תורת אליקום כד

סובר כהראב"ד ז"ל דאין אסמכתא בא"י אלא דאעפ"כ לחומרא בדינינו איכא אסמכתא, ואיך קתני שמותר בהנאה ע"כ מביא ראי' דבישראל מישראל במשכון ליכא אסמכתא דבע"ח קונה משכון אם כן ממ"נ אין לחוש לאסמכתא בדיניהם אין אסמכתא בלאו הכי ובדינינו אין אסמכתא במשכון דבעל חוב קונה משכון אם כן מאיזה צד נחמיר להצריך מעכשיו אם הגיע זמן קודם הפסח בלא מעכשיו אם אמר לו אם לא אפרע לך לזמן הרי המשכון שלך אם הגיע זמן קודם הפסח הרי הוא ברשות א"י, א"כ ע"כ הא דקאמר בש"ס מעכשיו היינו דמעכשיו מכור לך על תנאי א"כ מוכח דאף בהגיע זמן אחר הפסח הרי הוא מכור לא"י למפרע, וזה כ"ע מודים רק דעיקר כונת הר"ן לשלול פי' מעכשיו דלא מיירי ששעבד מעכשיו כ"א מכור מעכשיו וזה א"צ ראי' דמהני אף בהגיע זמן אחר הפסח, ואף הרמב"ם מודה בזה אלא דפי' בש"ס מעכשיו בשעבוד מעכשיו לסלק אסמכתא וע"ז כ' הר"ן כיון דבישראל מישראל ליכא אסמכתא במשכון ובא"י בלא"ה ליכא דין אסמכתא א"כ ממ"נ אין להחמיר וזה ברור ופשוט בכונת הר"ן ז"ל. אות ג') לבאר בס"ד. בהא דלא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא לענין דין דקיי"ל כרבא מכאן ולהבא גובה דתמה הרז"ה ע"ז, והרמב"ן כתב, כיון דפסק הרי"ף בין גבה קרקע בין גבה מעות אין לו לבכור פי שנים נשמע דקיי"ל כרבא, ונבאר הדבר בס"ד ובתוכו יתבאר לתרץ כמה קושיות, והוא דבסוף ב"ב (קע"ה ב' ודף קע"ו) פליגי רבה ועולא עולא סבר שיעבודא דאורייתא אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר ורבה סבר שעבודא לאו דאורייתא, וכן פליגי ר"י ור"ל ס"ל ש"ד, ורב ושמואל ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ופסק ר"פ הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים כדי שלא תנעל דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא, ובהך דר"פ הקשה התוס' בד"ה גובה מן היורשים דהכא קאמר הטעם שלא תנעל דלת ובקדושין (י"ג) קאמר הטעם דש"ד, וכמה תרוצים נאמרו בזה בתוס' ובריטב"א, והרי"ף קא מתרץ דלהכי אוקמא אדינא דאורייתא משום דלא תנעל דלת, ועיין ש"ך ח"מ (סי' ל"ט ס"ק ב') דהביא בשם הריטב"א ותוס' רי"ד ורמב"ן דתמהו על הרי"ף בזה דמה צריך טעם לאוקמא אדאורייתא כיון דלית להו פסידא, והנה הש"ך שם כתב דאביי אית לי' שעבודא לאו דאורייתא, וכ"כ התוס' גיטין (נ') בחד תירוץ, ורבא ס"ל ש"ד, ובסי' ק"ח (סעיף י"ח) פסקינן אפי' התנה שיגבה מעדיות אין גובה מיתומים אלא מזבוריות, כרב נחמן ואביי, והעיד הבע"ת שהרי"ף ג"כ חזר בו ופסק כר"נ ולא כרבא שם, וע"כ דס"ל דאין תלוי פלוגתא שלהם בש"ד, דהא הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כולם פסקו ש"ד, וכן המחבר ואעפ"כ פסקו כר"נ ומ"ז, והנה הגאון בעל פ"י בגיטין (נ') שס הקשה על התוס' איך אפשר לומר דאביי סבר שעבודא לאו דאורייתא כיון דאביי סבר למפרע הוא גובה ע"כ סבר ש"ד דאל"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה דסבר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא סבר ש"ד, ופי' רשב"ם דה"ל כמאן דהחזיק בחיי אביו, ואם נאמר דמאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מצי סביר דכמאן דהוחזק בחיי אביו דלמפרע הוא גובה א"כ אין הכרח דרבה סבר ש"ד, אע"כ דמ"ד של"ד לא מצי סביר למפרע הוא גובה והניח בצ"ע, ע"כ בס"ד, נברר הדברים להכריח מתוך הסוגיא דב"ב (קכ"ה) דמקשה אביי לרבה ולרב נחמן דרבה סבר גבו קרקע יש לו גבו מעות אין לו, ורב נחמן סבר גבו מעות יש לו גבה קרקע אין לו, ומקשה אביי לרבה לדידך קשיא ולר' נחמן קשיא לדידך קשיא מ"ש מעות דלא דלאו הני מעות שבק אבוהון קרקע נמי לאו הא קרקע שביק ועוד כו' ולר"נ קשיא מ"ש קרקע דלא דלאו הא קרקע שביק אבוהון מעות נמי לאו הני מעות שבק, ועוד הא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה מהם, ומתרץ רבה לא לדידי' קשיא ולא לר"נ טעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא ס"ל והנה קשיא דמקשה אביי על רבה קרקע נמי לאו הא קרקע שביק, הא אביי סבר למפרע הוא גובה וקרקע דשייך בי' שיעבוד ע"כ למפרע גובה והוי מוחזק אצל בכור אבל מעות דלא שייך בי' שיעבוד ע"כ גבו מעות אין לו, וכן הא דמקשה אביי לר"נ מהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם דפירש רשב"ם דר"נ דידי' סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, כמסקנא דש"ס דילן פסחים דהטעם הוא משום דר' נחמן ולא משום דלמפרע הוא גובה ור"ת פי' שם דר' נחמן סבר בין גבו קרקע או מעות יש לו, ולדברי אביי קא"ל דס"ל למפרע הוא גובה ולא לפי מה שתירצה רבא בסוגין דילן בפסחים משום דר"נ, והנה הרשב"א בחידושיו לקדושין כתב דמהא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם מוכח דשעבודא דאורייתא, והנה צריך להבין דברי קדשו דאף לפי' ר"ת דר"נ סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, נהי דמוכח ע"כ דר"נ סבר ש"ד, עכ"ז לפי האמת דקיי"ל כר"נ, א"כ י"ל דאין הכרח מזה למפרע הוא גובה, כמו שמתרץ רבא בסוגין, א"כ איך מוכח דש"ד, אלא צ"ל כוונתו, והוא דאף דר"נ ילפינן מקרא עכ"ז למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ופי' רשב"ם דאף מיני' דידי' ג"כ פליגי, א"כ גם בדר"נ, היינו מצד פריעת בע"ח מצוה ואקרקפתא דלוה מונח לשלם למלוה ראשון אבל הנכסים אינם משועבדים וכן פירש הרשב"א למ"ד של"ד, הביאו בתומים (סי' פ"ו ס"ק ג') א"כ עדיין קשה ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כיון דמכאן ולהבא הוא גובה, ה"ל כקנו יתמי נכסי כיון דלא הי' שיעבוד מדאורייתא, אלא ע"כ צ"ל דש"ד, א"כ חל השעבוד דר"נ על הקרקע בעצמה א"כ מוכח שפיר ש"ד, ובאמת רבא סובר ש"ד בגיטין (נ') כנ"ל ע"כ פסק כר"נ בהך דיתומים שגבו קרקע דבע"ח גובה מהם. ועתה נברר בס"ד הך קושיא שהקשה הפ"י דאיך אפשר לומר לאביי דס"ל למפרע הוא גובה דשעבודא לאו דאורייתא דהא הש"ס מקשה על רבה מהא דגבו קרקע יש לו ש"מ ש"ד, דבאמת י"ל לאביי מדאורייתא אין כאן שיעבוד והא דלמפרע הוא גובה והקדשו הקדש של המלוה כיון דחכמים שעבדו הנכסים במלוה בשטר חל השעבוד למפרע וקנה וחל הקדשו ומכירתו של המלוה למפרע הוא שלו, אלא דבבכור כיון דאין מגיע לו שני חלקים כ"א במוחזק וכיון דמדאורייתא אין שעבוד נכסים ע"כ אין הבכור נוטל במלוה שגבה קרקע וכיון דרבה סבר גבה קרקע יש לו, ע"כ מוכח דש"ד דאל"כ מאי אהני השעבוד דרבנן להפקיע נכסים מאחיו של הבכור כיון דמדאורייתא אין כאן שיעבוד ואינו מוחזק כ"א ראוי, א"כ אין הכרח מהא דסבר אביי למפרע הוא גובה וחל המכר למפרע כיון דעכ"פ הוא שלו ומשועבד מדרבנן וכיון דעשו חז"ל שעבוד מהני השעבוד למפרע לחול המכר מקודם, או ההקדש, אבל לענין בכור כיון דמדאורייתא אין כאן שיעבוד א"כ אין להבכור יתרון במלוה של אביו משאר אחיו איך יפקיעו חז"ל להוציא מיד האחים ע"כ שפיר מוכח דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ש"ד, אבל כיון דמסיק הש"ס דרבה סבר בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו והיינו דסובר של"ד, א"כ י"ל באמת אביי תלמידו בשיטתו אזיל, ע"כ מקשה שפיר בב"ב (קכ"ה) אביי לרבה מ"ש מעות לאו הני מעות קרקע נמי לאו הא קרקע שביק, והיינו כיון דסובר שעבודא לאו דאורייתא א"כ לא שייך למפרע הוא גובה לענין בכור, ולא קשה מה שהקשינו אדרבה לפי שיטת אביי דסובר למפרע הוא גובה א"כ יש לחלק בין קרקע לבין מעות דעל קרקע שייך שעבוד למפרע אבל לא על מעות דהוי מטלטלים ולפי זה ניחא כיון דשעבודא לאו דאורייתא לא שייך לענין בכור למפרע גובה ואביי סבר ג"כ שעבוד לאו דאורייתא כרבה, ורק לענין מכר והקדש למפרע חל מחמת שעבוד דרבנן, ולא קשה כלל קושית הפ"י כנ"ל, ולפ"ז נאמר בהיפך דמאן דסבר גבו קרקע יש לו ע"כ סבר שעבוד דאורייתא וגם למפרע הוא גובה ע"כ לא הוי ראוי כ"א מוחזק, אבל אליבא דהלכתא דפסק שם ר"פ בין