תורת אליקום לא

ואית לי' מצה של איסור לאו לחוד בכה"ג עשה דוחה לל"ת ואין כאן איסור כלל ומצוה איכא באכילתו ומברך עליו בתחילה ובסוף ג"כ, א"כ הרי דברי הר"מ מכוונים להלכה, ובאמת לא פסק כר"ש מחמת ההיקש דמצה לחמץ כיון דאית לי' כולל ובחמץ איכא ג"כ כולל, וכנ"ל, אלא מחמת מצוה הבא בעבירה ומיירי (בפ"ו ממצה ובפ"א דברכות) בגווני דאיכא איסור באכילתו כגון דאיכא היתר לפניו ובכה"ג אין עשה דוחה לל"ת, אבל היכא דליכא היתר עשה דוחה לל"ת, ויוצא בו י"ח, וכפשטא דירושלמי (פ"ב דחלה) שמצות עשה דמצה דוחה לל"ת דחדש, וכפי שיתבאר בס"ד לקמן. והנה תוס' בסוכה (ט') ד"ה ההוא מבעי לי' כתבו דמצוה הבא בעבירה לאו דאורייתא, ובסוכה (ל' א') ד"ה משום כו' בסופו כתבו תימא דבפ' כ"ש (ל"ה) דתניא אין יוצא במצה של טבל ודריש לי' מקרא תיפוק לי' משום מצוה הבא בעבירה דקאכיל איסור ונפיק ידי מצה מבואר דאית להו מצוה הבא בעבירה מדאורייתא, ולכאורה נראה שסותרים דבריהם, אבל באמת בסוכה (ל') דאזיל אליבא דר"ש ב"י דדריש לי' מקרא כי אני ד' כו' משל למלך כו' משמע דס"ל מצוה הבא בעבירה דאורייתא ע"כ הקשו מהא דפ' כ"ש ג"כ דמוקי לה רב ששת כר"ש והקשו שפיר למה לי) קריא תיפוק לי' משום מצוה הבא בעבירה, ור"ש לשיטתו, והנה הש"א תירץ על קושית התוס' דאיצטרך היקש דר"ש דלא תימא דאתי עשה דמצה ודוחה ל"ת דטבל של מעשר עני דהוי רק לאו גרידא כמבואר במכות (ט"ז) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה, ובכה"ג דעשה דוחה לל"ת לא הוי מצוה הבא בעבירה, אלא דשוב דוחה הגאון בש"א תירוץ זה דהתוס' לשיטתם שכתבו בקדושין (ל"ח א') ד"ה דאקריב בשם הירושלמי דאין עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש, דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ח דאחר הדיבור, ע"כ אין עשה דמצה דוחה ל"ת ושפיר קמה וגם נצבה קושית התוס', למה לי' היקשא דמצה לחמץ תיפוק לי' מחמת מצוה הבא בעבירה, ואח"כ הביא הש"א ראי' ברורה לדחות דברי התוס' דקדושין דהלא בירושלמי (בפ"ב דחלה) והובא ג"כ בתוס' ר"ה (י"ג) ד"ה דאקריבו בסופו, והוא מחלוקת ר' יונה מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאין כתוב בצידה. וע"ד דר' יוסי אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ כתוב בצידה. ופי' בו הר"ש שני פרושים, פי' א' נכתב בצידה כפשוטו דומי' דלא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך, ופי' השני לא נכתב בצידה מצה במצרים חדש בכניסתן לארץ, והוא כונת התוס' קדושין דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור, והכריח מהירושלמי דפ"ק דביצה דקאמר אהא דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, קאמר בירושלמי חבריא אמרי' שמ"ע דוחה לל"ת ע"ד דר' יונה כו' אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא, ע"ד דר' יוסי דאמר אא"כ כתובה בצידה כו', הרי מבואר בירושלמי דאף מ"ע דלאחר הדיבור אינו דוחה לל"ת אא"כ נכתב בצידה ממש כמו כלאים בציצית, ובהא ודאי לית הילכתא כוותי', דהרי קי"ל בש"ס יבמות (ך') דמדאורייתא חייבי לאוין בני יבום נינהו, אלא משום גזירה ביאה ראשונה כו', ואעפ"כ מבואר דליתא להך סברא דעשה דקודם הדיבור, והפירוש האמיתי בירושלמי נכתב בצידה ממש לר' יוסי ולית הילכתא כוותי', א"כ יש לתרץ קושית התוס' כנ"ל דצריך היקשא היכא דליכא אלא איסור לאו וה"א דדחי עשה לל"ת קמ"ל היקשא וכנ"ל, אלא דקשה על זה דהא אנן קאמינן אליבא דר"ש ור"ש אית לי' כ"ש למכות וכבר כתב הש"א (בסי' צ"ו) דאף לר"ש דאית לי' כ"ש למכות אעפ"כ לענין מצות עשה בעינן אכילה בכזית, דלקרבן וכרת מדמינן, וכן נכון מצד הסברא דבמצות עשה כיון דהתורה ציותה לאכול וליהנות מהמצוה, אין הנאה של אכילה פחות מכזית, אבל בל"ת, כיון שהתורה ציותה שלא לאכול אסור הנאת כל שהוא, כיון דצד הנאה כ"ש איכא, רק דלענין קרבן וכרת בעינן הנאה גדולה מאיסור, וכיון דחזינן דאין נקרא הנאה גמורה כ"א בכזית מסתמא התורה שצותה במ"ע לאכול בעינן הנאה גדולה בכזית, א"כ ליכא לתרץ דצריך היקשא דמצה לחמץ היכא דליכא אלא איסור לאו וה"א דדחי עשה לל"ת, הלא בעידנא דמעקר לאו באכילת כ"ש עדיין לא מקים למצות עשה דאכילת מצה אליבא דר"ש דאית לי' כ"ש למכות דצריך לאכול כזית במ"ע, וכעין קושיא זאת הקשה הש"א (בסי' צ"ז) לפי מה שכתבו התוס' בפסחים (ל"ח א') ד"ה אתיא לחם לחם דהקשו כיון דבעינן מצה שלכם, אמאי בעינן היקשא שאינו יוצא בטבל תיפוק לי' דבעי שלכם וטבל אינו שלכם, דהא אתרוג כו'. ותירץ ר"י דאתרוג של טבל לא חשיב שלו, כיון שצריך ליתן ממנו לכהן ובעינן שיהא כל האתרוג שלו אבל מצה אם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר שלו, והקשה כיון דצריך לאכול יותר מכזית א"כ כשאכל כזית עדיין לא קיים המצוה של מצה וכבר עבר על הלאו, א"כ א"א לומר דהיקש צריך דה"א דדחי עשה לל"ת גרידא כגון טבל של מעשר עני, וע"כ איצטרך קראי דהיקש מחמת דיעבד דאם עבר ואכל אינו יוצא ומצוה הבא בעבירה דרבנן ע"כ צריך היקשא, ותירוץ הרשב"א של תוס' שם דחה הש"א, ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' ט"ז דף ו' ב') דדחה תירוץ הרשב"א ותלי' בפלוגתי' דש"ס חולין (ק"ל ב') אי מתנות שלא הורמו כהורמו דמי יעו"ש, ועכ"פ לתרץ שני הקושיות הנ"ל קושיתנו אליבא דר"ש דאמר כ"ש למכות ולמ"ע, דמצה צריך כזית ובעידנא דמעקר לאו לא מקים העשה וכן קושיות הש"א לפי תירוץ ר"י דע"כ צריך לאכול יותר מכזית וליכא בעידנא, ע"פ דברי הנ"י בשם הרנב"ר ז"ל, בפ' אלו מציאות, דהקשו על הא דאין עשה דהשבת אבידה דוחה לל"ת ועשה דטומאה של כהן בבית הקברות, דהקשו דהרי בלא"ה אף אם לא הי' ל"ת ועשה הרי בעידנא דמעקר לאו לא מקים העשה דהשבה ותירץ הר"ן כיון דבשעת דעבר הלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואף שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע ולא ממעטין אלא כההיא דשבת (קל"ב) דיקוץ בהרתו ויעבוד דבשעה דקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה ואף לרבינו יהוסף דכתב דלא דמי למילה דכל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי מצוה כו', אבל גבי השבה כו' ועכ"פ למדנו מדברי הר"ן ורבינו יוסף דאף היכא שנעשית חצי המצוה וכבר עבר הלאו הוי שפיר בעידנא, א"כ לא קשה שני הקושיות הנ"ל מהא דרבי שמעון ומהא דצריך לאכול יותר מכזית כיון דעל כל פנים במה שאוכל המקצת, הרי מקים חלק מהמצוה והוי שפיר בעידנא, וה"א דאתי עשה ודחי לל"ת גרידא ע"כ בעינן היקשא דמצה לחמץ ולעולם מצוה הבא בעבירה דאורייתא, אלא דאיצטרך היקשא, היכא דאיכא לאו גרידא ולית לי' מצה אחרת דה"א דעשה דוחה לל"ת, והוי שפיר בעידנא כיון דעושה חלק מהמצוה באכילת כ"ש, ע"כ איצטרך היקשא, ומתורץ קושית התוס' סוכה (ל' הנ"ל), אלא דעדיין קשה לפי פירוש הר"ש (בפ"ב דחלה) דבשנה ראשונה שנכנסו לארץ הי' נאסר כל התבואות אפי' של שנה דאשתקד כיון דעדיין לא התיר העומר, רק דמ"ע דמצה דוחה לל"ת דחדש כמש"כ בירושלמי (פ"ב דחלה) הובא בר"ש שם ובתוס' ר"ה (י"ג הנ"ל) א"כ כיון שנאסר כל התבואות מכל השנים קודם לעומר ואיך דוחה העשה דמצה לל"ת דחדש, דהרי אין כאן כולל, א"כ אף לרבנן דר"ש איכא היקש דמצה לחמץ דאין איסור חמץ חל על איסור חדש בשנה ראשונה כיון דכל ה' מיני תבואה נאסרו, אלא דזה יש לתרץ דהירושלמי לשיטתו דכתב בפ' כ"ש על משנה דאוכל תרומת חמץ בפסח אם מירחו ואח"כ השתחוה לו אם התרו משום אוכל טבל לוקה ומשום עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל אף בלא כולל, א"כ נימא דאיסור חמץ חל על חדש אף בלא כולל שהוא איסור חמור, אלא דעדיין יקשה לר' שמעון דאית לי' אוכל נבילה ביוה"כ פטור דאין איסור חמור חל על איסור קל אפי' בכולל, וא"כ יקשה קושית הירושלמי איך אכלו מצה