תורת אליקום כט

הרמב"ן בזה, אלא ברור הדבר שאין קפידא בלשונות, לא לך עלי ולא לי עליך, רק הרמב"ן ביאר הפירוש שבתוספתא הגיע המשכון בין רע בין יפה בין אינו שוה המשכון כמו החוב או ששוה יותר, ודייק שפיר מזה דווקא שהחליט המשכון בעד החוב אבל אם אמר משכוני יהי' שלך ואני אפרע לך חובך בכה"ג לא קנה, ודקדק מדקתני בתוספתא בין רע בין יפה הגיע, א"כ ע"כ המשכון מוחלט בעד החוב דשייך לומר רע שאינו שוה כנגד החוב. אבל היכא שהמשכון הוא קנס והחוב יסלק לא שייך לומר בין רע בין יפה, הא החוב הוא בתוקפו והמשכון הוא לקנס אלא ע"כ שהתוספתא מיירי שהמשכון מוחלט בעד החוב ושייך לשון רע שקבל עליו קתא דמגלא בעד חוב גדול, וכן הוא כוונת הב"י (בסי' ר"ז) אבל אם אין שום קפידא בלשון לענין אסמכתא רק כשקיבל המשכון בעד החוב אם לא יפרע לזמ"פ, ובשאינו שוה שייך לשון לך עלי ובשוה יותר שייך לי עליך, ועיקר תלוי בכוונה שיסכימו שניהם לתנאי שיקבל המשכון בעד החוב לחלוטין א"כ ברור דר"מ חולק על הרמב"ן, כמש"כ הרא"ש, דס"ל דבמשכון מטלטלין שייך אסמכתא, ולשון הש"מ ב"מ (מ"ח) מסכים לדברי אלה ובודאי לשון התוספתא בין רע בין יפה קאי על עצם המשכון שהוא רע או יפה, ולא שהוזל א ח"כ המשכון לא שייך לקרוא לו רע, אלא בלי ספק שהי' רע מתחילתו שאינו שוה כדי חוב ועכ"ז קבל עליו המלוה אם לא יפרע יהי' מוחלט לו בעד החוב, ומזה ראי' למ"ש המק"ח דאם הוזל המשכון א"צ לקבל, וצריך לשלם דמי חובו מדלא קתני רבותא בתוספתא דאף אם הוזל אח"כ הגיע אלא דוקא שהי' רע מתחילתו, אבל אם הוזל א"צ לקבל בעד החוב, והתוספתא קתני בין רע בין יפה להורות דווקא שמקבל המשכון בתורת מכר בעד החוב אבל אהיכא שהמשכון לקנס והחוב בתוקפו לא זכה בהמשכון כמש"כ הרמב"ן וכנ"ל. יעיין כת"ר בכל דברינו ויקבל האמת ממי שאמרו

סימן ו

בסוגיא דאלו דברים שאדם יוצא כו'

פסחים (ל"ה א') מתניתין אלו דברים כו' אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במע"ש והקדש שלא נפדו חלות תודה כו' רש"י ד"ה והכהנים בתרומה אבל ישראל בתרומה לא כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאינו מוזהר על חמוצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר, ובעמוד (ב') ד"ה דמאי כתב רש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בו לשם מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הוה לה מצוה הבאה בעבירה ובד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשוב לה כו', ובש"ס (ע"ב) אבל לא בטבל פשיטא כו' וכתב הרמב"ן במלחמות, ר"פ כ"ש, וז"ל ולא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא הוא אלא פלוגתי' נמי הוא ודלא כהילכתא היא אלא משום רישא כו' עכ"ל, ועיין שו"ת שאגת ארי' להגאון ממיץ בתשובה (סי' צ"ו בסופו) שפי' דברי הרמב"ן, משום דהך היקשא דברייתא דמצה לחמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ, הוא אליבא דר"ש דלית לי' כולל אבל לדידן דקי"ל איסור חל על איסור באיסור כולל, א"כ חל איסור חמץ על טבל ויוצא בו נמי ידי מצה, אלא דהקשה על הרמב"ן, דטבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו הוי במיתה ואין עשה דמצה דוחה ל"ת שיש בו מיתה, ומעשר שני שלא נפדה הוי עשה ול"ת לשיטת הרמב"ן בס' המצות, ואין עשה דמצה דוחה ל"ת ועשה, ואתי שפיר המשנה אליבא דהילכתא. ולענ"ד לתרץ דברי הרמב"ן דמוקי להמשנה דקתני סתמא אבל לא בטבל כו' בין בשוגג בין במזיד, א"כ בשוגג שאכל אלו אסורים למה אינו יוצא מצות אכילת מצה אם נאמר מצוה הבאה בעבירה דרבנן או דלא חיישינן כלל, ועכ"פ בשוגג הי' לו להיות יוצא ידי מצה, ובמשנה קתני סתמא אבל לא בטבל, ש"מ דע"כ מחמת היקש דמצה לחמץ, וזה הוא שלא אליבא דהילכתא דהוא דוקא לר"ש. והנה הרמב"ם (בפ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה ג') כתב דאין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעש"ר שלא נטלה תמורתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון כו' יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו בה"מ אינו יוצא בו ידי חובתו, וכתב הלח"מ, דפסק כהך ברייתא דפ' כ"ש (ל"ה) יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ וכר"ש, והקשה (מפ"ב דשביתות עשור) דפוסק דלא כר"ש ותירץ דהא דקאמר הר"מ דיוה"כ חל על נבלה משום דהוי איסור כולל ומה שאמר בש"ס בפ' כ"ש האוכל נבלה ביוה"כ פטור מיירי בנתנבלה בו ביום ופטור מנבילה כיון דיוה"כ חל קודם אבל על יו"כ חייב ממ"נ וחמץ וטבל כיון שאין כאן כולל להכי קאמר ר"ש דפטור אבל רש"י ז"ל סובר דפטור מיו"כ משמע דלא ס"ל דיוה"כ הוי איסור כולל עכ"ל, והנה כל דברי הרב דברי שגגה הוא, דהרי מבואר בש"ס שבועות (כ"ד) ובשארי מקומות ר"ש לטעמי' דלית לי' איסור כולל דתניא האוכל נבלה ביוהכ"פ פטור הרי מבואר דלא חל יוה"כ על נבלה דלית לי' כולל ועיין רש"י שבועות שם ד"ה באיסור, הבא מאליו כו', שמבואר דיוה"כ הוא כולל, ור"ש לית לי' כולל, וראית בס' בשמים ראש בכסא דהרסנא (סי' ס"ח) שהעתיר דברים על הגאון בעל ש"א (בסי' צ"ו הנ"ל) שכתב דחמץ הוי כולל על איסור טבל שכולל כל תבואה שאינו של איסור, ודן את דברי רבינו מאור ישראל, לשגיאה גדולה, דלא נאמר כולל אלא בשעת חלות האיסור ומתוכו על עצם אחד מצרף עמו עצמים אחרים עי"כ נעשו כנושא אחד כמו בא"א ונעשה חמותו שבבוא מקרה חמות על זו שהיא לקיחת הבת נאסרו שאר הקרובות עמה חל האיסור גם על זו, נבילה ביוה"כ בהתקדש היום נאסרו כל האוכלים משא"כ חמץ בהתחמץ העיסה הזאת לא בא האיסור על אחרת ואם נקחהו ע"ד יוה"כ ונאמר שהפסח יצרף העיסות המחומצים הנה איננו במצה זו שאנו דנים עליו בשעת מעשה אם נתחמצה ואף כל המצות על שעתן אנו דנים אותן, ועוד כיון דתלוי בזמן ובמעשה הרי המעשה אינו מביא האיסור להאסר אח"כ בזמן כיון שלא היה מביא לאיסור בחולו תיכף, ע"כ לשון המחבר הנ"ל, ולפי שהגאון בעל ש"א והגאון בעל הצל"ח סוברים דחמץ הוי כולל על טבל ושאר איסורים וכן מוכח מדברי הרמב"ן הנ"ל, ע"כ חובה עלינו בס"ד, לברר האמת כדברי שלשה רועים, רבותינו ז"ל. והנה יסוד סברת המחבר הנ"ל הוא מה שסיים בסופו דלא דמי ליוה"כ כיון דתלוי בזמן ובמעשה ובשעת מעשה שנתחמצה העיסה של טבל אין כאן כולל דנאמר אגב דחל האיסור חמץ על עיסות של היתר חל על של איסור דבשעת מעשה לא בא האיסור על אחרים, ואף אח"כ בעת אוכל האיסור אין הזמן מצרפן, אבל ביוה"כ כיון שאינו תלוי במעשה כ"א בזמן, הוי כולל, כיון שכולל איסור יוה"כ מאכל של היתר כולל מאכל של איסור, אך באמת ז"א דאף שתלוי במעשה ובזמן כיון שאין המעשה דווקא באותו זמן של פסח דהרי חמץ של קודם הפסח נאסר בפסח, א"כ אין המעשה תלוי בזמן שניהם יחד, א"כ עיקר הכל הזמן שנאסר לאכול חמץ בין חמץ שנתחמץ קודם הפסח או בפסח, הוי שפיר כולל כמו יוה"כ אגב שכולל איסור אכילה של היתר כולל של איסור וכן הפסח אגב שאסור לאכול מאכל חמץ של היתר כולל חמץ של איסור ומה לנו שנתחמצה העיסה בפסח, הרי אין הפסח גורם לאסור העיסו' החמוצות בו דוקא כ"א העיסו' החמוצות אסורי' בפסח יהיו חמוצים באיזה זמן שיהיו, א"כ עיקר הכל תלוי בזמן בעת האכילה ולא בעת החמוץ ובעת האכילה מצרף זמן הפסח העיסות המחומצים ע"י כולל כמו נבלה ביוה"כ בלי שום הבדל כלל, ע"כ בש"ס דקאמר רב ששת ה"מ ר"ש הוא דאמר אין איסור תל על איסור דתניא האוכל נבלה ביוה"כ פטור ואם איתא דליכא כולל בטבל של חמץ אפי' כרבנן אתי' דהיכא דליכא כולל אף רבנן מודים, לר"ש דאין