תורת אליקום כה

גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והקשו שם התוס' (בדף קכ"ו) בד"ה ואין הבכור בסופו וצ"ע דר"פ סבר הכא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו וסבר שעבודא לאו דאורייתא דבשלהי ג"פ מדמי להדדי ובקדושין סבר ר"פ ש"ד עכ"ל ובאמת אינו קשה כלום דהא דמדמה הש"ס להדדי היינו דמאן דסבר, גבי קרקע יש לו סבר ש"ד בודאי אבל להיפך דמאן דסבר אין לו י"ל דסובר ג"כ ש"ד אלא מאן דסבר יש לו סובר ש"ד ולמפרע הוא גובה ומאן דסבר אין לו אף דסובר ש"ד עכ"ז כיון דמכאן ולהבא הוא גובה הוי ראוי ולא מוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים, ותדע דכל הפוסקים דסוברי' ש"ד פסקו הא דר"פ דבין גבו מעות או קרקע אין לו וע"כ הטעם משום דקיי"ל כרבא דלמפרע הוא גובה ע"כ הוי ראוי אף דש"ד אלא דמאן דסובר למפרע הוא גובה וש"ד סובר גבו קרקע יש לו וזה הוא כוונת הרמב"ן בהא דפסקינן גבו קרקע אין לו ש"מ דסובר כרבא. ע"כ לא הוצרך הרי"ף להביא מחלוקת אביי ורבא דמוכח מהא דגבו קרקע אין לו דמכאן ולהבא הוא גובה אף דש"ד. והנה יש להבין לפי מה שכתבו התוס' גיטין (נ') דרב נחמן סבר שעבודא לאו דאורייתא, ולפירוש ר"ת ב"ב (קכ"ה) סובר רב נחמן בעצמו בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו, א"כ סובר שעבודא דאורייתא. כדמוכח בסוף ב"ב דמקשה על רבה דסובר של"ד מהא דגבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו והוא לכאורה קושיא אלימתא, וצ"ל דהתוס' לשיטתם דלית לי' הא דרשב"ם במיני' דידי פליגי אלא דאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דווקא בלקוחות או ביתומים, אבל בלוה בעצמו לכ"ע ש"ד, והקשה התוס' סוף ב"ב ד"ה גבו קרקע אע"ג דמיני' איירי מכ"מ מעות אין לו דלאו הני מעות שביק מכ"מ קרקע יש לו כו' א"כ עיקר הוכחת הש"ס דרבה סבר ש"ד מהא דמחלק בין גבו קרקע למעות, אבל ר"נ דסובר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו יש לומר דסובר שעבודא לאו דאורייתא דמיני' דידי' לכ"ע ש"ד, אבל ביתומים ולקוחות של"ד לרב נחמן ובהכי ניחא הא דאמר רב נחמן ב"ק (י"ב א') דאין גובין מן העבדים מיתומים וכתב התוס' שם בד"ה אנא מתניתא ידענא דסבר ר"נ של"ד, ובמילי דרבנן עבדא לאו כקרקע, והיינו מיתומים ולקוחו' של"ד לרב נחמן לפי' התוס' לשיטתו, אכן הרשב"ם והרשב"א ושאר פוסקים דכתבו דאף מיני' דידי' פליגי סובר ר"נ ש"ד, ע"כ פסקו בהא דגיטין כר"נ (בסי' ק"ח) בש"ע, ובעל קצה"ח בסי' ל"ט, ס"ק א') כתב דהא דהקשה התוס' על הרשב"ם שיליף ש"ד משום דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו כו' שהקשו התוס' הא מיני' איירי ופי' היינו דמיני' עכ"פ שייך תשלומים אבל לא משום שעבוד נכסים כו' יעו"ש, והי' בהעלם עין מהמחבר הנ"ל דברי התוס' הקודמים ד"ה גבו קרקע שמוכח בהדיא דאף משום שעבוד נכסים שייך במיני' דידי' אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דאל"כ אין התחלה לקושיתם שם וזה פשוט, לפ"ז י"ל בס"ד דגם אביי סובר כר"נ בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו מיני' דידי', וניחא הא דסובר למפרע הוא גובה במיני' דידי' דהוי ש"ד לכ"ע, וניחא הסוגיא דפסחים כפשוטו דמקשה אא"ב למפרע הוא גובה הוי החמץ ברשות א"י היינו במיני' דידי' אף במטלטלים למפרע הוא גובה כמו לר"נ אף בגבה מעות, ואף שיכול הלוה למכור, עכ"ז גם המלוה מכירתו חל למפרע כשפרע לו במעות או במטלטלים כמו בבכור גבה מעות, הוי למפרע מוחזק, ובהכי ניחא ג"כ הא דלא קאמר בש"ס דרבי סבר שעבודא דאורייתא דסבר הבכור גובה ממלוה, ורבנן סברי של"ד, וה"ל להש"ס סוף ב"ב לומר דתנאי הוא, אף דאיכא לתרץ דאף רבנן מודים דש"ד אלא הא דאין הבכור נוטל במלוה דהוי ראוי דמכאן ולהבא הוא גובה אבל עכ"פ רבי סובר ש"ד אלא ע"כ לפי פי' התוספו' מיני' דידי' הוי לכ"ע ש"ד, ועיקר קושית הש"ס על רבה הא דמחלק בין גבה קרקע לגבה מעות כמש"כ התוס', ומה שהוכיח בקצה"ח, מתוספות ב"מ (ד' ב') ד"ה אין נשבעין, דהקשו למ"ד ש"ד מודה במקצת למה נשבע הא הוי שעבוד קרקעות כו' והקשו מהא דר' יוחנן הכופר במלוה שיש עליו עדים כו' וכתבו דמיירי דאית לי' משעבדי ולית לי' בני חרי דאי אית לי' בנ"ח אפי' יש עליו עדים פטור דמשמע למ"ד של"ד ניחא ואם איתא במיני' דידי' לכ"ע ש"ד, אין הכרח, דהתוספות נקטו הקושיא לר' יוחנן דס"ל ש"ד וגם הקושיא הקודמת בתוספות למ"ד ש"ד לכל השיטות אף לפי רשב"ם קשה אבל באמת לשיטת התוס' דבמיני' דידי' לכ"ע ש"ד, צ"ל אף למ"ד של"ד בלית לי' קרקע בני חרי, אלא דמדברי הטור ח"מ (בסי' פ"ח) שכתב אבל התוס' כתבו דאפי' במלוה ע"פ ליכא שבועה דאורייתא במודה במקצת כיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא אלא א"כ אין ללוה קרקע כו', מוכח דלמ"ד של"ד, א"צ לאוקמי בלית לי' קרקע בני חרי, י"ל דהטור סובר כהרשב"ם, וגם האמת נקיט כיון דהטור סובר שעבודא דאורייתא, אבל עכ"פ התוס' סברי דאף למ"ד של"ד במיני' דידי' הוי דאורייתא, כדמוכח בבירור מתוס' ד"ה גבי קרקע, וניחא כל הנ"ל הא דרב נחמן ואביי וכנ"ל התוס' לשיטתם. והנה התוס' סוף ב"ב הקשו דהיכא מוכח מעולא מהא דסובר דב"ח דינו בזבוריות מדאורייתא דילמא מיני' דידי' כו', אבל מיתמי ולקוחות סובר של"ד יעו"ש, ולענ"ד מוכח מב"ק (י"ב א') דסובר עולא דבע"ח גובה מעבדים מיתמי דלא כרב נחמן ש"מ דסובר שעבודא דאורייתא, דהוי במילי דאורייתא כמקרקעי כמש"כ התוס' שם ד"ה אנא מתניתא כו' דתלי' זה בזה, א"כ מוכח דאף ביתמי הוי ש"ד, אלא אף שכתבנו דהתוס' ס"ל במיני' דידי' לכ"ע הוי שעבוד נכסים, עכ"ז רוב הפוסקים חולקים ע"ז ה"ה הרשב"ם והרשב"א דהוכיח מהא דר"נ דסובר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה מהם דס"ל ש"ד, מוכח דבמיני' דידי' סובר ג"כ למ"ד של"ד אין שום שעביד נכסים, כיון דבאמת קיי"ל כר"נ, וע"כ דאף בדר"נ ליכא שעבוד נכסים וכנ"ל וכן מהטור (סי' פ"ח) וכן מהרא"ש פ' שביעת הפקדון יעו"ש, ומשארי פוסקים מוכח דאף במיני' דידי' למ"ד של"ד ליכא שעבוד נכסים רק משום חיוב תשלומים וכן מוכח פשטא דש"ס סוף ב"ב, לפי זה לפי שיטת רוב הפוסקים דפליגי אף במיני' דידי וסובר ר"נ ש"ד כיון דסבר בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו וכן מהא דאמר ר"נ יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח גובה מהם. וצריך לתרץ דלא יקשה מהא דר"נ דסובר דבע"ח אינו גובה מעבדים מיתומים דשל"ד כמש"כ התוס', היינו כמש"כ התומים (בסי' ל"ט) דר"נ מחלק בין קרקע למטלטלי' וסובר דהא דמטלטלים דיתמי לבע"ח לא משתעבד הוי מדאורייתא, כמש"כ הטור (בסי' ק"ז) ע"כ בע"ח אינו גובה מיתומים מעבדים, דהוי כמטלטלים, והא דסובר ר"נ בין גבה קרקע בין גבה מעות יש לו, היינו מיני' דידי' הוי מטלטלים וקרקע שוים, וש"ד. נחזור לענין לדברי הרי"ף כיון דפסקינן בין גבו קרקע או מעות אין לו, ואף דפסקינן ש"ד עכ"ז מכאן ולהבא גובה וכנ"ל, א"כ יש להמתיק דברי הרי"ף סוף ב"ב דכתב על ר"פ דהא דקיי"ל דאין מלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אוקמא אדאורייתא, והיינו כיון דעיקר הגבין מכאן ולהבא, ואם מכרו היתומים הנכסים במלוה ע"פ אין בע"ח גובה מהדמים שבידם דלאו הני זוזי שביק אביהם, ועיין רא"ש בפ' מי שמת (סי' ב') דאף לאחר תקנה דמטלטלים משתעבדי לבע"ח אינו גובה מהדמים, ועכ"פ לדינא דש"ס אינו גובה ממטלטלים אף שמכרו הקרקע וכיון דקיימא לן דמלוה על פה אינו גובה ממקבל מתנה כמבואר בתוס' כתובות (מ"ט ב') ד"ה הוא ואשתו, ראיה מהא דשטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר ובמקבל מתנה ליכא פסידא אף דמתנה הוי כמכר דאי לא דעביד לי' ניחא לנפשי' לא הוי יהיב עכ"ז פסידא לא שייך, וא"כ הי' לחז"ל להשוות מדותם מקבל מתנה עם יורש, ע"כ קאמר הש"ס דמשום נעילת דלת העמידו חז"ל ביורשים על דין תורה וחלקו בין יורש למקבל מתנה דלא שייך נעילת דלת במקבל מתנה וכיון דקיי"ל מכאן ולהבא