הפקר של הנכרי ולא אמרינן כיון שאינו שלו דאין קנין לא יועיל הפקר שלו לפטור ממעשר. והיינו משום דיש לו קנין נכסים. א"כ ה"ה והוא הטעם בלוקח מעכו"ם דחשיב עכו"ם המוכר והישראל הלוקח ולא מקריא תבואת זרעך דישראל הלוקח. אף דאין קנין לעכו"ם כנ"ל כיון שיש לו קנין נכסים. ובאמת בירושלמי דפאה (פ"ד) איכא פלוגתא ע"ז דחד מ"ד מוקי הך מתניתין כמ"ד יש קנין לנכרי. להכי יכול להפקיר והחיוב במעשר מדרבנן. והיינו דסובר הך מ"ד סברת ריב"ם דאי אין קנין אין יכול להפקיר. וה"ה דלא מיקרי ישראל לוקח למ"ד זה. וחייב לעשר. ועיין בפירוש הגאון החסיד מוהרא"ו על משנה זו שהביא פלוגתת הירושלמי ופי' כנ"ל. דמחולקין אם יכול להפקיר אי אין קנין. עכ"פ לפי סוגית הש"ס דילן גיטין. נראה מבואר דיכול להפקיר אף דאין קנין א"כ ה"ה דמיקרי לוקח הישראל ופטור. לשיטת ריב"ם מזה מוכח כשיטת תוס' בכורות דאף בקונה מעכו"ם פטור אם קנה קודם מירוח. דלא קרינן תבואת זרעך. וכבר כתבנו לעיל שהתוספות ב"מ הוכרחו לחלק בין עכו"ם לישראל. מחמת הא דרבי חנינא דבכורות (י"א). דמשמע מדאורייתא חייב לעשר. א"כ מזה מוכרח שיטת ר"ת והרמב"ם דלא פטור לוקח רק אחר מירוח אף בישראל. ועוד יש להוכיח דלא כשיטת ריב"ם מפשטא דמחלוקת רבה ור"א בגיטין. דרבה סובר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשר ור"א סובר יש קנין וכבר כתבו התוספות שם דאף ר"א מודה להך דרשה דגנך ולא דגן עכו"ם שמירוח עכו"ם פוטר. א"כ בזה לא פליגי. וע"כ פלוגתא שלהם היכא שמכר העכו"ם קודם מירוח לרבה חייב לעשר מדאורייתא ולר"א פטור לעשר מדאורייתא אבל מדרבנן חייב כדמוכח בהקומץ מנחות (ל"א) בשמעתא דר"ש שזורי. ואם נאמר דלוקח פטור קודם מירוח כשיטת ריב"ם א"כ מאי נ"מ בין רבה ור"א הא לתרווייהו מדאורייתא פטור לרבה מחמת לקוח. ולר"א מחמת דיש קנין. ומדרבנן לתרווייהו חייב. וכן פירש רש"י להדיא בד"ה שאין קנין לישראל הקונה ממנו חייב לעשר והיינו מדאורייתא. א"כ מבואר דלא כשיטת ריב"ם תוספות בכורות דאינו מחלק לענין לוקח בין מעכו"ם בין מישראל וכבר הוכחנו לעיל מהא דפאה דלא כתוספות ב"מ לשיטת ריב"ם א"כ ממילא מוכרח שיטת ר"ת והרמב"ם. וכן מוכח שם בסוגיא מהא דישראל שלקח שדה מהנכרי עד שלא הביאה שליש נתחייבה אין לא נתחייבה לא ופי' רש"י אם הביאה שליש ביד נכרי פטור הקונה ש"מ דיש קנין. וקמשני הש"ס בסוריא מוכח דאי אין קנין חייב הקונה מדאורייתא וכן מהא דישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין כו' (טעמא) ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה כו' אבל דכ"ע יש קנין מהא דפטרינן חלק הנכרי וקמשני בסוריא. מכ"ז מוכח דלא כשיטת ריב"ם דפטור הקונה קודם מירוח. וכנ"ל. וצריך לדחוק ולתרץ כל הראיות הנ"ל מסוגיא דגיטין הנ"ל. לשיטת ריב"ם. והוא ע"פ שמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות הלכה יו"ד) וז"ל הטהור. עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעו מן המצות לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככבוש יחיד ומפריש ממנה תרומות ומעשרות ובכורים והכל מן התורה כו' עכ"ל. א"כ לפ"ז פלוגתא דרבה ור"א אי יש קנין ואין קנין הוא לענין אם חזר ישראל וקנה הקרקע מן עכו"ם לרבה חייב מדאורייתא, ולר"א הוי כיבוש יחיד וחייב מדרבנן. ולא לענין אם קנה הישראל הפירות מעכו"ם קודם מירוח פלוגתייהו. ואף שהרמב"ם בעצמו פסק (בהלכה י"א) ואם לקטן הישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרם ישראל חייבים בכל מן התורה. היינו דהרמב"ם לפי שיטתו דפסק כשיטת ר"ת דקודם מירוח לוקח חייב מדאורייתא. אבל ריב"ם לשיטתו יכול לסבור בפירוש פלוגתא דרבה ור"א דוקא בכה"ג שקנה הקרקע הישראל מעכו"ם וכנ"ל. ועיין ביאור הגאון החסיד מוהרא"ו לש"ע י"ד (סי' של"א ס"ק ח') אלא דהך ברייתות דמביא הש"ס גיטין דישראל שקנה שדה מנכרי כו' וכן הא דישראל ונכרי שקנו שדה בשותפות דמקשה הש"ס על רבה ואוקמי בסוריא דמיירי לענין הפירות דמוכח להדיא דפירות עכו"ם חייבים בתו"מ מדאורייתא היכא שנתמרח ביד ישראל. דלא כשיטת ריב"ם וכנ"ל. אלא דגם זה יש לדחוק ולתרץ. ע"פ שכתבו תוס' בכורות ד"ה טבלים הנ"ל דהא דקתני תורמין משל כל על של כל. לא בלוקח מן העכו"ם איירי אלא בעכו"ם התורם משלו על של ישראל איירי כדתנן תרומות (פ"ג) העכו"ם והכותים שתרמו תרומתן תרומה עכ"ל. א"כ יש לדחוק ג"כ. הברייתות דמקשה הש"ס דאף הפירות של עכו"ם טבל היינו לענין אם תרם העכו"ם משלו על של ישראל דהוי מחיוב על החיוב. אלא דהרואה יראה כמה מהדוחק יש בזה. בשלמא לשון הברייתא דקתני תורמין יש לפרש כה"ג. אבל להעמיס בהברייתות הנ"ל דגיטין דקתני לשון חיוב על פירות עכו"ם וכי מי זה נתן תורה לעכו"ם כשהוא ברשותו. וע"כ קאי הכל היכא שקנה הישראל ממנו וכנ"ל. ועוד התבוננתי על המראה שיטת ריב"ם ולענ"ד ממקומו מסוגיא דבכורות הנ"ל מוכרע כשיטת ר"ת. דאם נאמר כפירוש התוספות שם ד"ה טבלים. שפירשו על הא דרבי חנינא הלוקח טבל מעכו"ם ונתמרח ביד ישראל דמעשרן והן שלו. דהא דקאמר בש"ס שם הטעם מהא דריב"ל דא"ל קאתינא מכח גברא כו'. היינו אע"ג דלוקח פטור מדאורייתא עכ"ז מדרבנן חייב לכן צ"ל הטעם דא"ל קאתינא כו' והיינו דריב"ל לפטור אף מדרבנן. א"כ לרבא דאית לי' במנחות (ס"ז) גזירה משום בעלי כיסין. ופי' שם התוס' בד"ה גזירה וכן בבכורות בד"ה דגנך. דאף אם גדל ביד העכו"ם ומירחן עכו"ם אעפ"כ חייב מדרבנן משום גזירה. א"כ נחזי אנן. אם נאמר דהא דרבי חנינא. דמעשרן והן שלו היינו אף מדרבנן א"צ ליתן כ"א תרומה גדולה. כמו שפירש הש"ס הך מתניתין דדמאי (פ"ג) הא דר"ש הא ודאי חלפניהו חייב ליתן תרומה גדולה. א"כ לרבי חנינא דמיירי שמירחן הישראל. ואעפ"כ אינו חייב ליתן מעשר ותרומת מעשר אף מדרבנן כ"א תרומה גדולה. א"כ ע"כ לאו היינו גזירה דבעלי כיסין. דמאי יפסיד הבעל כיס כיון שאינו מפריש רק תרומה גדולה שאין לו שיעור והשאר הוא ת"י ואינו נותן. א"כ מכש"כ היכא דמרחינהו עכו"ם. ג"כ דפטור מטעם מירוח ג"כ. דמירוח עכו"ם פוטר מכש"כ דאינו נותן רק תרומה גדולה. ואיה איפה גזירה דבעלי כיסין במציאות. לשיטת התוספות. בין מרחינהו ישראל בין מרחינהו עכו"ם פטור מדרבנן לרבי חנינא. ולא מצינו בש"ס דרבי חנינא פליג אדרבא דגזירה דבעלי