תורת אליקום ל

איסור חל על איסור, ואם נאמר דכוונת הש"ס הוא ע"ד המבואר בירושלמי פ' כ"ש על משנה האוכל תרומת חמץ בפסח דאם עירב חמשת רביעין קמח ואח"כ חימצן אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה ומשום אוכל חמץ לוקה דחל איסור חמור על איסור קל וכן עשה כר"י כו', יעוי"ש בירושלמי, דסובר דחל איסור חמור על איסור קל אף בלא כולל כדמוכח שם מואם מרחו ואח"כ השתחוה כו' דאיסור חמור חל על איסור קל אף בלא כולל, א"כ י"ל דאף בש"ס דילן דקאמר ה"מ ר"ש היינו אף דחמץ איסור חמור מטבל אינו חל, אבל באמת אין כאן כולל בחמץ, א"כ מאי קאמר הש"ס מרבינא אמר אפי' תימא רבנן כו', הלא הא בש"ס שבועות מבואר דר"ש לית לי' כולל אף באיסור חמור נבלה ביוה"כ, א"כ רבנן דפליגי על ר"ש דווקא בכולל באיסור חמור אבל היכא דליכא כולל אף חמור על קל אינו חל, ואם נאמר דחמץ לא הוי כולל, א"כ אף כרבנן אתי' ומאי דוחקא לאוקמי לרב ששת כר"ש, אלא ברור דגם חמץ הוי כולל ודומה שפיר ליוה"כ דעיקר הכל הוא הזמן ואף דחמץ תלוי במעשה ג"כ, כיון דאין מעשה החימוץ תלוי בזמן הפסח, דווקא, א"כ עיקר הכל שזמן הפסח אוסר עיסות החמוצים, הוי שפיר כולל, כיון דהזמן אוסר עיסות חמץ היתר כולל לאסור עיסות חמץ של איסור כמו יוה"כ, שחל האיסור על נבלה מחמת כולל כמבואר בש"ס שבועות הנ"ל, ודברי הגאונים הנ"ל ברורים דהוי חמץ איסור כולל וכפשטא דש"ס וכמבואר בש"ס שבועות, וכולל זה דומה ליוה"כ בלי שום הבדל כלל, ודלא כהמחבר הנ"ל ודלא כלח"מ הנ"ל. והנה הרמב"ם (פ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה ט') פסק אין מביאין מנחות ונסכים לא מן החדש קודם לעומר ולא מן הטבל ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכלאי כרם מפני שהיא מצוה הבא בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא קידש כו' אבל נתקדשו להפסל, ועין ש"א (סי' צ"ו הנ"ל) שכתב דברי הרמב"ם הוא ש"ס זבחים (פ"ח א') אין מביאין מנחות ונסכים כו' ואצ"ל מערלה וכלאי כרם ואם הביא לא קידש וע"ז קאמר רבא לא קדוש ליקרב אבל קדוש לפסול. והנה מה שמתמה הגאון ש"א (בסי' צ"ו ובסי' צ"ז) על הרמב"ם, דהביא הך טעם דמצוה הבא בעבירה והרי בש"ס פסחים בפ' אלו עוברין יליף הש"ס דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל ממשקה ישראל מן המותר לישראל, והוא דרשה גמורה כדמוכח ממנחות (ה') ומתמורה (ל') ובסי' (צ"ז) מתמה לאידך גיסא על הרמב"ם דבטבל לא שייך מצוה הבא בעבירה כיון דהא דהביא מנחות ונסכים מן הטבל לאו ע"י עבירה שנעשית בו נעשית המצוה יעו"ש, והנה הגאון מוהר"ש בנו של הנו"ב במ"ת חלק א"ח (סי' קל"ד) תירץ דהרמב"ם לא קאי על טבל וחדש כ"א על ערלה וכלאי כרם דאסורים בהנאה והוי מצוה הבאה בעבירה כמש"כ המ"ל שם, ועכ"פ עיקר דקדוק הש"א על הרמב"ם כיון דבטבל וחדש, הטעם משום משקה ישראל, והך טעם יספיק על ערלה וכלאי כרם ג"כ, אלא דלשון הש"ס וכן העתיק הרמב"ם דקתני ואצ"ל מן ערלה וכלאי הכרם, ש"מ דבערלה וכלאי כרם איכא טעם אחר בלא"ה, ע"כ הוסיף הרמב"ם הטעם משום מצוה הבא בעבירה. והנה מה שכתב הרמב"ם ולא מן המדומע נראה שסובר כפי' רש"י, זבחים (שם), מדומע מתרומה ואע"ג דשרי לכהנים כיון דאסור לישראל, אינה ממשקה ישראל, דלפי' תוס' שם דמדומע מערלה וכלאי כרם, לא גרסינן בהברייתא ערלה וכלאי כרם, כמש"כ התוס' בד"ה מן המדומע כו' אבל ערלה וכלאי כרם לא איצטרך למיתני כו', א"כ הרמב"ם שהעתיק ואצ"ל מערלה וכלאי כרם ש"מ דסובר כפי' רש"י, אלא דבאמת י"ל להרמב"ם הפי' מן המדומע, היינו שמעורב טבל או חדש, אבל תרומה כיון דמותר לכהן אין כאן משום משקה ישראל, כמש"כ התוס', לפ"ז נכון לפי' הרמב"ם הא דקתני בהברייתא, ואצ"ל מן הערלה וכלאי כרם דלא כרש"י שפי' דאסור אף לכהנים, דלמאי נקיט ערלה וכלאי כרם ליתני טבל או חדש דאסור לכ"ע, ע"כ הוכרח הרמב"ם להוסיף דערלה וכלאי כרם איכא עוד טעם דמצוה הבאה בעבירה, כיון דאסור בהנאה וכמ"ש המ"ל, ורש"י סובר דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ אין כאן מצוה הבא בעבירה בערלה וכלאי כרם, ע"כ הוכרח לפרש ואצ"ל ערלה וכלאי כרם שאסורי' לכהנים. אבל הרמב"ם שגרס ואצ"ל מערלה וכה"כ, ואעפ"כ יפרש המדומע מן הטבל וחדש דאסור לכל, והרבותא דערלה וכה"כ, משום דאיכא עוד טעם דמצוה הבאה בעבירה שאסורים בהנאה, וע"כ סיים הרמב"ם הטעם דמצוה הבא בעבירה על ערלה וכה"כ וכנ"ל, ואעפ"כ מבואר בדברי הרמב"ם דמצוה הבאה בעבירה מדאורייתא וכ"כ הש"א (בסי' הנ"ל), והיסוד של רבינו הרמב"ם, שלא הביא הך דרש דמשקה ישראל, בפירוש, אף שהוא דרשה גמורה כדמוכח מש"ס מנחות ותמורה הנ"ל, עכ"ז לדברי רבינו הכל סובב אל יסוד מצוה הבאה בעבירה, שהוא מדאורייתא, אלא כיון שלא ע"י העבירה נעשית המצוה, כמו טבל וחדש, שהוא איסור בפני עצמו לא ע"י הקרבה הוצרך קרא דמשקה ישראל דכל דבר איסור הקב"ה שונאה. כיון שלא התיר לישראל שנואי הדבר להקב"ה, א"כ בערלה וכה"כ, כיון שאסור בהנאה, הרי המצוה נעשית ע"י עצם העבירה שנהנה מערלה וכה"כ, ולזה אמר הרמב"ם שאצ"ל בערלה וכה"כ, ששנאוי הדבר לפני המקום ב"ה, והך קרא דיחזקאל ממשקה ישראל הכל הטעם מפני מצוה הבא בעבירה אלא דיותר חומרה אף שאין עצם המצוה נעשית ע"י העבירה עכ"ז כיון שדבר איסור הוא, הוא שנאוי לפני הקב"ה, וכ"ש כשהמצוה בעצם נעשית ע"י עבירה שנהנה מערלה וכה"כ, וזה ברור בפי' הרמב"ם, ובהכי ניחא מה שנדחק הגאון מוהר"ש (בסי' קל"ד) במ"ת בא"ח, על דברי הרמב"ם מהא דקיי"ל כרבא ר"ה (כ"ח) דמצוה לאו ליהנות ניתנה וכן פסק הרמב"ם (בפ"א משופר) ומכח זה נדחק מאוד בדברי הרמב"ם, והי' בדעתו לומר דהרמב"ם סובר מצוה הבא בעבירה רק לכתחילה אסור ואח"כ דחה בעצמו דלשון הרמב"ם ואם הביא לא נתקדשו כו' הלשון אינו סובל לכתחילה כ"א דיעבד, אבל לפי הנ"ל ניחא דבאמת מצות לאו ליהנות ניתנו, אלא דבקרבן כיון דמהך קרא ממשקה ישראל אסרינן אף שאין המצוה נעשית ע"י עצם עבירה פסול לקרבן. א"כ כש"כ כשנהנה מערלה וכה"כ, ובשעת הקרבה כיון שלהדיוט אסור ליהנות הרי אסור להקרבה מכח איסור להדיוט והרי הוא שנאוי להקב"ה,, מפאת דבר איסור והרי המצוה של הקרבה נעשית ע"י דבר איסור שנהנה בו אף שבאמת מצות לאו ליהנות ניתנו, עכ"ז כיון שאסור בהנאה להדיוט אינו דבר המותר לישראל ע"כ בקרבן אסור, להקריב ממנו, להך טעם דמשקה ישראל דבר המותר לישראל סובר הרמב"ם דהוא הכל מחמת דהמצוה נעשית ע"י דבר איסור וכש"כ כשעצם המצוה נעשית ע"י איסור שאסור להדיוט הוא שנאוי להקב"ה, ודקדק הרמב"ם כן מלשון הברייתא ואצ"ל מערלה וכה"כ, ודווקא להקרבה אבל בעלמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דבקרבן כיון שהוא הנאה האסור להדיוט הרי אסור לקרבן וכנ"ל. ודברי רבינו הר"מ מזוקקים וברורים ומתורץ כל הרגשות שהרגישו הש"א והרב הגאון מוהר"ש הנ"ל, והנה על דברי הר"מ (פ"ו ממצה דין ז' הנ"ל) תמה בשו"ת ש"א (סי' הנ"ל), כיון דהרמב"ם כתב כל שאין מברכין עליו בה"מ אינו יוצא בו י"ח מצה, ובפ"א מברכות (בסופו) כתב כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף כו', א"כ כמו שאין מברכין בה"מ אפי' באיסור לאו בעלמא, כמו כן אין יוצא י"ח מצה בזה, והרי עשה דמצה דוחה לל"ת גרידא, ולא שייך מצוה הבאה בעבירה ואדרבא מצוה איכא, ונפלאתי על גדולת חכמת רבינו, דדברי הר"מ (בפ"ו ממצה) שכתב אין אדם יוצא י"ח מצה במצה שהיא אסורה לו כו', א"כ מיירי במקום שאסור והיינו דיש לו מצה אחרת של היתר דאז אין דוחה לל"ת העשה ובכה"ג אינו יוצא בהמצה, משום מצוה הבא בעבירה וכשיטת הר"מ שהוא דאורייתא. אבל היכא דלית לי' מצה של היתר