תורת אליקום לב

בשנה ראשונה כיון דר"ש אית לי' ג"כ דחדש נוהג בין בארץ בין בחו"ל כמבואר בש"ס קדושין (ל"ח א') תניא רשב"י אומר שלוש מצות כו', א"כ לדידי' דאית לי היקש דמצה לחמץ ואית לי' מושבות בכ"מ שאתם יושבים, קשה קושית הירושלמי איך אכלו בשנה ראשונה מצה, הא נאסרו כל התבואות, ואין עשה דמצה דוחה לל"ת דחדש, מחמת ההיקש מצה לחמץ, ע"כ, הנראה בחדש, כיון דממילא מותר בששת ימי הפסח, ופקע איסור חדש ממילא, א"כ חל איסור חמץ, בששת ימים האחרונים של פסח, רק ביום ראשון אסור חדש, ואין איסור חמץ חל על איסור חדש לר"ש, א"כ אין כאן היקש מצה לחמץ באיסור חדש כיון דאם יניח העיסה החמוצה למחר יהי' אסור משום חמץ ואין כאן היקש לענין איסור חדש דוקא בשאר איסורים כגון תרומה לישראל כיון דאסור כל ימי הפסח מחמת איסור תרומה לא חל איסור חמץ איכא שפיר היקשא דמצה לחמץ, אבל בחדש הרי איכא איסור חמץ ממילא בששה עשר א"כ אף לר"ש לית לי' היקש לענין חדש, ושפיר מתרץ הירושלמי דעשה דמצה דוחה לל"ת דחדש אף לר"ש, כיון דאיסור חמץ בא ממילא כשיניח העיסה על יום ט"ז ופקע איסור חדש. וחל איסור חמץ, ואין כאן היקש דמצה לחמץ לענין חדש, רק לענין שאר איסורים לר"ש. וראיתי בשו"ת משכנות יעקב, הנדפס מחדש, בחלק י"ד (דף צ' ב'), דכתב דלא קיי"ל כהירושלמי דעשה דוחה לל"ת דחדש, כיין דבש"ס דילן פסחים (ל"ח ב') קאמר רב יוסף דאין יוצא י"ח מצה בחלות תודה משום דכתיב שבעת ימים תאכל מצות מצה הנאכלת לז' ימים בעינן, ובחדש דאיתא בש"ס מנחות פ' ר"י דכתיב ששת ימים תאכל מצות, כתיב ז' ימים תאכל מצות ז' מן הישן וששה מן החדש, א"כ חדש אינו מצה הנאכלת לז', ולא הבנתי דבריו הא גם בירושלמי (פ' כ"ש) מבואר בהדיא הטעם דאינו יוצא בחלות תודה דמצה הנאכלת כל ז' בעינן, אדרבה בש"ס דילן אמר רבה טעם אחר דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה ולא לשם זבח, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו ממצה) כטעם דרבה, וא"כ עכ"פ בירושלמי דאינו מבואר רק טעם זה דבעינן מצה הנאכלת לז' ימים, ואעפ"כ קאמר בירושלמי דעשה דמצה דוחה לל"ת דחדש, ולדבריו סותר הירושלמי את עצמו, ועוד דהא ע"כ מוכח בש"ס, דהביא הברייתא על מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני כו' דהטעם משום היקש מצה לחמץ, וכן רש"י במשנה דקאמר הטעם על ישראל בתרומה לא יצא משום ההיקש, ואם איתא לימא הטעם משום דאין נאכל כל שבעה, אלא ברור דדוקא בדבר היתר כגון חלות תודה, בעינן שיהי' נאכל כל שבעה, אבל בדבר איסור לא שייך אינו נאכל כל שבעה כיון דהא דאינו נאכל הוא מחמת איסור, א"כ אי לאו היקשא ה"א דיוצא בו בדיעבד, בעינן היקשא מחמת דאין איסורו משום חמץ כ"א מחמת איסור אחר, א"כ לפ"ז ה"ה חדש הא דכתיב ששת ימים תאכל מצות, מן החדש, הוא מחמת דביום ראשון אסור חדש, א"כ מניעת אכילת חדש הוא האיסור שלו, ולא גרע מכל איסור אחר שאסור כל הפסח ואעפ"כ לא שייך מצה שאינה נאכלת כל שבעה בדבר איסור כיון שהאיסור מונע אותו לאכול לפ"ז היכא דעשה דוחה לל"ת דוחה שפיר אף בחדש, אדרבה בררנו דאף לר"ש דאית לי' היקשא דמצה לחמץ בכל איסורים בחדש לית לי' כיון דעכ"פ ביום ט"ז פקע איסור חדש וחל איסור חמץ ממילא א"כ לא שייך גבי' היקשא ודוחה עשה דמצה לל"ת דחדש אף לר"ש ועדיף משאר איסור וכנ"ל וזה ברור ואמת, ועוד כיון דההיקש לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל מצות, מיירי במצה של ישן. א"כ חדש אינו בכלל ההיקש

סימן ז

מה שפסק הרי"ף כהירושלמי בשבועה שלא אוכל מצה

הרי"ף בס"פ שבועות שתים בתרא ובסוף פסחים פסק כהירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח, שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה, וכן פסק הרמב"ם והרא"ש והטוש"ע (סי' רל"ו סעיף ה') בי"ד, דבכולל חייל שבועה אף על דבר מצוה, והנה הגאון בעל ש"א (בסי' ס"א) כתב דש"ס דילן פליג על הירושלמי, והוא מסוגיא דנזיר (ג') דקאמר הש"ס דאיצטרך קרא מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כרשות, ומסיק רבא כגון דאמר שבועה שאשתה ואח"כ אמר הריני נזיר אתי נזירות וחייל על שבועה, וקאמר הש"ס דאף לרבנן דר"ש, איצטרך קרא לזה, וס"ל כר' יהודא דגבי מקדש חייב בכל המשקים, ואם איתא להירושלמי לא איצטרך קרא כלל דהא הוי איסור כולל, וחייל נזירות על שבועה ע"י כולל, אלא ודאי מוכח דלא אמרינן כולל לבטל את המצוה ע"כ איצטרך קרא יתירא מיין דנזירות חל על שבועה, וכן בתירוץ בתרא שם דקאמר הש"ס ואי ב"ע ר"ש ל"ל איסור חל על איסור ופי' התוס' דמיירי כגון שנשבע שלא לשתות יין, וקמ"ל קרא דמיין ושכר יזיר דאע"ג דבעלמא אין איסור חל על איסור אפ"ה נזירות חיילי על שבועה, ולרבנן דס"ל איסור כולל א"צ קרא כלל, ש"מ דהוי כולל, וא"צ קרא ע"ז, ואעפ"כ בתירוץ קמא, קאמר הש"ס דצריך קרא אף לרבנן, אף דהוי כולל מכלל דחילוק יש בדבר בתירוץ קמא דקאמר שבועה שאשתה דהנזירות לבטל המצוה הוא לא אמרינן כולל, אבל בתירוץ בתרא לקיים המצוה דנשבע מתחילה שלא לשתות חייל הנזירות מחמת כולל, א"כ מוכח מהש"ס דילן דלא כהירושלמי ע"כ דברי קדשו, וכבר העירו בזה ג"כ מחברי' קודמים בעל כפות תמרי' ושו"ת ח"י, והנה בס' שער המלך (פי"ז מהלכות א"ב הלכה ח') בקונטרס א"א חל על איסור (דף קי"א) תרץ משום דאמר בש"ס נזיר (מ"ד) ויין יותר מכללו מק"ו מטומאה ומה טומאה שסותרת הותר מכללו יין שאינו סותר א"ד שיותר מכללו, ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות א"כ שפיר הוצרך קרא גבי נזיר משום דאי לאו קרא ה"א אע"ג דבעלמא קיי"ל דחייל בכולל ה"א דנזיר קיי"ל מק"ו דטומאה והיינו דפריך בש"ס נזיר (ג') ורבנן הא מבעי לי' כו' עכ"ל, והנה תרוצו אינו מחוור, והוא מערכה נגד הדרוש, דהא דקאמר בש"ס ויין יותר מכללו מק"ו מטומאה היינו לפי האמת שיתברר בס"ד דאין כאן כולל, א"כ איכא ק"ו מטומאה, שיותר מכללו יין, אבל אם נאמר דאיכא כאן כולל, א"כ מיפרך ק"ו, דהא דטומאה הותר מכללו במת מצוה אינו מחמת כולל, רק חומרא דמת מצוה, שדוחה נזירות. וכה"ג באמת שבועה שאשתה דוחה נזירות בעצמו, רק מחמת כולל שנזירות כולל יין מצוה ורשות ע"כ חל הנזירות, ואנן קיי"ל אף היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו, ובאמת יין הותר מכללו, יין מצוה בעצמו רק מחמת הרשות גורר הנזירות לחול מחמת כולל ואף שא"א במציאות יין מצו' בעצמו, עכ"ז מיפרך ק"ו, ולא צריך קרא ע"ז אם נאמר דהוי כולל, אלא דהש"ס מקשה לפי האמת דלא אמרינן כולל או דלא הוי כולל על כן הוי קל וחומר שפיר וצריך קרא מיין ושכר, לאסור יין מצוה כיין רשות ועכ"פ הקושיא במקומה עומדת אם נאמר דחל ע"י כולל, ליכא ק"ו כלל, ולא צריך קרא ע"ז, וכן מוכח מדברי התוס' שבועות (כ"ה א') ד"ה חומר בנדרים שכתבו וז"ל בפ"ב דנדרים (ט"ז) נ"ל מדכתיב לד', ובריש מסכת נזיר (דף ג') דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות, וכתבו תימא תרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים ונזירות אהדדי בריש נדרים וי"ל דצריכי דנזירות אוסר כל יין עליו הילכך חל איין מצוה כיין רשות אבל, נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה ושופר אימא דלא חייל ואי כתב נדרים ה"א לפי שאוסר המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמי על היין לא חייל דנדרים גופה כו' ואם איתא דהא צריך קרא מיין ושכר דלא תימא הק"ו דש"ס נזיר (מ"ד) אלא ע"כ אם יש לדמות לנדרים, אין כאן ק"ו, דהא