תורת אליקום כ

רב יוסף דקאמר דקסבר עולא נשים עם בפני עצמם הן, מהא דהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד איש ואחד אשה והא מ"ע שהזמן גרמא כו', וע"כ מדקאמר אביי דמצות עשה שהזמן גרמא, ושבת לאו זמן תפילין, ע"כ דסובר בקושיתו, דנשים סומכות רשות דאי סובר נשים אין סומכות, א"כ שבת זמן תפילין כמבואר בש"ס עירובין (צ"ו הנ"ל) וע"ז מתרץ הש"ס קסבר ר"מ שבת זמן תפילין וה"ל מצות עשה שלא הזמן גרמא ש"מ דאף אם נאמר נשים סומכות רשות עכ"ז אליבא דעולא דסובר נשים עם בפ"ע אסורה לצאת בתפילין בשבת, א"כ מוכרח דין המ"א אף לדידן דקיי"ל נשים סומכות רשות עכ"ז אסורה אשה לצאת, לדידן דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין. ובזה ניחא לתרץ קושית התוס' עירובין (צ"ז ב') ד"ה לא ס"ד דהקשו דמנ"ל דר"מ סובר שבת זמן תפילין מחמת הסתם משנה דאין מכעבין את התינוקות מלתקוע ש"מ דנשים אין סומכות, נימא דהך סתמא דלא כר"מ מחמת סתם משנה דברכות נשים פטורות מן התפילין ותרצו התוס' דניחא לומר דההיא דברכות דלא כר"מ משום דאמר ר"מ זוג אחד דוקא ש"מ שבת זמן תפילין הוא, ועל תירוץ זה קשה מה שהקשה המהרש"א דהא באמת אנן קיי"ל שבת לאו זמן תפילין ואעפ"כ פסקו כל הפוסקים כת"ק זוג אחד דווקא ש"מ כמש"כ הרבינו יהונתן וכנ"ל דאף אם נאמר שבת לאו זמן תפילין עכ"ז דווקא זוג אחד כדרך מלבוש בחול בשעת המצוה א"כ הקושיא במקומו מנ"ל דר"מ סובר שבת זמן תפילין דילמא סובר נשים סומכות רשות והסתם דברכות כר"מ, אבל לפי הנ"ל ניחא, כיון דבאמת אנן קיי"ל כעולא בנשים עם בפני עצמם א"כ אף אם נשים סומכות רשות עכ"ז אסורה לצאת, והש"ס בעירובין דקאמר מחמת דסובר ר"מ נשים אינם סומכות היינו אף אם נאמר דלא כעולא דנשים עם בפני עצמם, אבל אם נסתור מחמת קושית התוס' מסתמא דברכות, ולומר דסבר רבי מאיר נשים סומכות רשות עכ"ז לפי האמת דקיי"ל נשים עם בפני עצמם אסורה לצאת בתפילין בשבת א"כ בלא"ה סתמא דברכות דלא כר"מ ע"כ קאמר הש"ס שפיר מחמת סתמא דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע דר"מ סבר נשים אין סומכות, כיון דבלא"ה סתמא דברכות דלא כר"מ מחמת עולא דסבר עם בפני עצמם, א"כ מסתמא סובר ר"מ דתפילין אין הזמן גרמא, וקושית אביי בשבת (ס"ב.) הוא באמת קושית התוס' דהא תפילין הזמן גרמא היינו מכח סתם משנה דברכות וסובר ר"מ נשים סומכות רשות, ודלא כסתם משנה דאין מעכבין את התינוקות מלתקוע, וע"ז מתרץ הש"ס דבאמת לעולא סובר ר"מ דתפילין מ"ע שלא הזמן גרמא, ודלא כסתם משנה דברכות, א"כ ממילא סובר ג"כ ר"מ נשים אין סומכות כסתם משנה דאין מעכבין כיון דבלא"ה סתמא דברכות לעולא דלא כר"מ א"כ דברי המ"א ברורים ונכונים לדינא לדידן דקיי"ל כעולא אסורה אשה לצאת אף אם נשים סומכות רשות וכנ"ל. והנה הגאון מוהרא"ו בביאורו לא"ח (סי' ש"א ס"ק צ"ט) מתרץ דברי הרמב"ם (בפ"ב מה' ציצית דין ז'). שפסק המוצא תכלת בשוק אפי' חוטין שזורין ומופסקים פסולה, דהשיג עליו הראב"ד וחכמי לוניל דהוא נגד הסוגיא דעירובין (צ"ז א') דמסקנת הש"ס והשתא כו' דכ"ע ס"ל דלא טרח, והרמב"ם השיב שטעה וציוה לתקן הנוסחא, והגאון מוהרא"ו אמר דדברי הרמב"ם הראשונים אמת והוא ע"פ שיטת הרי"ף בעירובין שם שפירש הטעם דחדשים דילמא קמיע הוא והביא ע"ז הא דרב שמואל בר יצחק חדשות אינם מקושרות, והיינו דסובר דהמשנה סובר דחדשות פטור אפי' להחשיך עליהם בלילה מדלא קתני אבל חדשות או מצאן צבתים מחשיך עליהן ומביאן ש"מ בחדשות פטור לגמרי והיינו מטעם קמיע, ועיקר מסקנא בש"ס הוא על הברייתא דטעם מחלוקת ר"מ ור"י מטעם קשירה וכיון דתירוץ אביי מסתבר טפי דר"י לטעמו דעניבה קשירה מעלייתא. א"כ המשנה לדידן, עיקר הטעם משום קמיע וטרח אינש ע"כ שפיר פסק בציצית אף מופסקין פסול' יעו"ש ולענ"ד נראה להמתיק הדבר בס"ד בין לתירוץ רב חסדא דאמר זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין ובין לתירוץ אביי הלא כבר כתבו התוס' עירובין (צ"ו ב') בד"ה וכי אדם טורח וז"ל דס"ד דבלא קשירה נמי הוי דרך מלבוש א"נ עונבן אפי' לר"י דס"ד דמסתמא דעתו להתיר העניבה ולעשות קשירה גמורה ולא הוי של קיימא וכ"כ התו' עוד בד"ה אמר רב חסדא א"נ אפי' לר"י שרי עניבה דמסתמא דעתו להתיר כו', א"כ י"ל דהך ז"א דאמר רב חסדא דעניבה פסולה בתפילין וכן הא דאמר אביי ר"י לטעמיה הוא הכל לר"מ ור"י דס"ל שבת זמן תפילין ע"כ צריך ללובשן כדרך המצוה, וצריך לעשות קשר גמור לרב חסדא ולאביי עניבה כמין הקשר אבל לדידן דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין רק משום דהוא דרך מלבוש בחול שרי להוציא תפילין בשבת זוג אחד, ועיקר המלבוש הוא התפילין הנראין ולא איכפת לן בקשר א"כ אף אם ענבן על ראשו, כיון דהוא דרך מלבוש רשאי לצאת א"כ ע"כ מוכח לדידן דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין דהטעם בחדשות משום קמיע ואביי ורב חסדא קאי על הבריתא של ר"מ ור"י דהם סוברים שבת זמן תפילין אבל לדידן דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין אף לר"י רשאי לענבן דמסתמא דעתו להתיר כמש"כ התוס' כיון דשבת לאו זמן תפילין רק דרשאי ללבוש מחמת שהוא דרך מלבוש בחול א"כ לא איכפת לן כ"א על עיקר מלבוש ולא על הקשירה באיזה אופן ושפיר פסקו הרי"ף והרמב"ם דהטעם משום קמיע במשנה וכנ"ל, וכמו שכתב הגאון כנ"ל, אבל רבי מאיר ורבי יהודה דסוברים שבת זמן תפילין צריך לעשות קשירה מעליותא לרב חסדא, כפי המצוה וכל הסוגיא אזיל דווקא אליבא דר"י ור"מ אבל להלכה קיי"ל שבת לאו זמן תפילין וקיי"ל כהמשנה דהטעם בחדשות משום קמיע וכפסק הרי"ף וכנ"ל, והנה הגאון בעל ש"א (בסי' מ"א) בסופו כתב הא דאמר בש"ס שבת ס"א על משנה אם יצא בתפילין אינו חייב חטאת דקאמר הש"ס אפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין אינו חייב חטאת מ"ט דרך מלבוש עבידא, כתב דהך מ"ד הוא רבי עקיבא [חסר התשלום וחבל על דאבדין]

סימן ד

בסוגיא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו [פסחים (ל"א) משנה וכל הסוגיא]

א"י שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה, וישראל שהלוה את א"י על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, ופי' רש"י ז"ל דמיירי בין רישא בין סיפא. בשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל א"י כל ימות הפסח וכיון דמטי זמנא ולא פרעי' ומחוסר גוביינ' לא הוי איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידי' ע"כ דברי קדשו, וכבר דקדק בצל"ח דפי' רש"י לא אתי לפי המסקנא בש"ס דמיירי לרבא בהרהינו ובמעכשיו, ולאביי א"צ הרהינו כלל כדמוכח בש"ס דמקשה מרישא דמתניתין א"א בשלמא למפרע הוא גובה כו', ותירץ הוא לפי דרכו וכן הפ"י דאביי לפי המסקנא סובר ג"כ דבעינן הרהינו, ורש"י חולק על התוס' גיטין (מ') יעו"ש באריכות, ובסמוך בס"ד יתבאר זה. עוד דקדק הפ"י בגיטין (מ'), על דברי רש"י ז"ל בגיטין, שפירש הא דחמץ מפקיע מידי שיעבוד דמיירי שא"י הלוה לישראל על חמצו ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו דאתי איסור חמץ ומפקיעו מידי שיעבוד א"י וה"ל חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה, ודקדק הפ"י הא אף בהרהינו בלא מעכשיו עובר עליו לרבא, דהוא מרן דהך מימרא דהקדש חמץ שחרור מפקיע מידי שיעבוד, ותירץ דרש"י מיירי דהישראל אמר לו מעכשיו ולא קבל אחריות דומי' דאפותקי מפורש ואעפ"כ מפקיע מידי שיעבוד, כיון שלא הרהינו, והא דלא פירש בהרהינו ולא אמר מעכשיו משום דדומי' דהקדש קתני, ושם ישראל מישראל קנה משכון ובהרהינו אף בלא מעכשיו אינו יכול להקדישו, והנה האמת פירש ברש"י אך נפלאתי על הגאון פ"י איך לא הביא