תורת אליקום כז

עובר מחמת קבלת אחריות מהסתם מחמת שמואל דהוי כאילו פירש ע"כ פירש דבעינן אחריות אונסין וכנ"ל, ועכ"פ בין הרא"ש בין התוס' סוברים דהך סברא דשמואל דחשיב כאילו פירש שייך אף בא"י דלא כתומים, אלא דעדיין קשה על הרמ"א דלא הגיה בא"ח דבעינן אחריות אונסין ונ"מ לאחר הפסח דהוי דרבנן ואזלינן לקולא, ע"כ הנראה בס"ד. והוא אף דיסוד דברי התוס' אמת דלרבה דקיי"ל כשמואל, דהוי כאילו פירש שייך ג"כ אף בא"י, דחשיב כאילו קבל אחריות בפירוש, עכ"ז אין הכרח דבעינן אחריות אונסין, ולא קשה קושית התוס' דא"כ ישראל שהלוה לא"י ע"ח יאסר בהנאה שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל, וגם לא קשה קושית והוכחת התומים מדלא מוקי הש"ס רישא דברייתא דפליגי בדשמואל ר"מ ות"ק והסיפא כיון דגוף החמץ של ישראל ע"כ לד"ה עובר ולהר"ן עכ"פ מדרבנן עובר, והיינו דכל הסוגיא דפסחים (ל"א) אזיל אליבא דרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה, וכן הא דפסחים (ה') הוא ג"כ מימרא דרבא דאמר לבני מחוזא כו' כיון דאילו מיגנב כו', והנה התוס' ב"ק (נ"ו) ב"מ (כ"ט) ובשבועות (מ"ד) ד"ה הו"ל הוכיחו דהלכה כרבה מהא דרב נחמן דקיי"ל כוותי' בדיני, וס"ל ב"מ (מ"ג) גבי המפקיד מעות אצל שולחני אף דיש לו רשות להשתמש לא הוי רק ש"ש ולא שואל, ובפ' אלו מציאות (כ"ט) מוכח דלרב יוסף משום דשרי לי' לאשתמושי להו הוי שואל, א"כ מוכח מרב נחמן דסבר כרבה לפ"ז רבא דהקשה לרב נחמן (ב"מ מ"ג) לדידך דאמרת שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי כו' מוכח דס"ל דבהנאת היתר שימוש הוי שואל ע"כ סבר כרב יוסף, דאל"כ למה לי' לדחוק המשנה דאלו מציאות דאבד היינו באונס, וע"כ דסבר כרב יוסף א"כ ע"כ ר"ע סבר ג"כ דהוי ש"ש וע"כ הפלוגתא דר"ט ור"ע לענין אונסין, ועיין ח"מ (סי' רס"ז) בש"ך (ס"ק י"ז) דכתב ג"כ כמאן דסבר כרבה למה נוציא המשנה מפשטא על כן מחמת היתר תשמיש לא הוי רק ש"ש, א"כ רבא דמוכח דסבר דהוי שואל ע"כ כרב יוסף ס"ל, א"כ אזדא לי' הוכחת התומים דלמה לא מוקמינן הברייתא הרישא דפליגי בדשמואל, הא כל הסוגיא אזלא אליבא דרבא ורבא סבר כרב יוסף ולרב יוסף ליתא דשמואל, ולא שייך פרוטה דרב יוסף באינו ישראל ע"כ מוקי הש"ס הפלוגתא בדרבי יצחק, אבל לעולם למאן דפסק כרבה וכשמואל, הוי ש"ש אף בישראל שהלוה א"י מחמת דחשיב כאילו פירש כשמואל, ולא צריך אחריות אונסין כלל, והש"ס בעי לאוקמא הברייתא אליבא דרבא דלית לי' דרבה וס"ל כרב יוסף וכנ"ל, ובהכי ניחא לישב שיטת ר"ח ובעל העיטור דס"ל דאף לאביי בעינן משכנו אצלו, י"ל לפי המסקנא הברייתא, לאביי מיירי בלא הרהינו אצלו ות"ק ור"מ קאמיפלגי בדשמואל ובסיפא ד"ה עובר כיון דהגוף של ישראל כהוכחת התומים דאביי ס"ל כרבה והא דקתני במשנה נכרי שהלוה לישראל ע"ח מותר בהנאה מיירי בהרהינו בלא מעכשיו אליבא דאביי ולמפרע הוא גובה והברייתא מיירי בלא הרהינו ופליגי בדשמואל ובסיפא לכ"ע עובר דכיון דגוף החמץ הוא של ישראל ובלא הרהינו לא אמרינן למפרע הוא גובה לשיטת ר"ח ובעל העיטור כנ"ל אבל הש"ס אליבא דרבא דסבר כרב יוסף מוקי הפלוגתא בדרבי יצחק, והך ברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר הגעתיך ה"ז עובר לאביי צריך לתרץ דסבירא ליה כמאן דאמר דס"ל גבי בכור בין גבה מעות או קרקע אין לו, והוא רבנן דפליגי על רבי ב"ב (קכ"ה שם) וע"כ דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ע"כ בעינן הרהינו ומעכשיו ועכ"פ לפ"ז נתברר טעם של הרמ"א דלא הגיה דבעינן דווקא אחריות אונסין, דאזדא לי' הוכחת התוס', דהא הש"ס קאי אליבא דרבא ורבא לית לי' דרבה וס"ל כרב יוסף, אבל לרבה באמת מחמת שמואל הוי ש"ש דהוי כאילו פירש רק דקשה מהך ברייתא דא"י שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר י"ל דהך ברייתא ס"ל כר"א דלית לי' דשמואל, ולא הוי ש"ש, אבל הברייתא דפלוגתא דר"מ ות"ק י"ל באמת לרבה דפליגי בדשמואל וכהוכחת התומים רק דהש"ס אזיל אליבא דרבא דלית לי' דרבה וכנ"ל, לפ"ז יצא לנו לדינא דאף לרבה לא בעינן אחריות אונסין, דאזדא הוכחת התוס', מהש"ס, והברייתא דא"י שהרהין פת פורני איכא לאוקמי כר"א דפליג על שמואל אבל הדין דין אמת לרבה דקיי"ל כשמואל אף באינו ישראל שייך הך דשמואל אף דאין שומרים בא"י עכ"ז מחמת שמואל חשיב כאילו פירש, ודלא כתומים ואעפ"כ לא בעינן אחריות אונסין לענין חמץ וכנ"ל, וניחא הא דלא הגיה הרמ"א בא"ח, לענין איסור דבעינן אחריות אונסין וכנ"ל

סימן ה

בנידון שני הדינים אשר המציא הגאון מק"ח והגאון יד אפרים במלוה על המשכון

בא"ח (בסי' אמ"ת) המלוה על המשכון והרהין אצלו ואמר מעכשיו אם לא אשלם לזמן פלוני יהי' המשכון שלך וכ' המק"ח (בס"ק א') אם הוזל המשכון שיכול המלוה לומר שיקבל המשכון רק כפי שיווי בתורת גוביינא ולא בתורת מכר, אף שאמר מעכשיו, כי המכר הוא קנס שקנס על עצמו הלוה שיהי' המשכון מוחלט להמלוה באם שלא יסלק לזמן, אבל אין לכוף למלוה שמוכרח לקבל אם הוזל, ויוכל לומר על דעת זה לא נתרצתי במכירה ונשאר הלואה ויגבה מהמשכון בתורת גוביינא כפי שיווי מעת זמ"פ ובכה"ג בנכרי שלוה מישראל על משכון אין הישראל עובר בבל יראה, וכן אם יאמר הישראל הריני כאילו התקבלתי מותר דמי המשכון ולא יגבה מהחמץ רק כדי שיווי החוב בתורת גוביינא כי יכול לבטל התנאי אף במעכשיו קודם הגעת זמן פרעון כיון שהתנאי הוא רק לטובת המלוה ולזה הסכים היד אפרים גם כן, ובזה ניחא דברי המגן אברהם (בס"ק ד'), לענ"ד הדינים אמת וכת"ר הפריז על המדה על המחברים הנ"ל ששגגה יצא מאתם, ואבא בס"ד על סדר דברי קדשו. מה שכתב על מה שכתב הש"ך בח"מ (סי' ע"ג סעיף י"ז בס"ק נ') שהקשה על תשובת הרא"ש דאיך אפשר דהתוספתא על המלוה קאי והא המלוה לא התנה כ"א הלוה וכי בשביל שאמר הלוה אם לא אתן לך עד יום פלוני אין לי בידך כלום יפסיד המלוה חובו, וכתב כת"ר דגם להרמב"ן שהסכים הש"ך ג"כ קשה וכי בשביל שאמר הלוה כן יפסיד המלוה חובו, על כן חילק כיון דהרמב"ן מיירי שאמר הלוה בפירוש אם לא אתן לך ליום פלוני אין לי עליך ולא לך עלי וכיון שהמלוה שמע התנאי ושתק נתרצה, אף אם הוזל, ומכח זה תמה על הרא"ש מנ"ל שרבינו מאיר חולק על הרמב"ן דילמא בכה"ג שאמר אין לך עלי ולא. לי עליך כ"ע מודים. וכן הקשה על הש"ך מנ"ל שהמחבר חולק על הרמב"ן דילמא בכה"ג שאמר בפירוש אין לי כו' המחבר מודה ואין שום מחלוקת כלל, במחכ"ת לא היטב עיונו בכל זה כי בודאי לענין אסמכתא אין חילוק בכל הלשונות שיאמר אם נאמר דבמשכון שייך אסמכתא ומש"כ הנ"י והר"ן על הרמב"ן ומיהו ה"מ באומר אין לי עליך כלום ולא לך עלי אלא יצא חובך במשכוני אין הכונה דצריך לומר אלו הלשונות, דאף אם יאמר סתם אם לא אפרע לזמ"פ יהי' מוחלט המשכון ג"כ לא הוי אסמכתא להרמב"ן כיון דיהיב טעמא דב"ח קונה משכון רק כוונת הר"ן בהך לישנא שהוא פירוש על התוספתא שממנה הוציא הרמב"ן דינו,, וז"ל התוספתא המלוה את חבירו על המשכון וא"ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והגיע הזמן ולא נתן הגיע המשכון בין רע בין יפה והיינו בין המשכון אינו שוה כדי החוב או ששוה יותר, ועל זה ביארו הר"ן והנ"י שאמר אין לך עלי כשאין המשכון שוה כדי החוב, ואין לי עליך כשהמשכון שוה יותר מהחוב, כי זה הוא פירוש בין רע בין יפה שנזכר בתוספתא, אבל אין צריך לומר אלו הלשונות דווקא, תדע דהא בתוספתא לא נזכר כלל אלו הלשונות ואיך יפרש הרמב"ן פירוש בדבר אשר לא נזכר רמז מזה בתוספתא