תורת אליקום כו

גובה, והיכא שמכרו היתומים קרקעות במלוה ע"פ שלהם מכרו, ואין בע"ח גובה מהמעות שקבלו ועיין תשובת הרא"ש (כלל ע"ט סי' י') ועיין סמ"ע (סי' ק"ז ס"ק ט"ו) ע"כ שפיר קאמר רבינו הגדול הרי"ף דלהכי קאמר הש"ס לר"פ גובה מן היתומים משום נעילת דלת ואוקמא אדאורייתא כיון דבמתנה אין מלוה ע"פ גובה וגם מכאן ולהבא הוא גובה ושלהם הוא הקרקע עד עת גבי', הי' להחכמים להשוות יורש למקבל מתנה, ע"כ צריך לטעם משום נעילת דלת

שייך לאות ב', במה שכתבנו לרש"י דפירש הא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מיירי באפותקי מפורש ואעפ"כ בעינן להקנות מטלטלים אג"ק כמש"כ התוס' ערכין (כ"ג) ונתקשה התומים למה צריך לאפותקי, וכתבנו לעיל, דנ"מ למ"ד של"ד וכנ"ל. עוד יש לומר ע"פ מה שכתב הבעה"ת (שער מ"ג חלק א' סי' ד') בשם הרמב"ן על הא דאמר רב חסדא ב"ב (מ"ד) היכא דאקני מטלטלים אג"ק והוא דכתב לי' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ופי' הרמב"ן משום דאמרינן נכסי' דבר אינש אינון ערבין לי' ואמרינן בערב דאיתא אסמכתא ולא משתעבד אלא משום דבההיא הנאה דקא מהימן לי' ולפיכך המטלטלים דמיא לאסמכתא שאם לא ימצא קרקעות לפרעון שיפרע ממטלטלים אם מוצא אותן נמצא ששעבודו הוא ע"ד אסמכתא כו' עכ"ל, א"כ אתי שפיר דבעינן אפותקי מפורש על מטלטלים דלא להוי כאסמכתא דחזינן דעיקר שעבודו על מטלטלים ע"כ לא הוי אסמכתא ומהני מטלטלים אג"ק וצריך לתרווייהו לאפותקי ולהקנות מטלטלים אג"ק וכנ"ל

עוד שייך לאות ב' הנ"ל, מה שכתבנו לדחות דברי הגאון צל"ח דשעבוד עדיף מקנין, עיין ח"מ (סי' ס"ו סעיף י') ועיין רא"ש בתשובה (כלל ע"ה סי' ג') דאף דשטר אינו נקנה באגב מכ"מ משתעבד באגב ואף לדעת הרשב"א החולק עם כל זה הטעם כמש"כ הש"ך (שם ס"ק כ"ו) אבל בנד"ד כ"ע מודים דשעבוד עדיף

אות ד' בס"ד נבאר לפ"ז מה שכתב התוס' שבועות (מ"ד א') ד"ה שומר אבידה בסופו, לפי שפסקו כרבה הא דאמרינן פסחים (ה') גבי חמץ כיון דאילו מיגנב או מיתביד ברשותיכו קאי כדידכו דמי היינו גניבה ואבידה באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לא"י על חמצו יאסר בהנאה בלא דר' יצחק ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיי"ל כוותי' כיון דקיי"ל כרבה כו' מיהו מדרבי יצחק אע"ג דלא מחייב באונסין אסור בהנאה כיון דקני לי' והוי שלו יעו"ש, וקשה לרמ"א דפסק בחשן משפט סי' ע"ב) כרבה וכשמואל, למה לא הגיה באורח חיים (סי' ת"ם) דבעינן אחריות דאונסין, אף רי"ל דרמ"א ספוקי מספקא לי' אם הלכה כהתוס' והרא"ש דפסקו כרבה או כהרי"ף ורמב"ם, ע"כ בח"מ לענין ממון, פסק לקולא לנתבע דילמא קיי"ל כרבה אבל בחמץ לענין איסור החמיר דעובר בבל יראה אף בקבלת אחריות של גניבה ואבידה דילמא קיי"ל כרב יוסף ולר"י לא בעינן אחריות אונסין כמש"כ התוס' שבועות (שם), אבל עדיין קשה כיון דקיי"ל כרבי שמעון דאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא, א"כ אם ישראל קבל אחריות גניבה על חמצו של א"י ואח"כ לאחר הפסח קנה מא"י את החמץ או שגבה בחובו לפי דקיי"ל מכאן ולהבא גובה, א"כ הוי ספיקא דרבנן דילמא קיי"ל כרבה ואינו חייב אלא באחריות אונסין וספיקא דרבנן לקולא, א"כ הקושיא במקומה עומדת הו"ל להרמ"א להגיה בא"ח דאינו חייב אלא באחריות אונסין ונ"מ לאחר הפסח דאינו אסור אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן, לקולא, והנה הגאון בתומים (סי' ע"ב כס"ק י"ג) דעתו לחלוק על התוס', ע"כ אבאר בס"ד הדברים, ושורש ראיתו, לפי דקיי"ל בא"ח (סי' ת"ם) דאחריות גניבה ואבידה הוי אחריות, א"כ קשה בש"ס למה לא אוקמי' בש"ס פסחים בסוגין, רישא דברייתא, ישראל שהלוה לנכרי ע"ח אינו עיבר משום ר"מ אמרו הרי זה עובר, והיינו דפליגי בדשמואל, ות"ק דר"מ הוא רבי יהודה דאית לי' הלוהו מעות ש"ח בש"ס ב"מ (פ' ב') ור"מ אית לי' מלוה ע"מ ש"ש משום דשמואל, לרבה, אבל בסיפא א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר היינו משום דגוף החמץ הוא של ישראל ע"כ עובר, כדקיי"ל (בסי' ת"ם) בא"ח, אף שא"י קבל אחריות משום דשמואל דהוי כאילו פירש, עכ"ז הישראל עובר, ואף להרמב"ן והר"ן דסוברים דאין הישראל עובר מדאורייתא כיון שהחמץ הוא בבית א"י, עכ"ז מדרבנן עובר. ומש"כ בתומים דלהר"ן אי אפשר לאוקמי הסיפא דברייתא, דאיך קתני עובר דמשמע מדאורייתא, יעו"ש, אשתמיטא לרבינו התומים, דברי הר"ן פסחים פ"ק, שכתב על הרמב"ם דס"ל דמדאורייתא עובר, שכ' וז"ל ואולי סמך הרמב"ם על פשט השמוע' שאמרו בפ' כ"ש אבל א"י שהלוה לישראל ע"ח אחר הפסח ד"ה עובר ולא נהירא דא"כ לא הו"ל למיתני אחר הפסח עכ"ל, א"כ מבואר בדברי הר"ן דפי' עובר מדרבנן, א"כ הקושיא גם להרמב"ן והר"ן קשה דנוקמא להסיפא דברייתא ד"ה עובר היינו מדרבנן, ובריש' פליגי ר"מ ות"ק בפלוגתי' דשמואל, מכח זה הקושיא הכריח התומים דלא כתוס' דאף בדשמואל כיון דלא שייך שומרים בא"י, א"כ אינו באחריות ישראל כלל, ולא הוי כאילו פירש בפירוש, ועכ"פ עיקר ראית התומים מרמ"א דלא הגיה בא"ח אחריות דאונסין מסתמא סובר דאף סברת שמואל שייך בדיני שומרים, אין זה כדאי לדחות דברי התוס' כיון דבאמת להתוס' בעינן אחריות אונסין לרבה דקי"ל כשמואל, ואיך ידחה דברי התוס' מסתימת פוסק אחרון אלא דמהרא"ש לכאורה ראית התומים נכונה כיון דהרא"ש פוסק כרבה בשבועות, ואעפ"כ פסק בפ"ק דאף אחריות פשיעה לענין חמץ עובר בבל יראה, א"כ ע"כ לית לי' סברת התוס' דאל"כ בעינן אחריות אונסין דווקא לרבה וע"כ דסברת הרא"ש דאף דקיי"ל כשמואל דווקא בישראל מישראל אבל ישראל מא"י דליכא דיני שומרים אף מחמת שמואל ליתא. ובאמת ראיתי בהגהות הב"ח, שתמה על הרא"ש בזה מדברי התוס' שבועות הנ"ל לפי דפסק כרבה יעו"ש, וע"כ נראה לענ"ד דאדרבה דהרא"ש ג"כ סובר כשיטת התוס' דכיון דקיי"ל כשמואל דהוי כאילו פירש שייך ג"כ אף בא"י דליתא גבי' דיני שומרים עכ"ז מחמת פירש הוי ש"ש למאן דפסק כשמואל, אלא דהרא"ש סובר דאף ת"ק דאית לי' מלוה ע"מ ש"ח, היינו ג"כ מחמת דשמואל דחשיב כאילו פירש, ולא הוי רק ש"ח, דלא כמו שנראה מהתומים דת"ק לית לי' כלל דשמואל, ע"כ בא"י דלא שייך שומרים אף ש"ח לא הוי אלא דפליגי בזה הסברא דשמואל אם חשיב כאילו פירש על שמירת ש"ש ות"ק סבר דלא חשיב כאילו פירש כ"א על שמירת שומר חנם, וכיון דלשיטת הרא"ש דסובר דאף באחריות פשיעה עובר בבל יראה אם כן אי אפשר לאוקמי לפלוגתא דרישא דברייתא בדשמואל, דהא אף לתנא קמא הוי שומר חנם מחמת סברת שמואל דהוי כאילו פירש על שמירת שומר חנם, אלא ע"כ דהברייתא דמיירי דלא קבל אחריות היינו שפירש בפירוש שאינו מקבל אחריות, דלא כמש"כ בתומים דמ"ש הרא"ש דלא קבל אחריות היינו מהסתם, וראיתו מהא דא"י שהלוה לישראל ע"ח, דאם מיירי דא"י קבל בפירוש אחריות ואין שום אחריות על ישראל למה לי' הרהינו ומעכשיו במעכשיו לחוד סגי, יעו"ש ולא הבנתי דע"כ לאביי מיירי שבפירוש קבל א"י האחריות על עצמו ופטר את ישראל מכל האחריות אף מאונסין, אם כן לרבא על כרחך לא מהני בכהאי גונא, ואף במעכשיו לא מהני דכיון דצריך קני' גמורה ואי מישראל לא קנה בכסף וכנ"ל, ע"כ צריך הרהינו ומעכשיו ואף שפירש בפירוש שאחריות הוא על א"י לא מהני, ודוקא לאביי מצד למפרע הוא גובה שעבוד עדיף מקנין כנ"ל, א"כ הא דישראל שהלוה לא"י ע"ח מיירי ג"כ הרא"ש דלא קבל הישראל אחריות בפירוש אלא דהתוס' בשבועות לא ניחא להו לאוקמא דמיירי שלא קבל אחריות בפירוש ע"כ פירש דמיירי בסתם, וקשה דה"ל להיות